אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טו בשבט בילדות קסומה בשנות החמישים


הפריחה של השקדייה בהרי ירושלים נותרה זיכרון שלא נשכח, ולא יישכח. הילדות בירושלים בשנות החמישים הייתה ילדות מופלאה, ופרק ראשון על ילדות זו פרסמנו בחג החנוכה ("פנס חג החנוכה מאיר..."). הנה בא הפרק השני – וזו שוב ירושלים מעולם אחר. ט"ו בשבט קהילתי יותר, עשיר במנות של פירות וגם פירות יבשים.

בחנוכה סיפרנו איך הארנו בפנס פח את הימים ההם, ועתה באנו להסביר איך הפריחה של אותה שקדייה ישנה מלווה אותנו גם היום. באנו לספר על ישראל של אותם ימים: החיים בשכונה כקהילה אמיתית, הווי צבעוני של ילדות בשוק מחנה יהודה, סרטים בקולנוע אדיסון, איך בנינו עיתון שכונתי ואיך הפכנו את המציאות לאמנות :

ילדות שכזאת קשה לשכוח: חגיגת ט"ו בשבט בשכונה הייתה חגיגה של כל הקהילה. מנות עשירות בפירות וגם בפירות יבשים עברו מבית לבית...השקדים הירוקים היו נטבלים במים ועוברים ריכוך לקראת נגיסה... התמרים משוק מחנה יהודה היו אהובים על כולם בטעם מג'הול, וכמובן המשמשים המיובשים...

זה היה עולם תמים יותר. ילדי כיתה אלף בבית הספר אליאנס וילדי השכונה ב"בתי סיידוף" מלווים אותנו לאורך השנים, והזיכרונות מאותה תקופה אינם רק סיפור אישי, אלא סיפור של תקופה שלמה, של דור עטוף בהילה מיוחדת.

הנה ילדי כיתה אלף, אנו בתמונה בשורה השנייה, די קרוב לקצה השמאלי. בלפור שני משמאל, הרצל שלישי... רְאוּ את הילדים. אם תשאלו אותם, הם יספרו לכם כי בתקופה ההיא ידעו תמיד להסתפק במועט, ומעולם לא הרגישו שחסר להם דבר. לא היה לאנשים כלום ולכן היה להם ממה לתת. הנה המורה אדון סגל, לצידו ממושקף המנהל אדון זילברשטיין עם רעמת השיבה. היו ימים...הם אמרו לנו לקרוא למורה "אדון" ולקום כשמורה נכנס לכיתה, דאגו שנקבל שיעורי זמרה וחקלאות, שנלמד הרבה ביאליק בעל פה, הרבה פרקי תנ"ך בעל פה. הילדים של אז ידעו להצדיע לדגל, לעמוד דום בבוקר במסדר עם המנון, ילדים שגדלו על ערכים ועל אהבת הארץ, ילדים שכל רגע סיפרו להם שהם בתקופה היסטורית, שהם חיים במדינה שזה הרגע קמה...ושיהיו ראויים לה!

החיים בתוך שכונה היו חיים עשירים. זו הייתה קהילה שלמה ומלוכדת, וחיי השיתוף והשותפות היו אבן התשתית של החיים. בשכונה גרו משפחות מקהילות המזרח ומספרד. ההורים, סעידה ועזרא, הביאו עימם את המורשת התרבותית של יהודי בבל. סיפורי ה"בן איש חי"...ניגונים ופיוטים ושירי בקשות.

השכונה שלנו, שכונת "בתי סיידוף" שָכנה ליד שכונת "בית יעקב", שם היה הבית המוכר של "טיפת חלב" והייתה שם המאפייה המפורסמת של משפחת עבָּאדי. את בור המים בשכונה שלנו כבר הרסו וסתמו. "בית יעקב" עדיין לא נחרשה על ידי בולדוזרים...בור המים נותר כפי שהיה, תזכורת למראה בור המים שלנו.

גרנו ב"בתי סיידוף" עד סוף כיתה ו'. קשה שלא לזכור את ילדי משפחת לוי, את עליזה, רבקה, אילנה ורותי, את יפה לוי הזמיר מן התקליטים והאחים שמואל ודודו. שמואל היה מסתובב עם דגלי בית"ר ירושלים, כשבית"ר עוד הייתה קבוצה מחתרתית מליגה אלף...ואיך אפשר לשכוח את משה וינטוֹרֶרו (אשרי) ואחותו יונה. בתצלום רואים כמה מילדי שכונת סיידוף. מימין למעלה בתמונה יהודית מלול ויונה וינטוררו (אשרי)...רואים שם אותנו מחזיקים ביד את האחות הקטנה אילנה... בשורה התחתונה – רותי לוי, דודו שריקי ואחותנו רינה.

בתצלום רואים אותנו, שני תאומים, בבית משפחת וינטוררו-אשרי. רואים את אם המשפחה, את מארי אשרי, את משה האח התאום שלה, את האחים קובי ודודו שריקי, ההורים אליהו ומארי, האחות שרה. בקומה עליונה גרו גם משפחות מלול ופניז'ל. בתמונות רואים את יעקב מָלול ואת יהודית אחותו. למעלה גרו גם האחים כהן, בפרק הקודם סיפרנו על האח שלהם יצחק כהן הסַפָּר. תקצר היריעה מלספר...והוסיפו לכך את ילדי השכונות הצמודות, כמו האחים קותי ואלי בּרדוגו ואחרים.

נשים

נשים בשכונה

בתצלום רואים נשים בשכונה. אווירה של משפחה, נשים עוזרות זו לזו. רואים בה את יונה מימין,לידה אמה מארי אשרי, אמנו סעידה, טובה ששה מהקומה למעלה, האח יהודה, עולם קהילתי של חיים יחד באחווה ובשלום.

כשאמא יצאה ל"סידורים בשוק" היא קראה לאחת השכנות רוזה והייתה אומרת: "ויזינא רוזה" ( השכנה רוזה) אני יוצאת לקנות לחם וירקות בשוק, תשמרי לי בבקשה על הילדים". והיא עשתה זאת ברוב המקרים בערבית עסיסית: "דִירִי בָּאלִיק עַל אוולַד", שימי לב לילדים...

כן, תמימות של עולם ישן!!

הילדים בבית הספר ובשכונה היו גיבורים לרגע, וברבות הימים הפכנו אותם לגיבורי סיפורים שכתבנו. אהבנו לקרוא, אהבנו לכתוב. כל כך קינאנו בקבוצת חסמב"ה, שהקימונו לנו קבוצה עם שם דומה: נש"ר – נערים שומרי רז. את קבוצת נש"ר הקמנו בבתי סיידוף והקמנו אותה מחדש בשכונתנו החדשה ברחוב בית שערים.

סיפורי הקבוצה, שתיעדנו כל הזמן, הפכו להיסטוריה בזעיר אנפין, תיעוד של משימות "חשאיות": באחת הפעמים, יצאנו לעבר הכניסה לירושלים וראינו שם בית בודד בלב השדה. סיפרנו להם, שזה בסיס של מרגלים, והערב עומד להגיע לכאן מרגל ולמסור חומר לערבים. חילקנו את ילדי הקבוצה למשמרות, וכל כמה שעות התחלפו השומרים. הם היו צריכים להסתתר מאחורי סלע ולהודיע מתי מגיע המרגל. מובן שלא הגיע שום מרגל, אך הילדים רעדו מפחד וצפו אל עבר הבית. אחותנו רינה עדיין זוכרת איך הצבנו אותה לכמה שעות מאחורי סלע, והיא רעדה מפחד.

כשהיינו בני שלוש עשרה פרסמנו את הסיפור שלנו "קבוצת נש"ר לוכדת מרגלים" והוא זכה למקום בולט ב"דבר לילדים", בעריכתו של אוריאל אופק. בסיפור שלנו, כמובן הכול מלא "אקשן", ויש תוצאות בשטח: המרגל אכן הגיע, וקבוצת נש"ר לכדה אותו... מה שלא קרה במציאות, השלמנו בדמיון שלנו.

כאן המקום לספר כיצד קבוצת הילדים שלנו הפכה לכוכבת תקשורת: לאחר שהסיפור פורסם, רצינו מאד שהוא ישודר ברדיו. הרדיו היה כלי התקשורת החשוב ביותר, כולם הקשיבו לו, תסכיתים ומערכונים משודרים היו אהובים על כולם. רצינו לעלות לאוויר.

הלכנו למשרדי "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה וביקשנו מהשוער להיפגש עם מר יוסי גודארד, שהיה אז מנהל התכניות לנוער. השוער לא הסכים, אך הסכים להעביר מסר לגודארד באינטרקום : "יש כאן שני תאומים שרוצים להיפגש איתך". להפתעתנו, גודארד ענה לו: "תכניס אותם". הגענו לאולפן אל יוסי גודארד והראינו לו את גיליון "דבר לילדים", שבו פורסם הסיפור. גודארד התרגש מאד ואמר: "תביאו את כל ילדי השכונה, והם יופיעו ברדיו בתסכית על סיפורכם".

ואכן כך היה: הגענו לאולפן הרדיו של "קול ישראל" עם ילדי השכונה האותנטיים, שעליהם נכתב הסיפור, ואכן התסכית כולו בוצע, כשאנו עצמנו וילדי השכונה משחקים את התפקידים הראשיים. כל השכונה עלתה לאוויר!!

בין פרק לפרק של סיפורנו שודר קטע ראיון עם שנינו, והמראיין היה כתב צעיר של הרדיו בשם: איתמר אלבוחר (היום שמו חיים אילן). הפרסום החניף לנו מאד בעיני כל הילדים בכיתה ובבית הספר, וזו בעצם הייתה הופעת הבכורה שלנו ב"קול ישראל".

היינו הולכים למועדון הנוער "תקוותנו" ויחד הופענו עם תחפושות של אנשי חלל בעדלאידע הירושלמית, בתצלום – הצעדה עוברת ליד בתי סיידוף, השכונה שלנו והמרפסות עמוסות תושבי השכונה. השכונה ממול היא שכונת אבו בסל. התמונה בבית אשרי ותמונת הילדים וכן תמונתנו בבית אשרי, מארכיון משפחת אשרי. באותה תקופה לא התגאינו בלבוש מפואר או במותרות. העולם היה פשוט, ראו בתצלום – את משה אשרי עם הילקוט של אותם ימים...

הילדים של אז ניסו לחקות את הגיבורים שעליהם חינכו אותנו, הדמויות של חנה סנש, טרומפלדור, שרה אהרונסון ויוסף לישנסקי. דיברו אז על הצבר הישראלי, על הדור שגדל בארץ ויהיה דור חדש. ניסו לגדל אותנו כילדי הארץ, כצברים, ואכן היינו מלאים אז מחשבות, אידיאלים, וספגנו הרבה שיעורים של תיקון עולם.

מכונת הדפוס עובדת

כמה מלים על הדרך שבה בערה בנו אש היצירה, וכיצד התחלנו לכתוב: סמוך לשכונתנו, במקום שבו עומד היום שוק אגריפס החדש ("שוקניון" ), עמד בית דפוס קטן. מדי בוקר היינו עוברים במקום בדרכנו לבית הספר ומביטים בפועלי הדפוס בקנאה. חשבנו אז בתמימות של ילדים, שפועלי הדפוס הם הסופרים והמשוררים , והם פשוט עומדים ליד המכונות , מושכים בידית ("מנואלה") ומתוך המכונה האדירה נפלטות יריעות נייר מודפסות. אתם יכולים לשער לעצמכם,כמה קינאנו בהם, בפועלי הדפוס המפויחים : הם עמדו בבגדים כהים, ידיהם נראות מבריקות משמן מכונות, עיניהם נישאו אלל היריעות המודפסות שליצירות שזה עתה כתבו (כך האמנו) ! משק הגלילים והיריעות היה כמו קונצרט...התפללנו אז שיום יבוא וגם אנו נוכל לעבוד בדפוס, ולראות את יצירותינו נפלטות מיד מן המכונה. וכך מדי יום באנו לדפוס, מתרגשים למראה היריעות המתנגנות...משקשקות...נפלטות בחבטה אדירה...והם לא הבינו מה מעשינו שם.

הכול נראה מרהיב ומלהיב ומלא קדושה. יום אחד שאלו אותנו פועלי הדפוס: "תגידו, מה אתם עושים כאן כל הזמן? מה אתם רוצים?" בבושה אמרנו : "אנחנו רוצים להיות סופרים כאן בדפוס כשנגדל". הפועלים צחקו ואמרו: "טוב , נשמור לכם מקום כאן. ובינתיים עד אז, הנה לכם מטריצות מן הדפוס". והם נתנו לנו מַטריצות של דפוס בֶּלט. כך הדפיסו באותם י מים והיום קשה למצוא גלופות כאלה בעידן המחשב. כה גאים היינו במַטריצות שקיבלנו, וגם למדנו מהם עיקרון חשוב. כל האותיות במַטריצות היו הפוכות! א' הפוכה, ב' הפוכה וכו'. אחרי מספר ימים, עלה בראשנו רעיון גאוני: לִבנות מכונת דפוס פרטית משלנו. הכיצד? קנינו עשרים ושבעה מחָקים, וגילפנו מהם את כל אותיות האלפבית. בעזרתן ובעזרת כרית חותמות הטבולה בדיו שחורה הדפסנו עיתון שכונתי. פשוט הדפסנו את העיתון אות אות , וכל עותק מחדש הודפס אות אחר אות. שערו בנפשכם כמה עמל צריך להדפיס עיתון שכונתי , כלומר להדפיס כל עותק בנפרד !

הייתה זו עבודה מפרֶכת וקשה , אך משתלמת בהחלט. כל עיתון שיצא תחת ידינו, נמכר במחיר של שילינג אחד. ילדי השכונה רכשו אותו, וכולם היו סקרנים לדעת מנין לנו מכונת הדפוס. לא יכולנו לעמוד בלחץ וסיפרנו שיש לנו מכונה שקיבלנו מהדוד באמריקה. הלחץ גבר, והחבר'ה רצו לראות את המכונה. ואז אמרנו : "חברֶ'ה , את המכונה אי אפשר לראות, אבל אפשר לשמוע אותה". וכך, על פי בקשתנו, התאספו כל ילדי השכונה ועמדו מעבר לחלון הבית שלנו. כמו חלונות בבתים רבים בירושלים, כן גם חלון ביתנו התברך באדן רחב - שם עמד הרצל. לעומת זה, בלפור עמד בתוך הבית - הכה בחוזקה, במזלג על סיר, פעם אחר פעם, והרצל קרא מעבר לחלון: "מכונת דפוס עובדת! מכונת דפוס עובדת ! מכונת דפוס עובדת !"

החלום אל דמויות אגדיות הדליק את הנפשות. סבא מוראד היה חולם על דוד בן גוריון ומספר לנו שנגלה משיח בן דוד. השם דוד התאים לתפיסה המשיחית של סבא. יום אחד הגיע דויד בן גוריון ראש הממשלה, לבוש במדי חאקי, עמד על כמה ארגזים בשוק, ונשא נאום בחירות. סבא נראה נדהם- ובלפור כתב על כך שיר, הנה קטע:

לְצִדֵּי קָרַחְתּוֹ רַעֲמָה פְּרָאִיתוְעַל מִכְנָסָיו חֲגוֹרַת חָקִימִן הַקַּנְטִינָה הַצְּבָאִית.וְחָרַדְנוּ לְסַבָּאשֶׁעָמַד כֻּלּוֹ תִּמָּהוֹןבּוֹהֶה בַּמָּשִׁיחַ שֶׁלּוֹשֶׁנִּגְלָה כְּאַחַד הָאָדָם

עלילות הקולנוע

כילדים ניסינו גם לייצר אגדות וליצור: בילדותנו היינו לא רק סופרים ועיתונאים, היינו גם קולנוענים. מגיל צעיר ייצרנו סרטי קולנוע. מובן, שאין מדובר בסרט קולנוע אמיתי שרואים על מסך . זה היה קולנוע שיוצר בבוטיק לנעליים: פשוט, לקחנו קופסת-נעליים, ניקבנו פתח במכסה הקופסה. השחלנו שני גלילי עץ בקופסה, ולגלילים אלה הדבקנו ניירות ארוכים. אמא היתה מייצרת עבורנו דבק מיוחד מקמח ומים להדביק את הניירות. כל בוקר היינו קמים מוקדם ומתמסרים לחיבור עלילות הקולנוע שלנו. הרצל היה מצייר ובלפור מחבר העלילות, וכך ציירנו וכתבנו יחד סרט קומיקס שלם. כשהיצירה הראשונה נשלמה, פרסמנו בכל השכונה מודעות בזו הלשון:

הרצל ובלפור חקק גאים לבשר על הולדת סרטם הראשון :

"ג'ימי בערבות אפריקה"

כך נקבעו יום ושעה והילדים ישבו בכיסאות ליד חצר ביתנו. כל ילד שילם עבור כרטיס (שהוכן גם הוא במכונת-ההדפסה שלנו), ואנו העמדנו את סרט-הקולנוע על שולחן קטן. גלגלנו את גלילי העץ, ואז סיפרנו את שטף העלילה, תוך שאנו משמיעים את כל הפעלולים: קול של ג'יפ, קול של מטוס, קול של רכבת, קול של פגז וכיו"ב.

מיד אחר-כך ציירנו את הסרט: טרזן ובנו. וכך משנה לשנה ייצרנו סרטים, והשנים חלפו, ואיננו מבינים עד היום הזה מדוע לא הוזכרנו בין יוצרי הסרט העברי, כשהכין השירות הבולאי סידרת בולים על הסרט העברי. גם לנו יש חלק ונחלה בהולדת הסרט העברי, לא פחות מיומני גבע ולא פחות מהקולנוענים יעקב בן דב וברוך אגדתי...

אותה מורשת תמימה עדיין מלווה אותנו. הפשטות של החיים, ההרמוניה בין ההורים עזרא וסעידה... בבית הייתה תלויה התמונה שלהם מן האירוסין והיא תמיד נראתה לנו כמו תמונה של "חלף עם הרוח". אמא דאגה שנזכור מאין באנו, ובחרדת קודש שמרה את כותנות הפסים, שתפרה לנו לאחר שנולדנו. תצלום כותנות הפסים הוא עדות למורשת שלא חלפה. כשבגרנו והיינו בני עשר אמא תפרה לנו חולצות מבד שסימל את העשור למדינת ישראל, כדי שנזכור שאנו ממשיכי המורשת הציונית. נו, הרי שמותינו הם הרצל ובלפור...

כילדים אהבנו להגיע לעץ התות בבית היתומים הספרדי במחנה יהודה, וזכר התותים ההם לא נשכח.

.היום נותרה הנוסטלגיה: הכול נשאר. אותה מאפייה שהיינו קונים בה פיתות ולחם ומניחים בה את סירי החמין ביום ששי, עדיין בלבנו, מאפיית עבאדי הזכורה לטוב –הריחות של אז חזקים מתמיד, הטעם לא חלף עם הריח...וזה אולי נושא לסרט חדש. בתי סיידוף, במבט מלמעלה- התצלום אומר הכול: שורת בתים תחתונה, שורת בתים מלמעלה, גזוזטראות שברזל חלוד מבצבץ בהן...

הרצל כתב שיר שבו הוא מתאר עצמו כילד באותה תקופה, לבוש סוודר צבאי, שאמא קנתה מרוכל זקן. היום במבט לאחור הוא חש שזה היה קרב על עולם תמים, ילדים היינו ובעצם נלחמנו על עולם אבוד:

בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד בּוֹעֵר וְחוֹלֵם וְלֹא יָדַעְתִּיכִּי חַיָּל הָיִיתִי בַּמִּלְחָמָהכְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִיםאֵינִי זוֹכֵר עַל מָה. רַק בַּלֵּילוֹת צוֹרְבִים בִּי פְּסוּקִים עֲשֵׁנִים:מַה שֶׁלָּמַדְתִּי וְשׁוֹרַרְתִּי בְּאַגְרִיפָּס . בְּאַלְיַאנְס כִּי"חַ לְבָנִים.

היום במבט כמו מרוחק, נראים הימים ההם כסרט קולנוע ישן, כסינמה פרדיסו. וכאשר התמונות חולפות להן, אפשר לחוש שמעיין היצירה של אותם ימים ניזון מעולם תמים, טהור ושלם יותר. העולם של העבר נראה כמו חלום. ואם תרצו – זו הייתה באמת אגדה...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל ובלפור חקק