מולא רפאל מספר הסיפורים של שכונת הבוכרים

מולא רפאל יהושע-רז. מספר הסיפורים של שכונת הבוכרים

כל שבת בין מנחה למעריב עמד אבי על בימת אבן גבוהה ממול לבית כנסת 'בבא תמא' בשכונת הבוכרים, כשסביבו עשרות מבני השכונה והוא תמיד ממשיך סיפור משבוע קודם. המאזינים היו שותפים פעילים – הם שאלו שאלות וקיבלו תשובות במהלך היגוד הסיפור. הסיפור דמה לעץ גדול, שיש לו שרשים, גזע, בדים, ענפים, עלים, פרחים ופירות. הגזע – הוא תמצית הסיפור, השורשים – הם המקור ממנו ינק המספר את סיפורו והבדים והענפים – היו השלוחות של הסיפור. במילים פשוטות: סיפור המודפס בספר משתרע על עמוד או שניים וסיפור מפי מספר מיומן נמשך על פני שבועות. סיפור מתח בהמשכים המשאיר את המאזינים פעורי פה. הסיפור העממי, שבמקורו הוא תורה שבעל-פה, עבר מדור לדור – מאב לבנו או ממספר עממי אחד למשנהו. אבי היה מספר יוצר, שבכל פעם שסיפר את סיפורו הוסיף עליו וגרע ממנו כיד הדמיון הטובה עליו. הטלנובלה היא המצאה של דור האבות.

שעה לפני שמולא רפאל סיים את מצוות שב"ת – שינה בשבת תענוג, כבר התקהלו בוכרים, פרסים וקווקזים עם חופנים של גרעיני אבטיח ומלון קלויים וחיכו למולא רפאל. משהגיע, גבוה משכמו ומעלה וכרס מתעגלת הולכת לפניו, פילסו לו דרך בקריאות 'בכבוד מולא רפאל, בכבוד!'

מאזיניו בוכים וצוחקים ומקשים קושיות והוא חורג לרגע מן הסיפור ומדגים את נושא הסיפור לפי מאורעות הזמן. עוסק קצת בפוליטיקה, קצת בתנ"ך, קצת בחז"ל, קצת בהיסטוריה, נכנס לסיפור אחר או משל שמתאים לנסיבות המקרה ושב ושואל 'ואיפה אחזנו?' ושוב הוא חוזר לגזע הסיפור. וכך הוא ממשיך וממשיך והקהל מרותק עד כלות הנשימה. משירד הערב, שלף אבי את שעון הכיס העשוי כסף ששכן כבוד בכיס החזייה הגברית, שהשתפלה על הכרס הגדולה, הציץ בו וקבע: 'הגיע זמן תפילת ערבית של מוצאי שבת'. תחינות המאזינים שביקשו לדעת מה היה המשכו של הסיפור? האם הגיבור התחתן בסופו של דבר עם הנסיכה? האם הגיבור ניצל ממוות בנסיבות מיוחדות של הסיפור? ומולא רפאל, אומר למאזיניו בקור רוח: 'בשבוע הבא באותו מקום ובאותה שעה'. התחינות לא עזרו והסיפור בהמשכים סופר בשבת הבאה, כשההמונים מצפים בקוצר רוח להמשכו של הסיפור.

בבחרותו הגיעו עולי רגל בוכרים שיצאו ל'זיאהרה' על קברי קדושים בגליל. הוא שכר סוסים ופרידות והוביל את המסע שנמשך כמה ימים לצפון הארץ. שודדי דרכים שמילאו אז את דרכי הארץ לא התעסקו איתו והוא הצליח להוביל את נוסעיו ללא פגע.

בשלהי אלול הביאו ערביי חברון לשכונת הבוכרים מאות רבות של ארגזי ענבים משובחים ולא היה בית שלא הפיקו בו יין וערק ביתי. במאזניים הגדולים שהיו בפתח חנותו הוא שקל כל ארגז, לקח מעשר ודמי שקילה בסך חצי גרוש, וקבע את מחיר הארגז מבלי שמישהו יערער. כדי שהמשטרה הבריטית לא תזהה את תעשיית האלכוהול הביתית נהגו הבוכרים לשרוף באותו זמן סמרטוטים. שוטר המקוף הערבי היה מריח את הסמרטוטים השרופים, צוחק ואומר: 'הבוכרים שוב עושים ערק!' והולך לאסוף שוחד – כוסית ערק מהיבול של שנה שעברה ושיפוד של כבד עוף שצלו למענו על הפרימוס.

בכל פעם שבוכרים עשירים ירדו מן הארץ, והיו כאלה, היו מביאים לפתח חנותו את כל תכולת הדירה והוא ששלט בשפות רבות ערך מכירה פומבית ['מא-זאד' – כל המוסיף] וכשהכריז בקול הבס שלו: 'אונה, דוס, תרס' – העסקה הושלמה. השכונה הגיעה בהמוניה למכירה הפומבית שהייתה בידור בפני עצמו. מי שהיה לו כסף ביקש לקנות חפצים בעלי ערך והעניים פשוט רצו 'לשטוף את העיניים' ולהתפוצץ מקינאה ובעיקר לצחוק.

חווג'ה רפול (1919) ממורי הדרך הראשונים בארץ ישראל

אבא הגברתן אהב ספרים. בתוך ספרייתו, בצד ה'תפסיר' וספר שיר השירים עמד ספר מיוחד במינו שנקרא 'סיפור אמנון ותמר'. היה זה ספרו של אברהם מאפו 'אהבת ציון', שתורגם לפרסית-יהודית באותיות עבריות על-ידי שמעון חכם, בנו של חכם אליהו מבגדאד, שתירגם את הספר והוסיף גם שירים מפרי רוחו. בערבי הקיץ, ליד כוס לימונדה קרה ומרווה, התקהלו ב'חוולי של שלמה מוסא' [הלא היא חצר ביתו של שלמה מוסיוף] השכנים ואבא דקלם ושר את 'אהבת ציון' למאפו בעגה בוכרית. בהקדמתו כותב שמעון חכם: "מי שקרא את הספר-הסיפור הזה פעם אחת, לא יריח ריחו; ומי שיקראהו פעמיים, אך מקצת ריחו יריח; אבל מי שיקראהו מאה פעמים...יקראהו מאה פעמים ואחת" . ההתרגשות בחצר הייתה עצומה. היו שכנות שבכו בדמעות שליש על גורל הגיבורים או צחקו בקול גדול. אני הילד האמנתי שסיפור אמנון ותמר הוא עוד ספר בסדרת 'שיר השירים' הנמצא בספרייתו של אבא.

השפעתו של הספר הזה על הבוכרים הייתה כל כך גדולה עד שבכל משפחה בוכרית היו כמה ילדים שנקראו אמנון או תמר והנחילו שמות אלה גם לנכדיהם. אבל חשוב מכול, הוא השפיע עליהם עד כדי כך, שהם ארזו את חפציהם ועלו לארץ ישראל כפי שתוארה בדמיונו של אברהם מאפו.

אבא היה איש עליז, שחקן מבטן ומלידה שידע לשיר ולרקוד. לא הייתה חתונה בשכונת הבוכרים שהוא לא הוזמן אליה ולמרות מימדיו הגדולים רקד כאקרובט ושר. אודה ואתוודה, כילד התביישתי באבי, הבדרן של השכונה. הכול נראה לי בתמימותי "מיושן ולא מתאים לארץ ישראל הנבנית". כשסיפר את סיפוריו פחדתי שיזהו אותי כבנו ועל כן הלכתי סביב סביב ובלבד שלא יצביעו עליי כבנו.

מולא רפאל נפצע אנושות במלחמת העצמאות כשהלך להביא ממאפיית 'ברמן' לחם כדי לחלק בקיצוב לתושבי השכונה. בפתח החנות נפל פגז שהרג כמה מלקוחותיו. זמן קצר לאחר פציעתו נפטר. בני השכונה באו בהמוניהם לנחם אותנו וסיפרו את סיפוריו תוך הקפדה על כל פרט ופרט והרי אבי היה מאלתר ויוצר ומחדש אבל הם הקפידו על כל מילה שיצאה מפיו כהלכה למשה מסיני. רק אז הבנתי את הטעות הגדולה שלי וכילד טוב ירושלים לקחתי מחברת עבה והתחלתי לרשום בימי ה'שבעה' סיפור אחר סיפור, שסופר על ידי מאזיניו של אבא. כאן גיליתי לראשונה את אבי. הסיפורים כפי שהובאו בספר עברו תפנית עצומה. כל הרקע שמסביב לסיפור נשמט ומה שנותר היה רק גזע הסיפור. כל סיפור שסופר במשך שעות על ידי אבא תפס לא יותר משניים שלושה עמודים בספר ומילה שנכתבת בספר היא כבר סוף פסוק ולא ניתן להוסיף עליה או לגרוע ממנה. ככה יצאו חמישים מסיפורי אבא בספרים 'צוואת אב' ו'תפוח מעץ הדעת' והיו נר לנשמתו. אבא נפטר ביום שישי בצהריים והשכונה התגייסה להביאו לקבורה עוד לפני כניסת השבת. אמרו בשכונה: למולא רפאל עמדה הזכות להיקבר ערב שבת לפני הדלקת הנרות בזכות זה ששימח חתן וכלה.