אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ברטולד ברכט / הנפש הטובה מסצואן תיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן

ברכט נחשב לסוג של גאון. הוא המציא תאטרון חדש. שיטת משחק חדשה. אדם טוב הוא לא היה. גם כשכתב מחזה העוסק בטוב האנושי במלחמתו ברע, למרות שהטוב אמור לנצח, הוא בעצמו הלך על חוט דק למדי. הצלחתו הגדולה הראשונה הייתה ב1929 עם "אופרה בגרוש" אחר כך הצטרף ללהקת תאטרון קטן, ניהל רומן עם כמה שחקנים אך גם עם שחקניות. הנטייה המרכזית כנראה הייתה לכיוון הנשים. הוא נישא שלוש פעמים. אך לא הפסיק לנהל רומנים מהצד. בביוגרפיות או זיכרונות שנכתבו עליו שנים אחרי מותו נטען שגנב לא רק רעיונות למחזות מנשיו אלא לעתים חלקים שלמים שהיו כתובים כבר. עם עליית הנאצים ברח מגרמניה, עשה סיבוב באירופה ובסופו של דבר הגיע לאמריקה. בשנות החמישים עבר תחקיר בוועדת הקונגרס של סנטור מקקרטי. הוא הכחיש שהוא קומוניסט. אך הוא היה כזה.

גרמניה המזרחית הזמינה אותו לחזור, לקבל ולנהל תיאטרון משלו. בברלין המערבית פעלו כמה וכמה תיאטראות והמזרח הצטרך להראות עשייה תרבותית. הוא הסכים, עבר לגור במזרח, אך את חשבון הבנק שלו החזיק במערב ואת משכורתו קיבל במרקים מערביים. המזרחים שלא ממש אהבו אותו אך הסכימו מצד אחד ושתלו בתאטרון שחקנית צעירה שתנהל אתו רומן ותעקוב אחריו.

החידוש התיאורטי של ברכט היה בזה שהוא לא כתב מחזות על בסיס פסיכולוגיסטי. המחזות שלו היו רעיוניים, לעתים משל על נושא. שיטת המשחק שדרש משחקניו לשחק היא שיטת " הניכור" שבו שחקן אינו צריך להזדהות ולשחק דמות מבוססת פסיכולוגית ואמיתית, מספיק לצייר רישום גס של הדמות ולשחק את הסצנה כמו שהיא כתובה. וכדי להוסיף לבלבול ברכט חשב שבן הסצנות צריכים להיכנס שירים שאין להם קשר ישיר למחזה. שירים שיתנו לצופה זמן לחשוב על מה שראה ובעיקר שמע. שיתוף הפעולה שלו עם קורט וייל הביא לשיא של הצורה.בנוסף לכתיבה ברכט היה במאי נפלא. הוא ביים בברלינר אנסמבל את המחזות שלו שזכו להצלחה עצומה ונסעו לפסטיבלים שונים בעולם. נסים אלוני שראה הצגה של האנסמבל בפריז כל כך התרגש מהבצוע וזה מה שעזר לו להגיע לחזון הבימתי שלו.אלא שגם ברכט גילה שלקהל יש צורך בהזדהות ולא רק בהבנה. אמא קוראז' למשל למרות אישיותה הדוחה נוגעת ללב הצופים ולא חשוב איך משחקים אותה. גם שון טה נוגעת בלב הצופה בטוב לבה.לוטה לניה, אשתו של וויל הייתה שחקנית חביבה על ברכט והייתה בין הראשונות ששיחקה בכמה ממחזותיו. מאוחר יותר ברכט התחתן עם השחקנית הלנה וויגל והיא זכתה בתפקידים. אך את אימא קוראז' למשל שיחקה לראשונה תרזה גיזה בתאטרון של ציריך.כשלניה רצתה להפיק את אופרה בגרוש בניו יורק הלנה וויגל סירבה לתת לה את הזכויות, לניה איימה על וייגל שלא תיתן לה את הזכויות על המוסיקה ותגרור אותה מבית משפט לבית משפט. המוסיקה כבר הפכה מזה שנים לחלק אינטגראלי מהמחזה כך שוויגל נכנעה. וההקלטה של לניה מאותה הפקה נחשב עד היום לקלאסיקה.ברכט, בהתאם לתאוריה שלו כתב משל מומחז. לא דומה כלל ל "מותו של סוכן" נניח, שזעק זעקה חברתית, אחרת אמנם, אך היה נאמן לצרות המחזאות המקובלת. ברכט הביא את הדיאלקטיקה למרכז והעלים את התהליך הנפשי והפסיכולוגיה הפרוידיאנית שהיוותה ציר מרכזי במחזאות שרק גילתה פסיכולוגיה.

הסיפור של המשל המומחז מוכר. שלושה מלאכים מגיעים לעיר ומחפשים מקום לינה. מוכר המים, אחרי כמה ניסיונות נפל מוצא להם מקום בביתה של הזונה שן טה הם גומלים לה בכסף המאפשר לה לקנות חנות טבק. מרגע שנודע שהיא בעלת ממון כל אנשי הכפר באים לבקש טובות. זה סיגריות בחינם ואחרים מקום לינה או אוכל. שן טה הטובה קורסת. וכדי לגרש את כל הטפילים היא מתחפשת לגבר, שוי טה, המציג את עצמו כבן דודה המגרש את כולם. הסיפור הולך ומסתבך כששן טה מתאהבת ביאנג סון טייס החושק גם הוא בכספה יותר מאשר בה. היא מגלה את צביעותו וכוונותיו כשהיא מופיעה כבו הדוד, אך כשהיא חוזרת להיות שן טה היא חוזרת לזרועותיו. וכך מתגלגלת לה שאלת הטוב מול הרע. הנתינה מול הניצול ברמות ואפשרויות שונות.כמובן שהמלאכים מזכירים את המלאכים שבאו לסדום. וגם הם מחפשים נפש אחת טובה. האם יוכלו להכריז על נפש אנושית טובה אחת. והשאלה שמתעוררת האם גמול מהאלים טוב בכלל לבני האדם המקבלים אותו. ואם להרחיב, האם האלים עוזרים לאדם הטוב לקיום אנושי.כשנכנסתי לאולם וראיתי את הבמה השחורה חשבתי לעצמי, אוי, לא. לא שוב קופסא שחורה. ובכלל לאן נעלמו המסכים של פעם, שהוארו לקראת תחילת ההצגה וכשעלה המסך התחיל הקסם.אך כבר בשניות הראשונות, עם כניסת השחקנים לבמה הקסם התחיל לפעול. השחקנים נכנסים אחד אחד, כל אחד מנגן על כלי נגינה אחר, כל אחד לבוש באפיון מדויק ובצבעוניות מקסימה ההופכת את הבימה לקרקס צבעוני.אי אפשר שלא להזכיר בהערכה גדולה את תלבושותיה של עפרה קונפינו. תלבושות שיצרו מיד אפיון דמויות מדויק ויצרו חלק חשוב מהמערך הצבעוני של הבמה.קרן פלס כתבה מוסיקה נפלאה באמת, שאינה מזכירה כלל את המסיקה המקורית. מוסיקה שמזכירה מרקמי מוסיקה עממית, לעתים צוענית. הנשמעת כמו פסי הקול של סרטיו של אמיר קוסטריצה. מוסיקה שמענגת את האוזן לכל אורך ההצגה. אי אפשר להגדיר את ההצגה כמחזמר אך אין ספק שזו הצגה מוסיקלית להפליא. אך לא רק המוסיקה, כל האווירה על הבמה מזכירה לעתים את הדמיון של קוסטריצה.אודי בן משה, זה שביים להפליא את 'הרטיטי את לבי' מחולל גם כאן נס קטן. הוא לא העמיד הצגה סינית. זו הצגה קרקסית. כזאת היכולה לשמש משל לכל אדם בכל מקום ובכל זמן. הוא שומר על רוחו של ברכט. הדמויות מורכבות בעיקר מהתלבושות הפאות והצורות שלהם. כמעט כמו תאטרון מריונטות. זה לא אומר שהם לא טובים. כל אחד מהם צריך להבין לאפיין ולצייר בדרכו את הדמות שהוא משחק. וחלקם מחליפים כמה דמויות לאורך המחזה.

בן משה מוכיח את שליטתו בחלל הבמה. השחקנים נעמדים לרוחבה מתכווצים לקבוצות קטנות, הצבעים משתנים כמו קלידוסקופ. וכולם נשמעים להדרכתו. הוא יודע ואוהב את מעמדו של השחקן על הבמה. גם כשהבמה מלאה שחקנים וכולה כתמי צבע מתנועעים, ברגעים החשובים השחקן החשוב של הסצנה עומד במרכז, וכל תשומת הלב נמשכת אליו, ואין שום תנועה אחרת המושכת את תשומת הלב מהמרכז. התפאורה של לילי בן נחשון מינימליסטית. אך יפה להפליא. הפלטפורמה עליה עומדת חנות הטבק משמשת כמרכזן של סצנות רבות. העץ היפה והמרשים עליו רוצה לתלות את עצמו יאנג סון הוא עמוד שבמקום עלים מכוסה בפנסי תאורה קטנים. וכך כל אבזר ואבזר המשמש את ההצגה.אולה שור סלקטר המשחקת את שן טה ואת שוי טה היא מצליחה להיות הזונה טובת הלב, שבסיפור אחר הייתה מצילה את העיר, וכאן מוכיחה למלאכים שזונות טובות לב הן בני אדם. יש בה סוג של עדינות המאפשרת להזדהות עם טוב לבה, אם כי בחלק מהסצנות היא נראית טיפשונת מנוצלת יותר מאשר נפש טובה. והיא מעט היסטרית מדי. לעתים נדמה שהיא פשוט לא יודעת להגיד לא. כדי להגיד לא היא צריכה להפוך לגבר. כשהיא מחליפה בגד והופכת לגבר היא יוצרת גבר קר נפש אכזרי וקשוח שיודע ועוד איך להגיד לא ברור וצלול.

דרור קרן בתפקיד מוכר המים, תפקיד מוליך בהצגה, סוג של משולח סיני שיצא מהדיבוק, מוכיח שתיאוריה תיאטרלית חשובה ככל שתהיה תלויה בשחקן. הוא כל כך נוגע ללב עד שאין בכלל מקום לדבר על ניכור. והוא באמת יוצא מהכלל. כל כך אנושי, כל כך מצחיק וכל כך חם לב. הוא זה שסוגר את ההצגה ומסביר לקהל מה מוסר ההשכל של המחזה. אפילוג שקספירי כמעט.אלון דהן המשחק כמה וכמה תפקידים מצליח להחליף דמויות כזיקית. ומוכיח שהוא יודע להשתמש בגופו ובכישרונו ולהיות אמין בכל רגע שהוא על הבמה, ולא משנה איזה תפקיד הוא ממלא באותו רגע.לאסף פריינטא יש את התכונות הפיזיות המתאימות להיות הגבר ששן טה תיפול ברשתו. הוא הטייס הפוגע בה שוב ושוב ואפשר להבין איך נפלה בפח.אי אפשר להזכיר את כל השחקנים האחרים אם כי בכל זאת את אודליה מורה – מטלון מגיעה התייחסות אישית. כל השאר בלי יוצא מהכלל עושים את מה שאודי בן משה הדריך אותם לעשות. כולם מדויקים וכולם עוזרים לו להפוך את ההצגה לאירוע.שמעתי ביציאה ביקורות מאנשים שהתאכזבו שההצגה לא סינית. צריך לבוא אל ההצגה עם ראש פתוח ועיניים המוכנות לבלוע ולעכל הצגה שנראית אולי אחרת מהמצופה. השאירו את הציפיות בבית ולכו ליהנות.אודי בן משה מוכיח שוב שהוא במאי בעל עין חדה, חזון בימתי המכיר היטב את חלל הבמה וידי קסם.צילומים: גדי דגון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן