הדבר האמיתי / טום סטופרד

טום סטופרד הוא בוודאי המחזאי האנגלי החשוב ביותר  בימינו ואולי לא רק האנגלי. הוא נולד בצ'כיה, משפחתו ברחה למזרח הרחוק שם התחתנה אמו עם אנגלי שהעביר אותם אחרי המלחמה לאנגליה.  מחזותיו תמיד מורכבים מאוד. ברובם יש התייחסות לעולם מקביל נוסף. ברמות שונות נסים אלוני אצלנו מאוד מזכיר אותו. גם הוא בנה את מחזותיו על מיתוסים מקבילים. בין אם זה התנ"ך במחזהו הראשון "אכזר מכל המלך", אמונת ה"וודו" בנפוליאון חי או מת או המאפיה הניו-יורקית (הרבה לפני שנוצר הסנדק) בה שתל את מחזהו "אדי קינג" עיבודו שלו לאדיפוס הקלאסי.

טום סטופרד

בארץ סטופרד כמעט ואיננו מוכר למעט התסריט שכתב לסרט "שייקספיר מאוהב". לשמחתי, הזדמן לי במשך הזמן לראות עם השנים כמה ממחזותיו שהוצגו עם על הבמה בלונדון. לא מספיק, הייתי רוצה לראות יותר, אבל לא הזדמן. ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" הוא מאיר את המלט של שייקספיר מנקודת מבט של גיבורים שוליים במחזה המקורי של שיקספיר ומתייחס בכתיבתו במידה מסוימת לתיאטרון האבסורד ובעיקר לגודו של בקט. ב "טרווסטיס" הוא מתייחס לעובדה היסטורית קטנה שבמלחמת העולם הראשונה היה זמן אמיתי ש ד.ה.לורנס, לנין, והמשורר טריסטאן צארא חיו באותו זמן בציריך. ונכון שלורנס ניסה להקים תיאטרון חובבים באנגלית. המחזה שנבחר להיות מוצג הוא "חשיבותה של רצינות" של אוסקר ווילד. במחזה, שלא כמו במציאות, לנין מצטרף ללהקה ומשחק את תפקיד ליידי ברקנייל. לנו זה אומר מעט. אך בלונדון בה כל ילד מכיר את המחזה מלימודיו כל רמז וכל ציטוט זכו בצחוק גדול. מה גם שלנין הקומוניסט משחק את דמות הדוכסית הסנובית כשבתוך כל זה מתנהלות כמובן שיחות על אמנות קומוניזם וספרות.

ב"ג'מפרס" פילוסוף נשוי לזמרת. הוא נושא מונולוגים פילוסופיים ארוכים כשבאותו זמן מאחריו על הבמה קבוצת מתעמלים עושה כל מיני תרגילים ובונים פירמידות אנושיות, המעמידות את הפיסי הגשמי בעימות מול עולם הפילוסופיה.

ב"ארקדיה" מתנהל המחזה במקביל בין המאה השמונה עשרה לעשרים. את העלילה מגלגל מכתב של ביירון שנמצא בספר עתיק אך סטופרד מנסה בהצלחה גדולה לעסוק בתיאוריות מדעיות כמו כאוס או משפט פרמה המתמטי.

מלבד "רוזנקרץ וגילדנשטרן מתים" בארץ לא הועלו מחזות שלו, כנראה בשל העובדה שהוא מחזאי מורכב מאוד הוא כותב בשפה מורכבת שלא תמיד יש אפשרות לתרגם אותה. הערוב של פילוסופיה ומדע בדרמה, הקושי בתרגום, הדרישות הבימתיות, ההפקות הגדולות והפחד שקהל ישראלי לא ישב להקשיב לוויכוחים פילוסופיים מדעיים מנעו העלאת מחזות שלו. כעת מחזהו "הדבר האמיתי " עולה בימים אלו בבית לסין.

זה יחסית מחזהו הנגיש ביותר. המחזה מערב את אהבתו והכרתו עם עולם התיאטרון מבפנים. עולם המציאות כפי שהוא משתקף ומשפיע בהקבלות שונות בחיי ומחיי העוסקים במלאכה המפרכת הזו. ישנה מקבילה שקרתה לסטופרד עצמו בחייו האמיתיים, תוך כדי עבודה על המחזה בלונדון בה הוא התאהב בשחקנית המשחקת את אחת הדמויות ששיחקה במחזה הזה. מאורע המתקיים בהצגה, וקשה לדעת מה קרה קודם. הכתיבה שהשפיעה על ההתאהבות או ההתאהבות על היצירה הבימתית.

בשני דברים מנסה, ובהצלחה, לטפל המחזה. זוגיות ואמנות. מציאות והשתקפותה. מכאן השם "הדבר האמיתי" מה אמיתי ממה. החיים, ההשתקפות האמנותית. מה חזק ומה מייצג יותר.

כמו פירנדלו לפניו מערבב סטופרד את המציאות ואת ההצגה, הנפשות המחפשות להן מחבר והדמויות הכתובות המחפשות להן חיים אמיתיים.

המחזה מתחיל בסצנה בו גבר מגלה שאשתו בוגדת בו. אלא שרגע אחרי יסתבר שזאת סצנה מתוך מחזה ששניהם משחקים בו. הנרי המחזאי ושרלוט אשתו השחקנית מיודדים עם אנני, שגם היא שחקנית הנשואה למקס, השחקן אותו ראינו משחק בסצנה הראשונה. מהר מתברר שהנרי ואנני מנהלים רומן. הם עוזבים את בני זוגם ועוברים לחיות יחד.

אפשר לדבר על סמלים כמו מגדל הקלפים אותו מנסה לבנות השחקן שעל הבמה, מגדל שנהרס כשם שיהרסו חייו הן במחזה שהוא משחק בו והן בחייו האמיתיים כשאשתו תתאהב במחזאי שכתב את המחזה. כפילויות והצלבות שונות מתרחשות במחזה. הטקסט מבהיר את רובן.

סצנות המזכירות את סצנת הפתיחה שפתחה את המחזה חוזרת על עצמה במציאות הווריאציות קטנות. האהבה על רבות מפניה מנסות להתגלות במחזה. "אינני יודע לכתוב על אהבה" אומר הנרי הנמצא במשבר כתיבה ומתקשה לכתוב את המחזה הבא שלו ומוכר את עצמו לטלוויזיה. לכם המבוגרים, אומרת ביתו הקטינה חשוב רק אם היה זיון, זו הבגידה, בבגידה אמיתית אתם לא מבינים. זיון הוא המדד שלכם. הרבה שיחות על אמנות שפה נכונה לכתיבה ודיבור אהבה תשוקה משמעות הבגידה, אלא רק חלק מהנושאים שהזוגות מדברים עליהם במחזה. שהוא גם רומנטי אך כמו אצל סטופרד רב משמעות, מלא אמרות חכמות, שנינות משחקי מלים סיטואציות מורכבות ביותר ושיחות המנסות לגעת במשמעות, אך זהו גם מחזה סוחף וכובש ונוגע ללב.

את המחמאה הראשונה החשובה באמת צריך לתת לדורי פרנס שתרגם מחזה בעל רבדים קשים של שפה למחזה שנשמע כאילו נכתב עברית. השפה שוטפת בהירה ומצליחה להציג את כל השכבות המילוליות שבמחזה.

נטע הקר בנתה במה יפה ויעילה העוברת ממקום התרחשות אחד לשני במהירות יעילות ואפיון מדויק. הלל מיטלפונקט הצליח להוציא את דקויות המחזה להדריך צוות שחקנים מצוין ולהביא את מערכות היחסים האמיתיים והמקבילים לבהירות.

שבעה תפקידים במחזה. שלושה מהם צעירים ויש להם סצנה אחת או שתיים. ברוך דרור, המשחק את השחקן הנבגד קצת צעקני מדי. המעבר שלו בין סצנת הבמה לסצנת המציאות לא לגמרי מובחנת.

על שלושת האחרים קשה למצוא מלים להחמיא להם. דפנה רכטר בונה דמות שיש בה ריחוק, חן, שובבות והכול בדיוק רב. יש בה גם ריחוק וגם חום. היא מצליחה להקרין את הסיבה לאהוב אותה.

ליאור אשכנזי הוא הפתעת הערב למי שחשב שדמויות של סוכני מוסד זה כל מה שהוא יכול לעשות. הוא משחק כאן את הגבר האינטלקטואלי המתייסר בכזו תנופה וחן אישי שאי אפשר לעמוד בפניו עד שהלב נשבר.

אך יותר  מכולן לימור גולדשטיין. יש לה את האיכויות של שחקנית שאתה לא רוצה שתרד מהבמה לרגע. היא יפה, נשית סקסית. היא מצליחה להיות מצחיקה ונוגעת ללב. אוהבת ונלחמת על אהבתה. היא בונה מעברים דקים בין מצבי רוח. בין רגעים אמיתיים למלאכותיים. זה ערב תיאטרוני מצוין ונפלא. ומוכרחים לראות אותו כדי להוכיח שיש לנו קהל למחזות מהסוג הזה.