אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היום ה 24 / תיאטרון הספריה בית צבי


התמונה של דן לחמן

לשם שינוי אני רוצה להתחיל את הביקורת מהסוף. לכו לראות את ההצגה הזאת. זו אחת ההצגות המרשימות ביותר שאפשר היה לראות בשנה האחרונה בתאטרון בכלל והיא פותחת עונה חדשה. ומכיוון שזו הצגה בתיאטרון הספריה היא תוצג לזמן מוגבל בלבד. הצגה שההתייחסות אליה איננה כאל הצגת תלמידים, אלא הצגה של ממש. כזו היכולה לעלות ולכבד כל תאטרון.

תיאטרון הספריה ממשיך במסורת בהעלאת מחזות שאין להם סיכוי להיות מוצגים על הבמות הגדולות. מחזות שהוצגו גם בניו יורק בפרינג´ או באוף ברודווי, אך הן הוצגו לקהל הגדול.

את היום ה24 כתב טוני פיצ´ירילו. לא שמעתי על המחזאי קודם לכן והדבר היחידי שאני יודע עליו שקודם לכן כתב פרקים לסדרות טלוויזיה כמו קוז´אק. את המחזה הזה העביר לבד הקולנוע וביים בעצמו.

כמו כה הרבה פעמים אני חייב לומר שהמחזה איננו מחזה גדול או חשוב במיוחד. המחזה עוסק באופן כללי בזוג גברים הומוסקסואלים. לא בדיוק, אבל בערך. יחד עם זאת יש בו מספיק דרמה כדי לשאת את עצמו וגם ניסיון לדבר על ערכים מסוימים.ובעיקר העימות עם חרדת האיידס. אך מכיוון שהוא מנסה לגעת בהרבה דברים מהותיים הנושאים שכל אחד מהם היה ראוי למחזה משלו מקבל כאן רק רמז של משפטים ספורים. כך שיש רק רמזים אך אין עומק של ממש. יחד עם זה הדרמה שבמחזה בהחלט עובדת.

 

 

פיצ´ירילו כתב מחזה לשני שחקנים. המחזה מנסה לדון בדברים קצת יותר עמוקים משיחות ריאליסטיות יומיומיות. שאלות כמו מהי אמת מהי מציאות מהו פחד בחיים. מהי אחריות כלפי האחר.

המחזה מתחיל כשטום מביא את דן לדירתו. מהר מאוד מסתבר שהם נפגשו בבר רק לפני זמן קצר. תוך כדי גישושים ראשוניים לקראת הסטוץ דן מגלה שכבר היה בדירה קודם לכן. סיטואציה המזכירה במידת מה את סצנת נער הליווי במחזה "היום בו עמדתי מלכת" שבו נער הליווי מגלה שכבר ביקר בדירתו של גיבור המחזה, אלא שכאן זו רק התחלה לתפניות שונות ומשונות במחזה.

שאלת הזיכרון עולה מהר מאוד. מה זוכר דן מהערב שבילה בדירה. מה קרה בדירה. טום מתקן אותו להכיר בטעות אחרי טעות של זכרונו. היה ביניהם סטוץ של לילה אחד. שדן לא ממש זוכר את פרטיו. דן היה שיכור מדי מכדי לזכור משהו. ומה באמת קרה ומה היו התוצאות הן הבסיס עליו סב המחזה. מה שהיה קרה חמש שנים קודם לכן.

בהתחלה השיחה קולחת, הם צוחקים, משחקים משחקי זיכרון העוסקים בספורט קולנוע וסדרות טלוויזיה. שום דבר לא מכין את דן לקראת מה שמחכה לו, עד שטום מתנפל עליו פתאום. אוזק את ידיו, קושר אותו לכיסא, וסותם את פיו ברצועת סלוטייפ.

מכאן מתחילה להתגלגל מערכת חדשה ושונה לחלוטין.

טום מגלה לדן שהוא היה הגבר היחיד בחייו. שמעולם קודם או אחר כך היה לו ניסיון עם גבר. לאיטו יתברר שהוא נשוי עם מישהי שהכיר עוד בתיכון.

 

 

שנים אחר כך אשתו תתאבד כשיתגלה לה שהיא נשאית איידס. משם כמובן שהאמון שלה בבעלה מפסיק להתקיים והיא מתאבדת.

כאן מתחיל טום לעסוק בשאלת רגשי האשם. בשאלה עם דן הוא נשא. דן מבטיח שאיננו נשא שהוא זהיר ונבדק לעתים קרובות. טום לוקח דגימת דם מדן הקשור ומוסר אותו לבדיקת מעבדה. כעת נותרו להם לבלות יחד שלושה ימים עד שתתקבל התוצאה. אם דן יתגלה כחיובי טום מתכונן לרצוח אותו. דבר שהוא כמעט ועושה, אך לא בעזרת הסכין שהכין.

מערכת היחסים ביניהם משנה פנים משיחות ידידותיות להטלות אשמה לניסיון להבין מהי בי סקסואליות מהי החרדה. האם טום אשם במות אשתו. האם דן רוצח במודע, מהי לקיחת אחריות, מהו הקיום הקל לכאורה שדן חי עד שמתגלה העמדת הפנים והחרדה הקיומית שלו. וכך עולים עוד כמה וכמה נושאים ההולכים ומשתנים ומשנים את מערכת היחסים בין השניים.

עשרים וארבע הימים הם אותם ימים מאז טום גילה שהוא נשא שכנראה הדביק את אשתו, הימים בהם עקב אחרי דן והתנהגותו עד שהביא אותו לדירה.

המחזה מזכיר בהחלט את המחזה, שהפך לסרט "מלכודת מוות" עם לורנס אוליוויה ומייקל קיין. אך הוא מוליך את היחסים לכיוונים שונים לחלוטין. מה שמעניין במחזה הוא מערכת היחסים המתפתחת, משחקי החתול ועכבר בין הצייד לניצוד. השינויים הרגשיים שעוברים שני הגברים.

 

זאב לוי העמיד תפאורה המייצגת היטב את הדירה העלובה למדי. דירה שהייתה למעשה דירת סבו של טום. במה מכוערת לכאורה, דירה של איש זקן שלא טיפל בה אך תואמת בדיוק את אווירת ההצגה.

אלון טיראן העמיד הצגה מסחררת עם סיטואציה שלכאורה איננה מאפשרת הרבה וכולה תלויה ביכולת השחקנים. טיראן ער לכל שינוי אווירה הקורה בין השניים ומצליח להוציא משניהם את המקסימום. טירן עשה בית ספר לבמאים ושחקנים והראה איך אפשר להעמיד שני שחקנים שבכוח משחקם מעניקים חווית תאטרון גדולה.

איך כל אחד מהשניים מכבד את זולתו על הבמה לא גונב סצנות ולא מנסה להתבלט. הם יחד על הבמה ומשחקים יחד.

נדיר לראות תזמור מדויק כל כך. במחזה שבו כל מלה גורמת לתגובה אצל השני, חוש הקצב, התזמון ושיווי המשקל הם כה חשובים וטירן מצליח לגרום בדיוק לכל זה לקרות. התזמור הקולי ביניהם כל כך מדויק. הם מדברים אחד אל השני או עם השני, בדיוק בנימת קול המתאימה לחדר קטן, וכשהם צריכים לצעוק הם צועקים כמו בחדר ולא באצטדיון. זו הצגה שקטה להפתיע ובכל זאת דרמטית דיה כדי לגרום לצופה לשבת דרוך ולא להפסיד מלה.

 

 

את טום משחק שי אגוזי שהוא מתלמידי העבר של בית צבי. אפשר היה לראות אותו בכמה הצגות בתאטרון. הוא שיחק בקאמרי ב"החגיגה" בבית ליסין ב"הדבר האמיתי" ועוד כמה תפקידים. הוא היה מצוין בריצ´רד השלישי ב תיאטרון הספריה. והוא מוכיח כאן עד כמה רבגוני הכוח הבימתי שלו. טום, הגבר המטרוסקסואל המוכן להתנסות פעם בחייו במשהו רחוק מעולמו. השינויים הרבים שהוא עובר, החל מהגבר הבישן בתחילה, אך המנסה להיות קליל "ולזרום" זה המביא את דן לדירה ועד לאלימות ופרצי רגשות רבים. טום הוא האיש החושב. שצריך להבין ולהתמודד עם מה שקורה אתו וסביבו. תום שלא סיים לימודים שהקריב חלק מעתידו למען אשתו. הוא חלם להיות ארכיאולוג אך עובד כטבח. כשדן מנסה לומר לו שאולי אשתו בגדה והביאה את הווירוס הביתה הוא נשבר. את כל המעברים הדקים הללו אגוזי משחק לעילה. תענוג גדול לראות אותו על הבמה בתפקיד הזה.

את דן משחק יוסף סוויד. מצד אחד קשה לקרוא לו תגלית. מצד שני אי אפשר שלא להתייחס אליו כתגלית ההצגה.

את סוויד ראיתי לראשונה בעבודה שלו אצל רות קנר. וכבר שם שמתי לב אליו וציינתי לי יכולות גדולות שלו למרות שאצל רות קנר זה לא היה תפקיד – דמות- מערכת יחסים של ממש. אלא סוג של טקסט סיפורי משוחק כמו שהוא כתוב. מי שראה יודע על מה אני מדבר. את תפקידיו האחרים עשה בפרינג´ או בתאטרון היהודי ערבי. שם בעווני לא ראיתי אותו. הוא התגלה לקהל הרחב כששיחק בסרט "הבועה" של איתן פוקס וגל אוחובסקי. בסרט הזה אפשר היה להתרשם ממעלותיו כשחקן. מרגישותו יוצאת הדופן שהתחברה לחן הבלתי רגיל שלו, דמותו של הערבי המתפוצץ בסופו של דבר כשהיד מתאבד ברחוב שינקין הייתה מזעזעת יותר בשל הצד הרגשי ששינה את האפשרות הפוליטית כסיבה יחידה.

הסרט הזה סלל לו כמה תפקידי הומואים בסדרות טלוויזיה. וגם שם הוכיח שהוא שחקן טוב יותר ממה שדורש המדיום הזה.

יש לי תחושה שיש לו איזו איכות יוצאת דופן לא רק מבחינת הבעת הרגשות שלו והצלילה לעומקי הדמויות. העדינות והרגישות שלו שמצטרפים לחן היוצא דופן לא מוחקים את גבריותו. הוא איננו הופך להיות סטריאוטיפ של הומו נשי. כשיושבים קרוב לבמה, כמו אצל רות קנר או בבית צבי אפשר לראות איך עור פניו משנה גוון עם כל שינוי רגשי שהוא עובר ולעתים נדמה שלא רק צבע פניו משתנה אלא גם הטקסטורה של עורו מתאימה את עצמה לרגע. והוא נשאר שחקן מצוין המשחק להפליא תפקיד.

בניגוד לטום שעזב את לימודיו דן בוגר הרווארד. כמו טום הוא אוהב קולנוע ומכיר את ההיסטוריה הממשית והקמפית של אגדות הקולנוע ומתמצא בספורט. תפקידו במחזה קשה בעיקר מהצד הפיזי. טום חופשי לנוע ולהשתמש בגופו, ואגוזי מוכיח שהוא יודע לעשות זאת. סוויד קשור חלק גדול מההצגה. פניו, קולו ויכולת ההבעה שלו הן הכלי היחיד העומד לרשותו והוא מצליח להעביר אתם את כל קשת השינויים. המשחקים והמשבר האמיתי שעוברת הדמות.

 

 

לרגע אפשר לשכוח שאלו שני גברים שהם הומוסקסואלים, או לפחות אחד מהם הומוסקסואל של ממש והשני איננו יכול להגדיר את עצמו ככזה.

האינטימיות והקרבה שבין שני השחקנים הללו יוצרת הצגה מרגשת ומאתגרת המכסה על המקומות הקלושים יותר במחזה. וזו גדולתם, העומק שהם יודעים להעניק לכל מילה. הנאמרת על הבמה. אינטימיות שמגיעה לקרבה פיזית לא מאיימת שלא מעבירה איזו אי נוחות של שני גברים להיות נתונים במסגרת לחץ הדורשת גם מגע פיזי ביניהם.

פתחתי את הביקורת בהמלצה חמה. ואני רוצה לחזור אליה. גם אנשים שהנושא ההומוסקסואלי רחוק מהם ואיננו מעניין אותם, או אפילו דוחה אותם יוכלו להפיק הנאה גדולה מההצגה. כי ההומוסקסואליות כשלעצמה היא לא הדבר החשוב. מערכת היחסים בין שני גברים שהיו באותה מידה סטרייטים שנאבקו על אישה אחת היא הדבר המביא כל כך הרבה התרגשות.

נראה ששי אגוזי כבר התגלה על ידי התיאטרון. אני מקווה בשביל סוויד שהתיאטרון המסחרי יגלה אותו עכשיו. אני מקווה שיצא ממשבצת השחקן המתמחה בהומואים. יצאתי מההצגה בהרגשה שהייתי רוצה לראות את שני השחקנים הללו עוד ועוד.

צילומים: אייל לנדסמן באדיבות דן לחמן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן