אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נמר בוער מותו וחייו של נסים אלוני / שרית פוקס


התמונה של דן לחמן

אני מנסה להיזכר מתי לאחרונה, ואולי בכלל אי פעם, התרגשתי רק מלראות עטיפה של ספר מונח על מדף בחנות ספרים. תמונה של פנים מוכרות מתמונות אחרות. מעט מהחיים עצמם. ספר על נסים אלוני. לבי רגש, מעי געשו. עדיין אינני יודע מה כתוב בספר. אכפת לי שהוא כתוב. שיש ספר על נסים אלוני. אני מגזים? אולי. אבל כל מלת הגזמה אמת. כל כך הרבה שנים אני חש בחסרון של ניסיון כלשהו להתייחס אליו, לספר אותו, לנסות לפרש ולו במעט ואפילו אולי בטעות חלק ממנו. התייחסות אל המלך שגלה בתוך עצמו ובתוך עמו. עם שכמעט ולא ידע שיש מלך בקרבו.נסים אלוני הוא היוצר החידתי ביותר שכתב בארץ. מישהו שמצד אחד הכירו בגדולתו ומצד שני טענו שאיננו מובן כלל. התייחסו ליופי ולברק של שפתו, לאפוריזמים המבריקים שיצר. לחפש את המשמעות בקושי הגיעו. משה נתן ניסה לפרש אותו אך הוא מת מוקדם מדי וצעיר מדי בתאונה.מחזותיו של אלוני היו כל כך רבי רבדים וכל כך רחוקים מכאן ועכשיו. צריך היה להכיר את המיתולוגיה היוונית היטב, את תורת הוודו, את ההליכים האדיפאליים. הוא אף פעם לא כתב באופן ישיר. כשכתב על נפוליון הסתובב שם כהן וודו על הבמה. כשכתב את גרסתו לאדיפוס הוא הסב אותה למשפחת מאפיה בניו יורק הרבה לפני הסנדק. כשכתב את שעיר אחד לעזאזל ניסו לייחס אותו למה שקראו כאן "הפרשה" מי נתן את ההוראה. אך המחזה התרחש על אי שבו גרו ניצולי המרד על הבאונטי והרקע היה אופראי. את ניצולי השואה שבאו לארץ החביא מתחת לבגדי צוענים ביפו שבתיה היו בתי נפקדים.. וכך בכל מחזה שלו. רבדים על גבי רבדים. גילויים ובעיקר הסתרות והרחקה. מחזות שהיו עשירים מדי ולעתים קרובות חלקים שבהם לא התחברו לאחרים.בנסיכה האמריקאית בסצנת נאום ההכתרה, המלך מגיע עם שלושה בלונים צבעוניים ומודיע שאיננו מתכוון לנאום. שכל אחד יפרש את הבלונים כראות עיניו וכל פירוש יהיה נכון. אחר כך יגידו שאבד הקשר בין המלך לעם.בארץ שהייתה אמונה על ריאליזם בימתי לא היה מקום לחולם המעלה את חלומותיו ומשאיר אותם בלתי פתורים באוויר. כמו זיקוקי דינור שמתפוצצים בשמים ונשארים בעיניים כמו שאומר שם נסיך הכתר.כשכיהן בוועדת הרפרטואר של הבימה שינה את פני התיאטרון במחזאות שבחר להציג ובדור השחקנים הצעירים שהעלה על פני וותיקי התאטרון.נסים לא היה איש "נחמד" ובכל זאת אי אפשר היה שלא להיכבש בקסמו. נשים רבות נכבשו. לילות השכרות שלו , חוסר היכולת שלו לגמור מחזה לעולם. מצד אחד מלך, מצד שני ליצן. כמו במחזות. מצד אחד מלכים, פרספונה, האדס, אדיפוס ויוקסטה הבלתי קומוניקטיביים מצד שני מערכוני הגשש החיוור שלא רק שהיו קומוניקטיביים אלא שיצרו קומוניקציה חדשה, שפה ואיזמים חדשים. וכמובן תרגומי המחזות שלו, יצירות מופת בפני עצמן. איש שהיה צריך להיות מלך.איש שהמלכות נחטפה ממנו עוד לפני שנתנו לו אותה. ולמעשה מעולם לא נתנו. באה שרית פוקס ומביאה ספר מקיף על האיש. לא ניתוחי מחזות, אלא השפעות חייו הממשיים על הדברים שכתב. השתקפויות של מציאות בתוך הבלונים הצבעוניים. אי אפשר כנראה לכתוב על נסים בלי להשתמש בשפתו של אלוני. כבר במשפטים הראשונים בהקדמה אפשר לשמוע הד לציטוטים ממחזותיו. "נסים אלוני גדול מחזאי הספק וההיסוס של ישראל, האמין שיש ביכולתו להביא יופי נשגב אל הדמוקרטיה הישראלית הקנאית, הצבאית, שאיננה אלא מחוז נידח של הקונפקציה נטולת ההדר של המאה ה20 "קחו משפטים מתוך הנסיכה האמריקאית ומיד תיתקלו בדברים שאומר שם המלך בוניפאציוס. "הדמוקרטיה אפורה. כל יום נופל אווירון. לעשות סרט על חיי לטעמן של עובדות סוציאליות. פלשתינה, ארץ באפריקה, הרבה פולקלור." לא חייבים להכיר בעל פה, כמוני, כה רבים ממחזותיו. העניין הרב מובטח לכל מי שיטרח יקרא ויתעניין.

אלוני נלחם בדמוקרטיה החברתית המעניקה את אותו האושר לכולם. כרטיסי מנוי של וועד העובדים, מילואים תמורת אבק, דירה תמורת משכנתה. הפנטזיה הגרנדיוזית הפנימית שלו הייתה לאלף את האדם לעשותו אחר. הוא נלחם בשלטון וניסה לשנות את חברת הסופרמרקטים. ובעיקר נלחם במוות. מוות אמיתי וסמלי. רצח אב. מוות אדיפאלי. "אם בן לא רוצח אב, אב רוצח בן" אמר באחד ממחזותיו. כבר בפתיחה כשפוקס מתארת את תחילת המפגשים שלה אתו היא נותנת את הפירוש האולטימטיבי לכל חייו של אלוני. לטענתה הוא הלום קרב מאז מלחמת העצמאות. הלם מוסווה ובלתי מטופל. הלם שהכתיבה מסתירה ומגלה.ילדותו של נסים התחילה בשכונות עוני. שכונת פלורנטין ואחר כך ברחוב השוק פינת לוינסקי, שם עמד לו שוק מקורה קטן מלבד השוק לאורך הרחוב.נסים היה נסים לוי לפני שהפך לאלוני. נסים לוי היה ילד מוכה. שיטת חינוך מוכרת ומקובלת באותם ימים. יחסיו עם אביו ידעו עליות ומורדות. לרוב מתוך ריחוק. אביו לא הבין ולא הכיר את נפשו של הילד. אך כשגדל והפך למחזאי וקיבל פרס בא אביו לטקס ונישק את נעלי הנשיא ממלמל זה הבן שלי, זה הבן שלי. יותר קל היה לשאת את האב המכה.אם לעתים נדמה לי שלא צריך להכיר את הסופר כאדם מקרוב, הרי שנסים אלוני הוא ההוכחה ההפוכה. אי אפשר יהיה להבין את נסים אלוני בלי להבין את ההיסטוריה שבנתה את מעמקיו מהם שאב את נושאיו. תיאורטית הרי כל ילד נלחם באביו ורוצה להרוג אותו. אצל נסים הקונפליקט המלחמתי הזה לא תם לעולם.כשהיה בן ארבע עשרה קרא את אדיפוס. יצירתו הראשונה היא פואמה ( המובאת בספר) מושפעת מטשרניחובסקי העוסקת באדיפוס. הנושא הנצחי שלו.אחרי מות אביו אמר "הוא, האיש שמת, לא יוצא לי מהפנים כל הזמן. הוא קיים גם בתור אחד שמת, וגם היה נדמה לי שאני מגיע אליו בתור רוצח, בתור אחד שממית אותו" אחד הפחדים הגדולים של נסים היה שאולי ייהפך להיות דומה לאביו.

ניסו הצעיר, כי הרי כך היו מכנים את אלו שקראו להם נסים, קרא והזדהה בתור נער צעיר עם דמותו של מרטין עדן. הספן שהפך לסופר מפורסם אך תהילתו הביאה לו רק מרורים. באותו זמן הוא מתחיל לכתוב יומן. הוא מביע את רצונותיו הקרובים והרחוקים. לגרש את האנגלים, להיות מהפכן, להתפרסם ולהיות איש גדול, לעשות מעשים שלא נעשו, להיות מלך. המלך הראשון אחרי שהאנגלים יעזבו. ואולי סתם לבנות בית ולחיות בשקט עם אשתו וילדיו, ואז הוא שואל בשביל זה נוצרתי? להיוולד לאכול לחיות ולמות ככל שאר האנשים, הלוא רבים אחרים עושים זאת. כבר אז הוא מתחיל לחשוב שהוא חסר רגש.בעתיד יכתוב על מלכים בעלי פנטזיות מלכים שאבדו כתר. ניסו שכבר היה מלך השכונה ניבא לעצמו עתיד.הוא נעשה מפורסם ולא ידע להתמודד עם הפרסום. נעשה כמעט מלך הבמה ולא קיבל את הכתר.הוא לא הצטרף לאחת המחתרות. ביומנו הוא כותב על הסתייגותו מפעולות הטרור. אינני מאמין בטרור. טרור הוא הפעלת כוח. ואין כוח שאין כוח גדול ממנו" במלחמת השחרור היה חייל ואחר כך קצין בגדוד 52 של גבעתי. הוא מעולם לא הזכיר את העובדה ולא דיבר עליה אלא לאחר שלקה בשטף דם במוחו ב1992. הוא זכר מה היה לפני האירוע, מה היה אחריו, אך לא את האירוע עצמו. ל-יוסי בנאי שבא לבקרו אמר " הלכנו עייפים וכפופים ואחר כך אמרו נו , כבשתם, ואני לא זוכר שכבשנו וניצחנו אני זוכר רק שהייתי עייף" אלוני השתתף בקרב בעיבדיס ליד נגבה. פלוגתו באה להחליף פלוגה שהושמדה ברובה. אלוני בוסס ביו הגוויות. בעיבדיס רוקד השטן, כתב אורי אבנרי האדמה כולה רועדת מפגזים.בסיפורו "פחדים" מספר אלוני על הלום קרב המספר לרופא על גופה ערופה בלתי ניתנת לזיהוי אך הוא יודע שזה רעו. בהמשך הוא מספר על הריקנות העייפות את חוסר הרגשות שאפף את החייל עד שהפסיק להרגיש את ריח הגופה. כך תואר הלם קרב בזמנים שעוד לא היה לו שם.היום יודעים לזהות שהסיפור כתוב בשפתם של נפגעי טראומה שבה אלוני מתאר בדיוק קליני איך נקרעת הנפש מן המציאות. איך הלום הפחד אינו יכול לראות איש מעולם החיצון בחטיבה אחת. מישהו שהאש הנוראה בוערת ואי אפשר לנוס מפניה כי היא בוערת בו, בתוכו.נסים יודע שהוא גבר פוחד, עוד הרבה לפני המלחמה. לאורך שנות בגרותו זה היה סודו. סוד היותו גבר פוחד.מהמלחמה חזר הלום קרב. וכמו נפגעי התעללות או אונס הוא הופך לדייר זר בגופו, בעולם במציאות ובנפשו. הפרדה שתחזור לאורך כל חיי היצירה שלו, וכן ביחסיו בעיקר עם נשים.אלא שנסים היה הלום קרב כפול. גם הקרב באביו וגם הלום קרב המלחמה הממשית. כי נסים לא היה רק ילד מוכה על ידי אביו, נסים היה גם ילד מכה. על אחיו היה מוציא את זעמו המשפחתי במכות רצח.אחרי שהשתחרר התחיל לכתוב סיפורים קצרים שרובם עסקו בחיילים במצוקה. וייתכן שלא היה מודע כלל שהוא כותב על המצוקות של עצמו.ובכל זאת ב1956 כשקיבל את פרס גנסין על מחזהו הראשון "אכזר מכל המלך" אמר לעיתונאי שראיין אותו" כאשר הנך נפגש פנים אל פנים עם זוועות המלחמה, מתחוללת בנשמתך מין מהפכה, שקטה וזועקת שאין באפשרותך לתת לה ביטוי או דין וחשבון.... זה משפיע. זה מעיק זה רובץ על לבך ועל נשמתך...."ב1967 בימי מלחמת ששת הימים הצטרף לקבוצת אמנים שירדה לדרום. הוא חשב שיוכל לכתוב על המלחמה.. חזר לתל אביב נכנס למיטה ולא יצא ממנה ימים אחדים. ליוסל ברגנר אמר " אנחנו רוצחים אני לא עושה יותר תאטרון" הוא לא כתב עליה אף פעם על המלחמה. האם עלו בו הדים לכאב הישן המודחק, לא נדע. הדיכאון רומז שכן.

אלוני עובר את חייו בתחושת ניכור מוחלטת. רואה את עצמו מחוץ לעצמו רואה בעצמו זיוף. וכמו שכבר נאמר הלום קרב לא יודע את אשר הוא יודע. הוא מזויף, העולם מזויף הכל מתערבל. אלוני הטיל ספק בכל שורה שכתב. כשאמר דבר מה מיד רצה לשנות אותו ולשלול את הקודם. אלא שהוא האמין שהוא חוזר ומשפץ ומשפר את כתביו. כך הלכה הפרשנות על " האסטטיקה של זיוף" שלו והתפשטה.הוא החל לשתות יותר ויותר והיו שנים בו נראו עיניו אדומות משכרות בעת שעבר ברחוב.הוא השתמש בכדורי שינה כדי לישון ובכדורי מרץ כדי להתעורר וכדי שיוכל להביט לאנשים בעיניים, בעיקר כשהיה מביים. כשהתחיל לעבוד בתאטרון העמדת הפנים, הזיוף, המשחק היו לו לגאולה מסוימת. היה לו מאחרי מה להסתתר ולהתגלות ולשחק משחק שלא הבין.שרית פוקס עוקבת אחרי כל סיפורי מלחמת השחרור, שהתפרסמו בעיתון" במחנה" בשנים 1949 - 1950 שרובם מוכרים פחות ומגלה בהם את כל הפחדים כולם. את כל העוולות שהיה להן עד. את כל תהליכים של ההתנתקות מעצמו. פרקים מעניינים מרתקים ושופכים את תחילתו של אור חדש על יחסיו עם אנשים ועל כל עבודתו בהמשך.המחזה משנת 1964 "המהפכה והתרנגולת:" התרחש באי פיטקרן בו חיו ניצולי המרד על הבאונטי. אחד מגיבורי המחזה היה היחידי שיצא מהאי והשתתף במלחמת העולם השנייה וחזר ממנה מת חי, שהאחרים רואים בו משוגע.. אלוני תמיד הרחיק את עדותו למיני מקומות רחוקים זרים ומוזרים.ב"כלה וצייד הפרפרים" אלוני הוא החתן הבלתי נראה. זה שאיננו יכול לקרוא לאהובתו בשמה ולא להתחייב. על הנסיכה האמריקאית כתב נתן זך שחסרה לו אמירה אנושית. שאין בני אדם של ממש במחזה. אלוני הסתתר כל הזמן.אלוני רצה לכתוב עלינו, אם מי הם אנחנו. את המלחמה צמצם לרצח. בכל מחזה שלו יש רצח. והחיילים הם רוצחים במסכות. הרשות תמיד רוצה להשמיד את היחיד והדרך היא מלחמה. המלחמה היא מזימה לרצח במסווה אידיאולוגי.אלוני תמיד היה אויבה של הלאומנות האידיאולוגית. אם לא הבינו אותו ואם תפסו בחוש את המשמעות, לא פלא שהתקשו לקבל וסרבו להבין.במחזה בגדי המלך יוצאים למלחמה על בד. לא שאיננו נראה באמת אלא שאיננו קיים כלל. את נאומי היציאה למלחמה נדמה כאילו שמענו רק אתמול בתשדירי בחירות "ראש הממשלה: לא הסתרנו מהעם הזה דבר, ואין בכוונתנו לשנות מנוהג זה הפעם, ולו תהא האמת חמורה ותובענית, כפי שנגלתה לעיני הממשלה הזאת. הרשוני לומר בגלוי, ולא בלי רגשי צער עמוקים: סכנת המלחמה לא חלפה. עוד יותר מכך: ממדי האיום גדלו, ועל כן, הבה נבהיר כאן קבל העולם כולו: איננו רוצים במלחמה...החייט : אין לנו עניין במלחמה. אך ידעו אויבנו, ידע כל מתנכל לשלום העם הזה וחירותו" לא לנו המותרות של שלוות פתאים, אדישות עיוורת, חוסר כוננות. וידע כל חורש רע, זרוענו מתוחה היום לבל יפתיעונו מחר. לא אנו נפתח במלחמה, אך אם יכפו אותה עלינו, תונף זרוענו. ההצהרה חתומה בידי כל שרי הממשלה וחברי מועצת העם לשעת חירום. "תמיד יש מישהו שממציא משהו שאיש בעצם איננו רואה. אך עם המנון ודגל וכמה גיבורים מתים במלחמה, אוי למי שאינו רואה"המלחמה ב"צוענים של יפו" היה ברור לאיזו מלחמה התכוון. הצוענים שברחו מהשטן, משם. מאירופה שהשטן הכה בה בקצה זנבו.קל היה לכתוב על צוענים, למה לכתוב באופן ישיר על פליטים יהודים משם, שאולי אולי, הזדהו ונדבקו מהשטן.וכמו תמיד, אלוני ייתן סיבה טובה למלחמה, לרצח."הגבול מטושטש... המלך המצחיק עייף מרוב מחשבות הומאניות.... אבל בחוץ באוהלים, מתכוננים... מישהו כבר מכין את הירייה הראשונה... כולם מנחשים..מנחשים... ופתאום בום. לוח הזמנים של הגורל. בום... ויש מת""נפוליון חי או מת" הוא מחזהו האנטי מלחמתי הברור. נפוליאון חוזר מהמתים לתקן, לסיים אחרת את מלחמותיו. אלא שאלוני כדרכו העמיס את סיפור נפוליון בטקסי וודו להעלאת רוחות.מרוב ניסיון להסתיר, הסתיר גם מעצמו שכתב מחזה בלתי מובן בחלקו.כמעט בכל המחזות שלו אבות ובנים נמצאים על מסלול של רצח האחד את השני. לעתים סוד של עקידת בן, לעתים תחרות על אהבה לאותה אישה. אב ובן = רצח.בכלה וציד הפרפרים, המחזה הלירי לכאורה. כלה שברחה מחופתה כי ארוסה החלילן אינו יכול לומר את שמה, מי, אלא רק לחלל אותו., היא וצייד פרפרים עייף נפגשים על ספסל. הפרפרים הם קורבנות המלחמה. " כשאתם מדקלמים באושר את שמות כל ההרוגים שלכם....,, אני מכירה, אני מכירה. כל החיים שלי אני על ידכם. חלוצים, ציידים, חלילנים... להשיג...לכבוש! לנצח!" אדי קינג, המאפיונר הניו יורקי עם האקדח השחור. אדיפוס לפני שנהייה סנדק, אדי שירצח על ידי חיילי משפחת פשע אחרת.אלוני שנסע לפריז לתקופת מה ספג והושפע מהאבסורד של אלבר קאמי, מהרוצחים בפנטזיות של זאן ז'נה . אלוני הוא רומנטיקן ואנטי רומנטיקן באותו זמן. הזר הפילוסופי של קאמי הוא הזרות של אלוני מעצמו.אלוני יצא מהמלחמה עם תחושה של עוני מילולי. חוסר יכולת להשתמש במלים להתמודד עם המציאות. עם תחושת העוני הזה נלחם בכל המשך חייו.הגרסאות הבלתי גמורות עוד ועוד נוסחים תיקוני סצנות, משפטים, מלים עד ליל הבכורה וגם אחרי. שלושת הנקודות במשפט ללא סיום המאפשרות לא להגיד את המלה עצמה. הוא לא הצליח להכריע איזו מן המלים נכונה לו.ב1949 נסים אלוני התחתן עם רותה מי שתהייה אשתו הראשונה, ובאותה תקופה החל לכתוב את המחזה "אכזר מכל המלך" הבימה קבלה את המחזה ושרגא פרידמן החל לביים אותו.שם החלו לצוץ הסימנים הראשונים של הקשיים בהעלאת מחזותיו. כשפרידמן ניסה לקצר סצנה הוא שבר כסאות באולם. גם את שקספיר מקצרים אמר פרידמן בניסיון להרגיע, הצרה ששקספיר מת, אני עוד חי.כשעלה להתחיל ללמוד בירושלים החלה תקופת השתייה שלו להתגבר. ב1956 יצא בקבוצה לפריז. את אשתו עזב בארץ.יוסי בנאי אבנר חזקיהו נחמה הנדל. אשתו הייתה שולחת לו 100 דולר לחודש דמי קיום. נסים למד תאטרון אך השתובב עם שחקניות. אל אשתו התנהג באכזריות, כמו אל כל נשיו בעתיד. רגע היו ולאחריו מוטב להן שלא להיות.כשחזר לארץ התיידד עם יוסל ברגנר. ובאותה תקופה התיישב לכתוב את מחזהו הבא "בגדי המלך" כשרותה עזבה אותו בשל יחסו המחפיר אליה נתקף בשיתוק כתיבה, אלא שאז נכנסה לחייו אילנה עדן. צעירה יפהפייה שרצתה להיות שחקנית. במבחן בד הוליוודי שנעשה בארץ אילנה נבחרה לככב בסרט רות המואבייה ונסעה להוליווד. נסים היה על גחלים.את המערכה השנייה של בגדי המלך כתב בין 1959 ל1961 ואז נסע אל אילנה לאמריקה.הוא מגיע אל אילנה שלתקופת מה נעשתה ככוכבת הוליוודית, מוקפת גברים. נסים לא מצליח כמעט להגיע אליה וחוזר ארצה מושפל. לראשונה נסים הוא הגבר הנבגד.במחזה "בגדי המלך" מופיע סיפור הקרע של גבר בין שתי נשים. רותה עוד חיכתה בירושלים.משלא קבלה תפקיד נוסף בהוליווד חזרה אילנה לארץ והם נישאו. הם מתחתנים כדי להתגרש אמר יוסל ברגנר ליוסי בנאי. שנתיים החזיקו מעמד הנישואים. הוא נתן לה תפקיד במחזה המהפכה והתרנגולת אך היא לא הייתה בעלת נוכחות בימתית ואחרי עוד תפקיד לא חזרה לשחק.אחרי שעזבה את אלוני ניהלה רומן עם שלמה וישינסקי. זו הייתה יכולה להיות פיסת רכילות של סתם, אלא שנסים אלוני הקנאי כתב את המחזה "שעיר אחד לעזעאל" שבו נתן לוישינסקי את התפקיד הראשי. במשך החזרות לא דיברו. אלוני היה מעביר לו הוראות באמצעות אחד השחקנים האחרים. פוקס עוקבת לפרטים אחרי חלקי טקסט מהמחזה בו היא מוכיחה שאלוני נקם בוישינסקי והעלה אותו לקרבן במחזה. המלך ב"נסיכה האמריקאית" גולה בדרום אמריקה מארצו "בוגומניה הגדולה" בוג = שד. ארץ השדים הגדולה. בוג יחזור אחר כך מחדש בנפוליון חי או מת. וודו שדים ונפוליון.ואז נכנסה לחייו שחקנית חדשה. אדית אסטרוק. הוא היה בן ארבעים היא צעירונת. הוא כתב לה שלושה תפקידים, בצוענים של יפו ודודה ליזה ונפוליון חי או מת. בכולם הייתה האהובה, הכלה.. הכלה הבוגדת וזו הנבגדת. הוא היה קנאי ומירר את חיי שניהם. במשך כל השנים הללו התגעגע לפריז. העיר האריסטוקרטית מרכז העולם בעיניו שישראל היא רק עיר מחוז. הוא ניסה למצוא דרך ליישב את הפער שבין פלורנטין הענייה לפריז המעטירה על ידי צורה חדשה בתאטרון. טרגדיה דל ארטה. דרמה סמויה. מצחיקה צבעונית ומוות וודאי בסוף.פריז הייתה מרכז העולם הרוחני. הקונפקציה התרבותית האמריקאית עוד לא השתלטה עליה. שם שלטו אנשי הרוח יותר מהפוליטיקאים. סארטר וקאמי,ז'נה בקט ויונסקו. בקולנוע פרח הגל החדש.לפריז הגיעו הישראלים שניסו למצוא דרכי ביטוי חדישות.אחרי מבצע סיני תורגם הכוח של החייל הישראלי לכוח ארוטי בפריז. נשים נפלו שבי בידי הישראלים.אפשר היה לשבת שם בבתי קפה עם עמוס קינן, זריצקי, תומרקין שטרייכמן, ט.כרמי לאה ניקל ועוד ועוד. הו, הגעגועים, הגעגועים.בפריז ניסו אלוני בנאי וחזקיהו להקים תאטרון חדש וגייסו את אחד מחדשני התיאטרון הצרפתי, אך חילוקי דעות ויומרות אחרות הביאו לפרוק הפרויקט.הרציונליזם הביא את המלחמה. האבסורד בא לפרק את הרציונליזם הזה. תלישות. חוסר עקיבות פסיכולוגי. לא הכל מובן מאליו. נסים מצא הד לתחושותיו ורצה, ניסה, להשתייך לזרם הזה ולהוסיף לו פיוט של שפה.לא תמיד מצא את הדרך להתפרע למרוד אך גם למצוא ריסון לעצמו. היהודים היו פטורים באותם ימים מרגש האשמה שדבק בצרפתים. סארטר היה יכול לטעון שהאדם אחראי רק לעצמו, קאמי בזכות ההתאבדות, או חוסר העזרה למתאבדים. עם קאמי הזדהה את סרטר לא אהב. במחזהו הנסיכה האמריקאית הוא קורא לבמאי ההוליוודי שאינו נראה על הבמה ורק קולו נשמע, ז'אן פול קרופניק.אלוני מגלה את ז'נה המגלה לאלוני שאפשר לראות ברוצחים כאלו המשנים את ערכי המוסר של הבורגנים הצדקניים. הרוצחים הם מורדים ראויים להערצה. הם חופשיים, נחושים, מנתצי גבולות. האם הבין שמצא לו אב רוחני ואת גיבורו התמידי, הרוצח.

הברלינר אנסמבל, תיאטרונו של ברכט מבקר בפריז עם ההצגה חיי גלילאו. אלוני יושב שלוש שעות ונפעם. הוא ראה בפעולה מהו תאטרון חדש אמיתי. מה שצריך להעלות מחזה נכון הוא מקצועיות, חוש אסטטי, ורצינות. אחרי שהוא מתאר לפרטי פרטים את צורת ההצגה הוא כותב " בהשוואה לתיאטרון של ברכט, ישראל היא סניף מאוד נידח של בית חרושת לתפוזים" זה בית החרושת אותו ינסה בכל כוחו לפרק כשיחזור לעבוד בארץ וזו אחת הסיבות שפועלי בית החרושת הזה סירבו לקבל אותו ולהבין את השינוי שהוא מנסה להכניס בחייהם.עם יוסל ברגנר הוא מיודד משנת 1957. ידידות שסיסמתה "יש לנו מסורת לא לגלות רגשות" אך לסופר יוסל בירשטיין אומר ברגנר "הוא מקיף את עצמו בעצמו"עכשיו נסים כבר ידוע בקושי שלו לסיים מחזה. עם ברגנר הוא עושה ניסיונות בתפאורה מבלי שיוסל קרא את המחזה. הם מרגישים קשר תת מודע ביניהם. כשאלוני עושה ניסיונות אין סופיים בתאורה אומר יוסל " הוא מנסה להאיר את המלים החשוכות שלו" בפניו לא שיבח אלוני את ברגנר אך ביומנו כתב " כס המלך העקום והרעוע עשה את כבוד ההצגה הזאת" העבודה עם נסים שינתה את לוח הצבעים של ברגנר. אל אותם ציורים מוקדמים באפור התחילו להתגנב צבעים נוספים עד שהפך לצבעוני של ממש. כלי הבית הגלותיים הישנים התכלכלים אפורים הפכו להיות חלוצים צבעוניים או פרחים טורפניים.פרק ארוך מוקדש ליחסים האמביוולנטיים של שני אלה. התאומים הסיאמיים ברגנר אלוני שהצהירו שאינם אוהבים אחד את השני ולא יכלו האחד בלי השני. שיחות ארוכות מדי יום ואיבה של קנאה מאחורי הקלעים. יוסל לעתים פרשן ולעתים המפשר בין אלוני לשחקניו.כשחזרו מפריז צעירי הבימה נכנסו כבר להנהלת הבימה. שלמה בר שביט ביקש מאלוני שייעץ בעניין רפרטואר מודרני. אלוני הביא אתו צוות יועצים. כך הגיעו אל במת הבימה ז'אן אנואי, יונסקו, פליסיאן מרסו דירנמט מקס פריש וג'ון אוסבורן. יונתן רטוש תרגם את ניצוץ של משור של אוניל. נתן זך תרגם את חזיונות סימון מאשאר של ברכט. ט.כרמי את הבט אחרוה בזעם. כך הביא אלוני עברית חדשה לבימה. רובינא סירבה לשחק בביקור הגברת הזקנה תפקיד של אישה לא חיובית. זונה. וכך זכתה אלישבע מיכאלי בהזדמנות. אך מכיוון שרובינא החלימה מניתוח והייתה צריכה תפקיד העלו למענה את "העצים מתים זקופים" זה זבל אמר אלוני על המחזה. לאחר ההצגה הראשונה עלה לבמה ונישק את שולי שמלתה. הוא התרגש מיכולתה להפנט קהל, ומרגליה היפות.אחרי שמונה שנות היעדרות מהבמה אלוני מביא את מחזהו "בגדי המלך" ודורש גם לביים אותו. מאותו רגע התחילה אגדת הביום הבלתי אפשרית של אלוני. הוא לא ביקש את הבנת השחקנים, היה מכתיב להם תנועות גוף וראש אינטונציות. הוא דיבר על הצבעים שיהיו על הבמה ולא על יחסי הדמויות אחת לשנייה. ובתוך כל ההתרגשות למעשה לא היה בכלל טקסט גמור. נסים גמר חזרה והתיישב לכתוב הכל מחדש. הכל היה זמני עד לתיקון הבא.בזמנו התגלגל סיפור שבאמצע החזרות נסים נעלם לשבוע עם אילנה עדן. פינקל גילה אותו באיזה מלון וצעק עליו " תכניס את הזין שלך לפורמלין ותחזור לגמור את ההצגה". אחרי דחיות ושינויים המחזה עלה. הצעירים, בנאי חזקיהו ובר שביט הצליחו לדבר "אלונית" ותיקי הבימה לא הסתגלו. הם משחקים לי שוב את מירלה אפרת זעק אלוני. יפה ומרנינה ככל שהייתה, הצגה שהייתה כולה תמונה חיה לא זכתה להצלחה. הקהל סירב לבוא וההצגה ירדה אחרי 37 הצגות בלבד.ב1963 הגשים את החלום הפריזאי הישן והקים עם יוסי בנאי ואבנר חזקיהו את תאטרון העונות. שם חשב לא יהיה כפוף למנהלים ויוכל להקים את התיאטרון שחלם עליו. התיאטרון נפתח עם המחזה "הנסיכה האמריקאית" ונסגר שלוש שנים מאוחר יותר.בסוף אתה נהייה מה שהם רוצים שתהייה. דייסה קרה. מכל המבקרים רק מיכאל אוהד כתב עם סגירתו של התיאטרון שהוא מעדיף את הכישלונות של התיאטרון הזה על פני ההצלחות של התיאטראות האחרים.חיים גמזו כמעט והצליח להגדיר ולפענח את נסים. על "שעיר אחד לעזאזל" כתב " ריבונו של עולם, מה חטא הצופה אם הוא מודה שהוא רוצה להבין את המחזה.....נסים אלוני איננו אוהב את הברור ואת הבלתי מסובך.... אי הבהירות הזאת נחוצה לאסטרטגיה הבימאית שלו כמסך עשן שמחפה על גדוד שעומד לתקוף" כמעט מר גמזו, כמעט. מסך העשן שבא תמיד להסתיר את החייל הלום הקרב שהמלחמה חרכה את נפשו, את הילד המוכה והמכה. את האיש שעידן את האלימות הפרטית שלו. את הניתוק מעצמו. את הניתוק מעולם הרגש. כמו כל הלומי הקרב, רגש הוא האויב שאסור לבוא אתו במגע."תאטרון מין דבר שמזכיר טקס נשכח. עושים את זה פחות או יותר, ולא יודעים בדיוק למה. מפני שכולם הולכים לקולנוע" זהו אחד המשפטים משעיר אחד לעזאזל שאולי מבהיר את הבימוי את המחזות. הטקס הנשכח. הצורך לכשף את הקהל המסרב לשתף פעולה. את התמוטטות העצבים של השחקנים שעבדו אתו בחזרות מהבוקר ועד אחרי חצות כשכל הזמן זורמות אליהן הוראות מהסוג, אני רוצה את הראש שלוש מעלות ימינה. כששחקן שאל למה ענה כי זה יותר יפה. אל תצעק, תלחש את הצעקה.הקהל, האויב הגדול חלקו מעריץ את המלך. חלק מהקהל שהבין שאלוני מביא יופי לחייהם, אל עולמם העני, הצבאי, הטלוויזיוני האמריקאי, הסופרמרקטי. עולם הקונפקציה..ההתמכרות למה שראו ושמעו באו במקום הניסיון למצוא הגיון של סידרת דרמה. במקום זה באה התמכרות לקסם הבלתי נתפס.מיכאל אוהד שאל אותו בראיון על סיפורי התעללות בשחקנים ונסים אמר " מה יש להסביר להם. אצלנו מסבירים יותר מדי. כשאני אומר לשחקן לדפוק על השולחן והוא משיב לי כי איננו מרגיש שום דפיקות, מה עלי להשיב לו. אני אומר לו לא ביקשתי ממך להרגיש, ביקשתי ממך שתדפוק"תמיד כשאלוני ניסה לקצר טקסט הוא חזר עם טקסט ארוך יותר כי תמיד חשב שאולי מלה שכבר כתב היא המדויקת.ב1969 חזר אלוני להבימה. הפעם עם מחזות לותיקי התאטרון. בקר, רובינא, קלצ'קין, מסקין ופינקל, הוא כתב להם את גדולי התפקידים שלהם. מהפכני התיאטרון של פעם משחקים במחזות של זה שרצה להיות המהפכן החדש.על דודה ליזה אמר יורם קניוק "אלוני מוכשר עד כאב, הוא יודע מלים ואת כוחן. הוא יודע בימה.... אולם הוא חושש לומר את האמת....הוא שיחק על יד העומק."איש לא היה יכול להבין את מבטו המפוצל והמנותק של הלום המלחמה. שרואה דברים מבפנים ומבחוץ ואינו יכול להתחייב לאמת אחת.אדי קינג המלך אינו רוצה לראות את האמת על אשתו – אמו ומתעוור. גם אלוני לא יכול היה לראות כפילויות.למחרת הבכורה יצא מבקר צעיר בשם מיכאל הנדלזלץ בהתקפה על השרלטנות של אלוני. המבקר הצעיר הורג את אבי התאטרון.

התהליך האדיפאלי הושלם. גרשון שקד תקף את הנדלזלץ ובסוף המאמר כתב אינני יודע אם אחדות תושג אצל אלוני אי פעם., ואינני בטוח אם טוב יהיה שתושג ושוב לא יהיה אלוני אלוני. אך אלוני שתת דם.הוא ניסה לכתוב עוד אך לא סיים שום מחזה . ב1983 זכה בפרס ביאליק וב1996 בפרס ישראל.אלוני עבר אירוע מוחי ב1993 ונפטר ביוני 1998.ראיתי את כל המחזות שלו יותר מפעם אחת. קראתי כמה וכמה פעמים. עקבתי אחרי נפתולים שלא הבנתי. זיקוקי דינור של שפה שלא נשמעה אצלנו לא בחיים ולא על הבמות. הניסיון לפענח את ההסתתרות המסכות, הבלונים והליצנים כחלק ממערך תרבותי, כשהיה ברור שהוא מסתתר ומסתיר בעיקר את עצמנו. אך לחפש את אישיותו לא עלה בדעתי ולא יכולתי. היו לי אתו מפגשים ספורים בלבד. נסים דיבר כשלא רצה להיפתח כאילו הוא אחת הדמויות במחזותיו. התחלה של משפט ושלוש נקודות תלויות באוויר. בלון שאתה חייב לתפוס לפני שיתעופף ויעלם. הספר הזה הוא מהחשובים שקראתי כספר מחקר. יותר מכל מה שנכתב על חנוך לוין, ונכתבו כמה מצוינים. לגבי אלוני, זו הפעם הראשונה שניתנת אפשרות להציץ באדם. וכעת לחזור ולקרוא אותו לעצמי מחדש ולהרחיב את מה שהספר הזה מציע.מאז מותו של משה נתן, שהיה פרשנו האמנותי וגם הוא לא חדר לנסיבות הכתיבה הפרטיות של אלוני לא נכתבה מונוגרפיה מרתקת וחשובה שכזו על איש שלא הובן לא ממש התקבל. מלך גולה וגם ליצן מפריח בלונים. מצית זיקוקי דינור כדי לסנוור את המנסים להסתכל בו ישירות. לא ציטטתי אחרי כל מאורעות חייו וההדים להם במחזותיו. שרית פוקס עוקבת אחרי כל הפרטים. ומעלה שורות ממחזות שנכתבו בהשראת רגעים מחייו. הסצנה מתוך הנסיכה האמריקאית שהבאתי היא אולי היפה ביותר בתאטרון שלנו. האב, המלך הגולה, ובנו, נסיך הכתר פרדי, נפגשים ליד תחנת הרכבת. האב הולך לזונה שפרדי חוזר ממנה. הקולות של יוסי בנאי ואבנר חזקיהו מעבירים רק צל של יופי. צריך לדמיין את הבמה, את עשן הרכבות, את העצב. אך טוב מזה כבר לא נקבל.על מלכים, צוענים ושחקנים. מחקרים ביצירתו התיאטרונית של נסים אלוני / בעריכת נורית יערי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן