חנה מרון


התמונה של דן לחמן
314 צפיות

הדה-גאבלר (חנה-מרון) 1966

חנה מרון שנולדה ב 22.11.1923 חוגגת יום הולדת 85. ויש לי איזו הרגשה שלגבי רוב הקהל היא שם מעבר כל כך רחוק שלא בטוח שהם יודעים שהייתה שחקנית נפלאה. שחקנית כזו שקראו לה שחקנית של שחקנים. שהיא עשתה דברים שרק אנשי מקצוע היו יכולים להעריך את עומק עבודתה. אך יותר מכל הייתה גם שחקנית של הקהל.הקהל לא רק אהב אותה, הקהל השתגע והעריץ אותה. כל כך אהבו אותה עד שבשיר שהיה כל כך פופולארי בזמן שנכתב "חמסינים במשלט" מופיעה השורה "ובלב רגיש פרחים נגיש לחנה'לה מרון". כשבארץ תרבות הגשת הפרחים לא הייתה קיימת מלבד בשורה הזאת. כי כן. רובינא הייתה גברת רובינא איש לא קרא לה חנה. חנה'לה הייתה חנה'לה. היא מסוג השחקנים הבודדים שאם הייתה צריכה לצאת מהבמה לרגע העיניים של הקהל הלכו אחריה ונשארו תקועות במקום בו נעלמה וחיכו לרגע שתחזור.לפני שנים רבות מיכאל אוהד שהיה גם במאי רדיו שאצלו עשתה תפקידים ענקיים בתסכיתים שלו, היה גם עיתונאי חשוב וקובע דעת קהל. בסוף כל שנה היה כותב מאמר בשם סיכום עונה" אינני זוכר את השנה, קל לברר כי זו הייתה השנה בה חנה מרון לקחה חופשת הריון ולידה. השנה בה נולדה דפנה רכטר. במאמר שלו כתב אוהד שזו הייתה עונה עצובה כי מזה שנים רבות כל כך חנה מרון לא עשתה שום תפקיד חדש ולא נראתה כלל על הבמה.ברדיו שיחקה חנה מרון בביומו של אוהד את כל הקלאסיקה של הספרות. היא הייתה בקי שארפ ביריד ההבלים, אמה בובארי, לאה בשרי, ועוד כמה מאות דמויות בלתי נשכחות. צריך לחשוב על תסכית כמעט כל שבוע במשך כל כך הרבה שנים.חנה נולדה בשם המשפחה מאירצ'ק בברלין. וכבר בילדותה נחשבה לילדת פלא בהצגות ילדים ( פצפונת ואנטון) אך מתקופה זו היא תיזכר לתמיד כילדה הקטנה בסרטו הגדול של פריץ לאנג m העיר מחפשת רוצח. שם שיחקה ילדה ההופכת להיות קרבן של רוצח ילדות סידרתי.את גרמניה עזבה המשפה עם עליית הנאצים לשלטון. בארץ למדה בבית הספר למשחק בהבימה, אך משהוקמה להקת "מעין זה" שהייתה כנראה הלהקה הצבאית הראשונה. הלהקה נשלחה להופיע בפני החיילים הישראלים שהתנדבו לבריגאדה העברית. ומעט אחרי זה בפני ניצולי השואה באירופה. בלהקה פגשה את יוסי ידין. הדואט שלהם "כל הדרכים מובילות לרומא" נשאר לאורך שנים חלק מתעודת הזהות שלה, שלהם. הם התחתנו אל לא לאורך זמן. אחר כך נישאה עוד פעמיים. בעלה האחרון שאתו חייתה מרבית חייה היה הארכיטקט יעקב רכטר.כשהוקם התיאטרון הקאמרי הוזמנה על ידי יוסף מילוא לשחק בו והייתה בין המייסדות שלו. שלוש נשים צעירות היו השחקניות הראשיות באותם ימים. אורנה פורת שהביאה אתה תרבות משחק אותה למדה בגרמניה. בתיה לנצט שהייתה שחקנית בעייתית במקצת, כזו שעשתה תפקיד אחד נפלא ואחר כך שנתיים שלוש שום דבר מעניין ואז שוב תפקיד נפלא וכך התנדנדה הקריירה שלה. חנה מרון הייתה דבר אחר לחלוטין.לימים סיפרה שהכוח המניע שלה הייתה אמה. שדחפה אותה ונתנה לה את הכוחות להתמודד ולהמשיך, לעתים תוך חיכוכים. טבוע בזיכרוני איזה קטע קולנועי קצר מימי נערותה שבו היא שרה ומשחקת מוכר שרוכים ברחוב תל אביבי. אין לי מושג מתי ומאין צץ לו הקטע הזה בזמנו.אינני יודע אם היא באמת הייתה האישה הכי יפה בתאטרון הישראלי, אך הייתה בה אישיות כזו שהצליחה לשכנע שהיא אכן כזו. ולא רק בתאטרון.בניגוד לכל שחקניות תיאטרון הבימה שהיו תמיד גדולות מהחיים, שלא היה בהן תו אחד של טבעיות ובוודאי לא של מיניות, חנה מרון העלתה לבמה את החושניות בהתגלמותה.

ביבר הזכוכית

חנה מרון הייתה הכוכבת האמיתית הראשונה שלנו. אנשים הלכו לראות את חנה'לה. לא בגלל הכבוד של האישה המורמת מעם כמו רובינא. מרון הייתה רוח העם והצופים הלכו לראות אישה אהובה. האנרגיה המשוחררת שלה. קולה העשיר ורב הניואנסים ובעיקר ההיגוי המדויק שלה. שמצד אחד היה טבעי ובכל זאת הייה שפת תאטרון. לצערי כאן עלי להוסיף את המשפט היום כבר לא מדברים ככה בתאטרון. האפרוריות והרבגוניות הקולית הולכת ונעלמת מבימותינו.לא חשוב כמה פעמים עלה המחזה ביבר הזכוכית בארץ, את לורה של חנה מרון אחד מתפקידיה הראשונים אי אפשר לשכוח. כול מי שראה וזוכר ישווה את כל השחקניות ששיחקו במחזה אחריה, אליה, ואף אחת לא תעבור את המכשול הזה.מיקה ב"הוא הלך בשדות" היה ציון דרך בתאטרון, לא רק בגלל המחזה העברי, אלא בעיקר בגלל חנה'לה. מעטים זוכרים את הבחור ששיחק מולה. היא הפכה להיות סמל, העולה החדשה, הישראלית החדשה. בלתי נשכחת.והרי אי אפשר לשכוח את אלייזה דוליטל של מרון, ואת הפוסטר להצגה שציירה צילה בינדר אנשים אספו ושמרו שנים.אי אפשר הרי למנות את כל תפקידיה עשרות שנים על הבמה הביאו אותה לשחק שייקספיר ואיבסן, צ'כוב, ברכט ו-פינטר ומי לא. המנעד שלה השתרע ממדיאה הטראגית עד לשדכנית המזמרת המצחיקה דולי. היא הייתה מפלאה במחזה "העולם בו או חיים" בו שיחקה חיפושית ( ואולי נמלה?) מול יוסי ידין. מצחיקה עד דמעות מול אורנה פורת במלכת שבא.לפני עידנים ביקרה בארץ סטלה אדלר, מורת תיאטרון ענקית ובהרצאה שנתנה לפני אנשי במה אמרה " יש לכם רק שחקנית אחת בארץ שיודעת איפה תלוי הכוס שלה. שהיא נראית כאילו היא גם משתינה ומחרבנת שהיא מהחיים ולא מהקדושה הצבועה וזו חנה מרון"וזו הייתה כמובן הסיבה המודעת והסמויה לאהבה הענקית שהקהל רחש לחנה'לה שלו. במשך עשרים שנה כמעט הייתה האישה האהובה והנחשקת, אישה שכשיחקה תפקיד רומנטי לא היה צריך למצוא שום צידוק לעובדה שגבר מתאהב בה עד אבדן חושים.באמצע שנות השישים קרה דבר מה לתיאטרון. שינוי שבא כנראה מהקולנוע. כל אותם שחקנים שיצאו מבית הספר של לי שטרסברג בניו יורק ועברו אל הקולנוע. איליה קאזאן העלה את מיטב השחקנים החדשים הללו לבד. מרלון ברנדו, פול ניומן, ג'ימס דין ועשרות רבות של אחרים. בבת אחת "המשחק" נעלם ובמקומו עלתה "ההתנהגות" במקביל עלה הגל החדש הצרפתי עם המשחק המשוחרר שלו. באנגליה התגבשה שיטת under acting משחק מוקטן ומסומן יותר מבעבר שמחק כל שריד לפאתוס וחוסר טבעיות.רק כדי להמחיש את ההשפעות הללו בארץ אפשר להגיד שיוסי גרבר שלמד באנגליה הוא נציג האנדר אקטינג האנגלי כשמולו גילה אלמגור שהיא התוצאה המאפיינת ביותר את שיטתו של שטרסברג.יש לי הרגשה שלחנה מרון נוצרה בעיה. למרות שיחסית לשחקניות הבימה היא הייתה האישה הטבעית שהביאה את המודרניות לתיאטרון בסוף שנות הארבעים באמצע שנות השישים היא לא מצאה דרך להשתנות. בתאטרון עלו (וגם ירדו חלקם במהירות) דור חדש של שחקנים ששיחקו אחרת ממנה. אם זאת לא חסרו גם שחקניות שניסו לחקות אותה ללא הצלחה.

פיגמליון

בעיה נוספת שנוצרה לה היא חוסר בבמאים חזקים וחדשים. פלוטקין ובונים כבר לא יכלו להוציא ממנה דברים חדשים והא חזרה על דברים מוכרים, אך כשבא לינדברג השוויצרי לביים את השחף הוא עזר לה לעשות דברים חדשים ולהיות שוב חנה מרון המחדשת. גם לאונרד שאך הדרום אפריקאי הוליך אותה להיות הדה גבלר מצוינת, אך כאלה היו מעטים.במשך שנים רצתה לשחק את מדיאה, היא רצתה לשחק מדיאה שחורה בחצר לבנה כי מדיאה הרי מדיאה מהקוקז ליוון. אך כשסוף סוף ניתן לה התפקיד יוסי יזרעלי עשה איזו אינטרפרטציה של עובדת אלילים ובעלת מיני טקסים משונים ובכלל נבנתה לה תנועה שהייתה יותר כוריאוגרפית ולכן נראתה כאילו מרתה גרהאם ביימה אותה.אורנה פורת כמעט שלא שיחקה נשים פשוטות לכן הפאתוס שלה הצדיק בדרך כלל את הדמויות. חנה מרון שיחקה כמעט תמיד את הנשים היומיומיות ופתאום מה שהיה טבעי ואהוב הפך להיות מיושן במקצת.

הוא הלך בשדות עם בתיה לנצט.

חנה מרון שהרגישה את שינויי התייחסות ניסתה להשתנות, אך צורה שהוטבעה בה שנים מנעה ממנה להשתנות לחלוטין ולכן נראה היה שהיא הופכת לשחקנית מתחנחנת המבקשת את אהבת הצופים למרות שהאהבה הייתה מובטחת לה ממילא.ובכל זאת כשעשתה ניסיון נועז ומדהים ושיחקה בשני מחזות קצרים של פינטר "נוף ו – מחוש קל" מול יוסי ידין שבהם הייתה נפלאה וחדשה לחלוטין לקהל היה קשה להתמודד אז עם פינטר ולכן מעטים מדי ראו אותה באחד מתפקידיה הגדולים ויוצאי הדופן. חנה מרון הייתה מסוג השחקניות שידעו להעביר שיר על הבמה. אלתרמן כתב בשבילה את שיר הפונדקית במחזה "פונדק הרוחות" אצל מיכאל אוהד שיחקה ושרה נפלא "באופרה בגרוש" גיורא גודיק הזמין אותה לשחק במחזמר הלו דולי ושם יחד עם שרגא פרידמן ז"ל הראתה שוב את כוחה הקומי ובעיקר את יכולת הזמרה שלה ופתאום גם ריקוד.ב1970 נסעה להבחן לתפקיד בסרט כנר על הגג, בחניית ביניים במינכן הותקפו הנוסעים על ידי מחבלים, חנה נפצעה ורגלה נקטעה.היא אישה שאינה נמנעת מלהשמיע את קולה ודעותיה בענייני פוליטיקה, ולא רק בגלל פציעתה. צריך להבין שהדור שלה צמח על ברכיהם של גדולי הישוב. אלתרמן וחבורתו בכסית, פוליטיקאים ששמרו קשר עם אנשי הרוח של התקופה ההיא. לכולם הייתה השפעה עליה.היא השתתפה באחת הדרמות הראשונות שנעשו בארץ בערוץ הראשון (והיחידי אז) בטלוויזיה שם שיחקה מול יוסי ידין. אינני זוכר בדיוק אם היו הורים שכולים במחזה או אלמנים, אך ברגע מסוים שואלת הגב' את האדון מה שמה של האישה שהוא מתאבל עליה והוא משיב, אורנה. היא מנענעת בראשה, ושם יפה אורנה, היא אומרת. שם יפה. ודווקא באותה תקופה ניסו ליצור בעיתונות איזה סיפור על מאבק או איבה בין אורנה פורת וחנה מרון, כך שהמשפט הזה נשמע מצחיק שלא בכוונה. ואין לדעת אם התכוונה לחיוך הקטן שלה.אחר כך השתתפה בכמה סרטים שהטוב ביניהם ואחד הטובים שנעשו בארץ הוא "דודה קלארה" שם שיחקה מול רות סגל ( שהחיים לא הפגישו אותן על במה אחת) ועדנה פלידל. צוות שייקח שנים רבות עד שאפשר יהיה למצוא דומה לו.וכמו כמעט כל שחקני התיאטרון מהרגע שהצטרפה לצוות הסדרה "קרובים קרובים" זכתה לקהל מחודש ובעיקר של צעירים שלא ראו אותה על הבמה. ו סימן ההיכר שלה "פתוח" הפך מושא לחיקי, מטבע לשון והביא לה אהבה גדולה.אחרי שעזבה את הקאמרי שיחקה כמעט על הבמות האחרות. היא שיחקה בתאטרון באר שבע, שם חזרה לשחק שוב בביבר הזכוכית אלא שהפעם בתפקיד האם אמנדה כמובן. היא חזרה על מרי סטוארט בהפקה מחודשת בהבימה והייתה בין מקימי תיאטרון הרצליה.ב1973 קיבלה את פרס ישראל. בין נימוקי השופטים נאמר"…בצד תרבות תיאטרונית עמוקה, מבוססת על רוחב השכלה וטוב טעם – מביאה חנה מרון אל חיי האמנות והתרבות שלנו את תחושת הזמן, את הכישרון להאזין לרחשי ליבו של הציבור הרחב והדור הצעיר. גם בתפקידיה הקלאסיים – כמו בתפקידים בני זמננו בקומדיה או במחזמר, וכמובן במחזה העברי המקורי – חנה מרון היא בת זמנה היא שחקנית מחדשת ומתחדשת תמיד".בגרמנית יש משפט האומר "אהבה ישנה איננה מחלידה" וזה מה שיש לי להוסיף לברכות. אני אוהב את חנה'לה היום כמו שאהבתי אותה ביום שגיליתי מהו תאטרון. חנה מרון אחראית לאהבת התיאטרון שלי רבת השנים.

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר