אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אקווס / תיאטרון בית ליסין


התמונה של דן לחמן

אקווס רוכב שוב. הפעם על בימת תיאטרון בית לסין. אקווס למי שאינו יודע היא המלה סוס בלטינית. והסוס הזה ישוב וידהר בכל פעם שצעיר כשרוני מאוד יתגלה בתיאטרון. שוב יחזור המאבק על נפשו של הנער בן השבע עשרה שניקר עיני סוסים מסיבה לא ברורה. שוב ינסה הפסיכיאטר העייף המתוסכל מחייו, זה שלא מצליח לתקן את חיי נישואיו הריקים אך ינסה לתקן את חיי הנער. כי הוא הרי כבר מבוגר ואין לו למה לחכות. והנער כל החיים לפניו. מלבד הדברים אותם ייקח ממנו הפסיכיאטר בטיפול. לקראת סוף המחזה כשחידת הילד נפתרת הקהל כבר מבין מדוע ניקר את עיני הסוסים והטיפול עומד לפני סיומו הפסיכיאטר אומר לעצמו בהתייחס לילד. "אני אוציא אותו מהשיגעון שלו. אבל מה אז? הוא ירגיש רצוי? אתה לא תרכב יותר על סוסים. לסוסים יהיה שקט ממך. הם יהיו בטוחים. תחסוך כסף ותקנה אופנוע ואם תצליח יותר תקנה מכונית מהירה. לא תסבול יותר כאב. התשוקה תיהפך לפלסטיק. אתה שידעת מה זו תשוקה. לא תדע יותר את כאב התשוקה האמיתית, המייסרת..... ואני? מה יהיה אתי מה עם התשוקה שלי?" (הציטוט מזיכרוני ולא מהתרגום למחזה) אלו המשפטים המכוננים את כל המזה. עד אמצע שנות השישים התיאטרון היה "תיאטרון של שחקנים" כמובן שתמיד היו במאים. כמובן שהיו מיני פרשנויות למחזות אך אנשים הלכו בעיקר לראות שחקנים גדולים עושים תפקידים גדולים.

אלא שאז קם דור חדש של במאים שהעמידו את עבודתם בחזית ההצגה. הם לא היו יותר שוטרי תנועה על הבמה. התיאטרון הפך להיות "תיאטרון של במאים". פיטר ברוק, אריאן מנושקין, טרוור נאן, אנגמר ברגמן, וילסון. אלו בבירות התיאטרליות פריז ולונדון. אך גם במקומות אחרים עלה גל ההשפעה של הבמאים. וככל שדמיונם היה פעיל יותר כך זכו לשם גדול יותר. רוב המחזות "המסחריים" הכתובים נכון, גם אם אינם הכי טובים כשהם מגיעים לידיים של הבמאי הנכון וצוות שחקנים המסוגלים להוציא מתוכו חוויה רגשית שאיננה קיימת במחזה הכתוב. אקווס הוא אחד מאלה. הוא צריך את הבמאי שלו, ואת שני השחקנים שידלו ממנו את כל פרורי האפשרויות. שלושת המחזות של שאפר קרובים ברוחם ובמבנה שלהם זה לזה. מהות ההתנגשות הרעיונית שונה אך המרכיב דומה. בכולם כמעט שני גברים הנמצאים במסלול התנגשות. מוצרט מול סאליירי. מלך האינקה מול הכובש הספרדי. הנער מול הפסיכיאטר.פיטר שאפר לא היה מחזאי עמוק באמת, והיה קצת פטפטן בימתי. אך היו לו רעיונות דרמטיים מצוינים ושיתוף הפעולה שלו עם במאים יצרו מעמדים תיאטרליים מרשימים. בין אם זה "המצוד המלכותי של השמש" שעסק במפגש ההרסני בין מלך האינקה האחרון ובין הכובש הספרדי. בין אם זו הקומדיה "קומדיה שחורה" בו המצב היה שהשחקנים על הבמה היו לכאורה בחושך בגלל הפסקת חשמל ולא ראו אחד את השני. אינני זוכר כבר מי ביים את ההצגה בלונדון ולמרות שגם זו הייתה הצגת" במאי" את מגי סמית לא אשכח. כי למרות המאמצים של הבמאים בלי שחקנים גדולים שידעו לעשות מה שדרש מהם הבמאי ההצגה לא הייתה מצליחה.אקווס הייתה הצגה נפלאה כשהוצגה לראשונה. כל כך מרגשת וסוחפת עד שחולשת המחזה לא הייתה ניכרת, כמו בכל כך הרבה הצגות בלונדון שבהן העשייה הבימתית מאפילה על חולשת המחזה.כמעט ארבעים שנה עברו מאז הועלה לראשונה ואני עדיין זוכר את הצמרמורת שעברה בקהל בכמה סצנות. ולאו דווקא בסצנת העירום המפורסמת הנמשכת בקושי חצי דקה וכמעט בחשיכה. אקווס היה אחת ההוכחות שכשמחזאי פוגש את הבמאי הנכון ואת השחקנים שיכולים לעמוד בכל הדרישות הבימתיות ההצגה נחקקת ונצרבת כמו מפגן זיקוקי דינור מרהיבים.שאפר אמר שהמחזה עלה בדעתו בעקבות מקרה אמיתי שבו נער עקר עיני סוסים. דבר ששמע עליו במקרה ועורר את סקרנותו. מותר כמובן למחזאי לקחת פיסת מידע ולבנות עליה מחזה עם מניעים שונים מהמציאות, אם הכיר בכלל את המציאות. שאפר בדה את המחזה ממוחו. אין קשר בין אותו מקרה למחזה.לשאפר היה חשוב כנראה לעמת את הפסיכולוגיה עם הפסיכולוג. האם פסיכולוג קליני עייף עדיין יכול לטפל. האם ילד שגדל בבית מבולבל מבחינת אמונה, שבו אב קומוניסט ואם נוצרייה דתייה, אכן יכול להשפיע עד כדי כך על נפשו של ילד. האם כל עניין האמונה, ולא חשוב במה מאמינים הוא עד כדי כך חשוב שילד יכול ליצור לעצמו אל חדש מסוס ולהאמין בו. כשאמו של הנער באה לראשונה לבית החולים היא אומרת לפסיכיאטר "אני האימא, הדמות הרעה. אימא זו מלה גסה בחדר שלך" לכל משפט כמובן יש ניסיון של אמירה על נושאים פנימיים בהם עוסק המחזה. אני יכול לשער ששאפר נעזר בפסיכולוג כדי לתת אמינות לנער ולסיבות השבר שלו והן אמינות באמת.

תפקידו של הנער הוא הסוער והמרשים, בתנאי שהשחקן טוב. אך אינני בטוח שהוא המרכיב המרכזי. בעיני תפקיד הפסיכיאטר האנושי כל כך מעניין הרבה יותר. דווקא בגלל המופנמות של האחד עומדת מול הצלצולים של האחר שגונב את ההצגה בדרך כלל. כשעולה ביצוע חדש של המחזה מתעוררת תמיד שאלת הליהוק. לתפקיד הפסיכיאטר תמיד ימצא שחקן מבוגר ומנוסה שלרוב יצליח להעביר את תסכולו. אך תפקיד הצעיר הוא בעייתי במידה מסוימת, ולא רק בגלל הדרישות הרגשיות העומדות בפניו.. לחלק גדול מהצופים יש גם דימוי פיזי של הנער.חלק ראה את המחזה קודם אחרים ראו את הסרט או יודעים מי שיחק את התפקיד במקומות אחרים. ברוב המקרים נבחר שחקן הנראה צעיר מאוד רצוי שלא יהיה גבוה ובעיקר שיראה ילדותי רגיש מאוד למראה. אך מי אמר כמובן שצעיר גבוה ונאה איננו יכול להיות מופרע דיו כדי לנקר עיני סוסים. או להיות בעל עקבות מיניות ולכן גם בתול.לפני שנים בהפקה קודמת בבית צבי שיחק את התפקיד אבי שמר נער גבה קומה, גברי, ויפה תואר. לרגע היה קשה להתרגל לפיזיונומיה כל כך שונה מהמצופה אך הוא הצליח בסופו של דבר להשכיח את שאלת הגוף. בבית ליסין משחק אותו דן שפירא. גם הוא איננו נראה כמו עכבר מבוהל. גם הוא גבוה גברי ונאה . כך שבחירת שחקן כזה מוליכה מראש לאינטרפרטציה שתתאים לדמות. והוא צריך להוכיח שהצעיר איננו חייב להראות כעלה נידף ברוח. רוני פינקוביץ עשה מעשה חכם כשלא ניסה לשחזר ולדמות את הבימוי שלו להפקות קודמות. אמנם גם כאן ההצגה מתרחשת בתוך זירה אך כאן אין אולם ההרצאות, יש רק זירת פעילות מרכזית אחת ועוד שתיים קטנות. מרכז הבמה הוא כמובן מרכז ההתרחשות. מסביב חלונות שאולי הם מראות חד כיווניות שאולי כן מסתתרים צופים על המקרה המוצג. אך פינקוביץ הוריד את עניין הצגת המקרה ומתייחס למחזה כדרמה בהתרחשותה. מה שהביא לשינויים אחדים מעניינים בתפיסה. בתחילה חשבתי שמרכז הבמה בו מתרחשים הדברים הם מקום התודעה המתחברת של הפסיכיאטר והנער, ואם כך לא היו צריכות להיכנס לשם דמויות אחרות אלא אם כן הן חלק מיידי בטיפול עצמו. פסיכודרמה נגלית לעינינו, כשכל השאר הם דברים סובבים את המרכז. אך בסופו של דבר הזירה היא המקום בו קורים כל הדברים והמתח נשמר לכל האורך.פינקוביץ ויתר על הסוסים. במקור אמורים להיות שישה סוסים על הבמה. כאן יש רק צלליות סוסים על המסך האחורי. וסוס אחד חי שפינקוביץ נמנע מלעטר אותו בראש של סוס וכך עומד לו האדם הסוסי כחלק כמעט אנושי בכל מערכת הרגשות המתפתחת. דורון תבורי עושה כדרכו תפקיד מורכב ביותר. אינני יודע אם זה זכרוני שמטעה אותי אך נדמה לי שחלקים מהטקסט העוסקים בחייו שלו צומצמו. ומה שנותר הוא הקשר ההולך ומתפתח בין הפסיכיאטר לנער. פסיכיאטר סרבן שאין לו רצון לקבל נער נוסף לעודטיפול פסיכולוגי ולכן הוא מרוחק למדי בהתחלה וככל שהעניין שלו גובר כך הולכת ומתחממת אישיותו והופכת להיות סוג של מקבילה בנגטיב שח הנער. מבחינתי דן שפירא היה הפתעת הערב. ידעתי שהוא מוכשר כבר אחרי המחזה "נערי ההיסטוריה" אך עלה בי ספק עליו כבר כתבתי קודם לכל מה שנוגע לפיזיונומיה שלו. והנה הוא מצליח לשחק בעדנה רבה נער בן שבע עשרה, אמין מאוד. רגיש ותמים כשצריך שובבי מאוד וממזרי בקטעים בהם הוא משחק את משחקו בפסיכיאטר. הוא אמין עד קצה גבול היכולת בדרך השונה לחלוטין שבה הוא משחק את הדמות. כל האחרים ממלאים את תפקידם היטב, רובם תפקידים לא גדולים ולכן אקצר הפעם בעניין זה. דבר אחד נוסף שהיה נפלא בעיני הוא צמד פרקדו. זוג מוסיקאים המנגנים על הבמה ומלווים את כל המחזה כמו מוסיקת סרטים מצוינת. הם עוזרים בבניית מצב הרוח, ויוצרים מערכת שמוסיקלית שתענוג היה לשמוע אותה. להתרשם ולהיסחף לתוך הרגשות שהביעה. כתבתי למעלה חלק מהטקסט של סוף המחזה והוא מוטעה. אינני יודע אם זכרוני בגד בי ושכתבתי משהו שהתאים לפנטזיה שלי על הסוף, ייתכן שזה טקסט שהופיע בסרט. אך בסוף המחזה הפסיכיאטר נושא את המונולוג הקצר והמסיים הקרוב מאוד ברוחו לדברים שאני כתבתי אם כי במלים אחרות. אין ספק שההצגה הזו גורמת לחוויית צפייה מרתקת. צילומים: אייל לנדסמןאקווס - בית צבי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן