אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הביטו בבני אלסטר צועדים לנהר הסום / תיאטרון בית צבי


התמונה של דן לחמן

המחזה בעל השם המוזר הזה לא הוצג בארץ בתאטרון המקצועי. מישהו כנראה חשש שאם לא השם, הנושא לא ימשוך קהל. ומוזר דווקא בארץ שצעירים בצבא הם חלק כל כך חשוב בהוויה שלנו. ואולי דווקא זו הייתה סיבה להמנעות. המחזה הפסימי על צעירים בצבא. בני אלסטר שבשם המחזה הם צעירים ממחוז אלסטר באירלנד. הסום הוא נהר בצרפת והמחזה מתרחש בימי מלחמת העולם הראשונה, כשצעירים אירים התנדבו לצבא ונלחמו בקרב המפורסם על הסום.אירלנד מדינה קטנה לא בדיוק במרכז עניני העולם אך היא מוכרת בעיקר בשל הסופרים הרבים שיצאו ממנה, שכה רבים מהם עסקו בהיסטוריה. במרידות ובמחתרות. צריך להכיר על קצה המזלג את ההיסטוריה של אירלנד כדי לרדת לעומקו של המחזה. באמצע המאה התשע עשרה הוכו שדות תפוחי האדמה באירלנד בכימשון. תפוחי האדמה היו מרכיב המזון המרכזי של התושבים. רעב תפוחי האדמה הפך לשם דבר והביא להגירה המונית לאמריקה.

המדינה החליטה להתאחד עם בריטניה. איחוד שהחזיק עד אחרי מלחמת העולם הראשונה ואחר כך החל להתפורר. אירלנד התחלקה לשניים. אלו שהמשיכו להיות חלק מבריטניה ואלו שנלחמו עד לא מזמן על אירלנד החופשית. קו מכריע בחלוקה בין האירים הייתה הדת. חלק מהאירים הם פרוטסטנטים וחלק קתולים. והאיבה בין קבוצות הדת גדולה.הקרב על הסום היה אחד מהידועים לשמצה בקרבות מלחמת העלם הראשונה אחד מאלו שגבו הכי הרבה קרבנות. כמיליון איש נהרגו שם.פרנק מקגיניס הוא מהמחזאים הצעירים של אירלנד, ועדיין ההיסטוריה בוערת בעצמותיו. למרות השנים שחלפו. יש דברים שלא נמחקים לגמרי עם הזמן.בני אלסטר הם פרוטסטנטים. ולא יקבלו קתולים לפלוגה. הנושא איננו תופס מקום מרכזי במחזה אך הוא חוזר ועולה כמה פעמים בשיחות החיילים. בעיקר כשאחד מהם נחשד בקתוליות.כך נוצרת לעינינו קבוצת צעירים המזהים את גבריותם, בחלקו גם את השונות ביניהם, את הקבלה של האחר, גם אם הוא אולי הומו אך הוא פרוטסטנטי. קבוצה המוכנה לתת את נפשה, לצאת למלחמה "על המולדת" אי שם בארץ זרה. פטריוטיות קטלנית לכולם.המחזה מחולק לשלוש תמונות. בתמונה הראשונה מתאספים הטירונים ואנו לומדים להכיר ולאבחן את שמונה הדמויות.את המחזה מתחיל פיפר הזקן, המספר על אותה קבוצת צעירים שנים רבות אחרי המלחמה. פייפר היחידי ששרד את הקרב ההוא בחיים, וחייו אינם חיים והוא מרגיש שמת עם חבריו.וכמו באמרה היהודית "אתה אינך מת באמת כל עוד יש מי שזוכר אותך" ופיפר זוכר ולרגע כולם חוזרים לחיים בסיפורו.ניב מנור יצר תפאורה מצוינת לשלושת התמונות. בראשונה, אוהל צבאי, שמונה מיטות. הבמה קטנה ממילא והצפיפות שיצר מנור עוזרת להמחיש את הלחץ הראשוני.השיחות וההקנטות בין השמונה הן חלק מההכרות עם הדמויות אך גם מאפשרות למקגינס להכניס מעט ממערכת היחסים שבתוך אירלנד. באחד ממשחקי החיילים הם משחזרים קרב עתיק בין שני מלכים אנגלי ואירי מההיסטוריה הרחוקה שקרעה בזמנו את אירלנד.כך שצריך להכיר מעט את המשמעות של המשחק בתוך המערכת הצבאית הנוכחית והמלחמה העתיקה ההיא. התמונה השנייה מחולקת לארבע מקומות התרחשות. במקום אחד ( שפת נהר?) פיפר וקרייג בתחתונים במערכת יחסים עדינה מאוד. בשנייה גשר תלוי עליו צריכים לעבור שנים מהפחות אמיצים.. זוג פרחחי אחד משתופף בפינה אחרת ובפינה הרביעית בכנסיה מסתופפים כומר לשעבר וצעיר המחפש מזור לפחד באמונה. כך שדת היסטוריה ומציאות של מלחמה מתערבבים זה בזה בכל רגע במחזה.

התמונה האחרונה מתרחשת כבר בחפירות. מנור יצר תפאורה שממחישה היטב את הביצורים בעזרת שקי חול לרוחב הבמה. למרות שהבמה לא גדולה גיל וינברג הצליח להעמיד בשכנוע גדול מחזה רב משתתפים בתוך תפאורה לוחצת. אפשר לראות את עבודתו עם השחקנים והניסיון הן לאפיין אותם והן להוציא מהם את המרב. בעיקר את מערכת היחסים האנושית מאוד והסבוכה כל כך.וכמו שכבר אפשר להבין, מאוד אהבתי את המחזהאצלנו כשרוב הצעירים משרתים בצבא או לפחות מכירים מקרוב מאוד חיילים יש איזו ציפייה למשהו טבעי ומוכר בהתנהגות גם אם החיילים על הבמה אירים. אך וינברג בחר, וכנראה בצדק לא לעבוד על הצבאיות ולכן מרקם היחסים הופך לאנושי נוגע ללב.דניאל מושס הוא פיפר הזקן, הוא המתחיל את סיפור המחזה, המת החי. יש איזו הדרת כבוד בשקט שלו, ועצבות אמיתית. אך לטעמי הוא צריך לעבוד עוד על ההיגוי שלו.כפי שאמרתי המחזה מתחלק לארבע זוגות שכל אחד מהם מאופיין בקשר מסוג אחר.הזוג הראשון פיפר וקרייג.קנת פיפר הצעיר הוא הדמות המעניינת ביותר לא רק בגלל שהוא היחידי שנותר בחיים אלא בגלל השינויים שהוא עובר. הוא מתחיל כדמות מוחצנת מאוד רעשנית ומתגרת בכולם, אחר כך יש לו סצנה עדינה מאוד של יחסים הומו ארוטיים ובסוף הוא מתגלה כרגיש באמת.יובל טננבאום הוא פיפר הצעיר. נער מוחצן ציני מתגרה באחרים שהופך להיות נביא המוות, ובין לבין מפתח רומן עם קרייג מוטי סויסה.טננבאום מראה יכולת אם כי בתמונה הראשונה הוא קצת יותר מדי "משחק" לטעמי. הקטעים הסוערים והמתגרים שלו פחות טבעיים לעומת הקטעים הרגשיים והמעודנים שבאים אחר כך.מכל השחקנים את מוטי סוויסה אהבתי במיוחד. הוא כל כך טבעי וכל כך פשוט ומדויק עד שחשדתי שזו אישיותו הפרטית וצריך יהיה לראות אותו בעתיד בתפקיד שונה.

ברק חודריאן ואמיר שורש הם הזוג השני שהתמודדות שלהם היא עם הפחד. הסצנה בה ה צריכים לחצות גשר תלוי ממחישה היטב את מערכת הקשרים הזו בה האחד מנסה לעודד את השני אך בעיקר גם את עצמו. החברות ביניהם התחילה הרבה קודם לצבא והם והידידות הזו מורגשת היטב. בשניהם ישנה רגישות עצורה. בסצנת הגשר הם מבטאים יחדובמשותף בתאום את הידיות את הפחד המחבר אותם.הצמד השלישי הוא זה של הכומר שאמונתו אבדה ושל הנער הצעיר ביותר. רשף שדרי היה מאופק, ההיטלטלות שלו בין האמונה למלחמה מובנת היטב. גיא עקיבא הוא הצעיר מכולם. מחפש מקום, קצת יהיר, מסווה את השאלה האם הוא קתולי בכלל ובעיקר צריך את העזרה הנפשית והעידוד של הכומר.הזוג הרביעי הוא זוג של פרחחים אצלנו היו קוראים להם "פרחים" אחרים, רעשניים מופרדים. הם לאומניים יותר פשוטים בשפתם והתנהגותם. חנן סויסה וליאור בן שושן מייצגים היטב את הגבריות האחרת, הבוטה יותר, אך גם זו שנשברת לרגע.

למרות החן הרב יש משהו שאינו מספר עד הסוף בהצגה. אינני יודע אם בגלל שהחלק ההיסטורי לא מספיק ברור, ייתכן שבאירלנד הבינו הרבה יותר את הרמזים המוטמעים בו. ובכל זאת כדאי מאוד להכיר את המחזה, להתחיל לעקוב אחרי כיתת שחקנים חדשה שהתמודדותם הראשונית מעוררת הערכה.צילומים אייל לנדסמן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן