אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמדאוס / תיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן

על פתיחת עונת החורף של התיאטרון שלנו השתלט פיטר שאפר. בקאמרי עולה מחזהו "אמדאוס" ובבית לסין "אקווס" אפשר להבין את בחירת הרפרטואר הזה. שני התיאטרונים הללו התחילו לטפח שחקנים חדשים יחסית ואין כמו המחזות הללו של שאפר שנותנים הזדמנות לשחקנים צעירים. לשאפר היה חוש תיאטראלי מצוין, הוא ידע לכתוב לבמה, ותפקידים מצוינים יותר מכיוון האפקטים אמנם והמעמדים הדרמטיים להפליא מאשר לעומק אך עם במאי טוב ושחקן צעיר מוצלח שוכחים את הפשטנות ונהנים מאוד מעבודת התיאטרון. בהפקה הישנה של הקאמרי שיחק מיקי ורשביאק את מוצרט. אינני זוכר אם היה טוב או רע, אך אני כן זוכר את עודד תאומי כסאליירי. מי שראה הפקות קודמות או את הסרט צריך להתנתק מהזכרונות. לא רק שהשחקנים שונים אלא הפיזיונומיה שלהם אחרת לגמרי הקולות שונים והאינטרפרטציה שונה לגמרי. אמדאוס שבשם המחזה הוא כמובן מוצרט. אנשים רבים חושבים שהמחזה ביוגראפי ואלו אכן היו חייו של מוצרט. אלא שלא ממש כך הדבר. אין תיעוד מדויק של חייו של מוצרט. ידועה הצלחתו כמלחין, ידועה התדרדרותו הכלכלית מחלתו ומותו. חלק גדול ממה שנחשב לתולדות חייו הן המצאה של ספרות רומנטית.

נותרו כמה מכתבים שכתב לאחותו בהן התבטא בצורה ילדותית ובשפה הנחשבת "מלוכלכת" המלים פיפי קקה וכולי לא היו מלים שאז נהגו לכתוב עליהן מבוגרים.אנטוניו סאליירי היה מלחין איטלקי שחי בווינה וחביב מאוד על החברה הגבוהה. אין שום סימן שהיחסים בין סליירי למוצרט היו רעים. להיפך.האגדה שנרקמה על סמך"הרקוויאם" יצירתו האחרונה מוצרט יצרה מחזור סיפורים כאילו ידע שמותו קרב וכתב את היצירה לעצמו. אך האגדה מספרת שמישהו עלום שם הזמין את הרקוויאם ולמעשה זה היה סאליירי שרצח את מוצרט, גנב את התווים ורצה לייחס את היצירה הענקית לעצמו. חומר ממנו נוצרות אגדות שאחר כך קשה להפריך, כי מה חשובה האמת מול סיפור עסיסי שכזה. מוצרט לא זכה להשלים את היצירה ואחד מתלמידיו גמר אותה לפי המתווה שמוצרט השאיר אחריו.אינני יודע אם פושקין היה הראשון שהמציא את מערכת יחסי הקנאה בין מוצרט לסאליירי, אך אין ספק שמחזהו היווה אחר כך מקור לסיפור. סאליירי לא רצח את מוצרט. היום זה כבר ברור. מוצרט חלה, אך אין תיעוד מספיק לדעת במה, הוא מת ממחלתו.שאפר משתמש בשתי הדמויות הללו ובאגדה שנרקמה סבים. אך האמת שלא הביוגרפיות הממשיות מעניינות אותו. שאפר לא בא ללמד אותנו על מוצרט. מוצרט וסאליירי הם שני סמלים.סאליירי הקתולי, היה איש דתי. אלוהים שאמנם איננו דמות במחזה אך חשיבותו לא פחותה משני האחרים. אלוהים הוא כוח מניע לפחות את סאליירי. סאליירי רצה לעבוד את אלוהים דרך המוזיקה ולפאר את שמו. אלוהים העניק את הכישרון והתהילה למוצרט הנבוב. סליירי, האיש המעודן, התרבותי, חביב הקהל, המנומס והמוכשר היה מלחין החצר. וולפגנג ששמו השני אמדאוס שפירושו "חביב האל", הוא דמות שבמחזה נעה בין נער ילדותי, עם תסמונת טורט כמעט, פרוע, עילג, אינפנטילי המתנהג כאידיוט קטן.סאליירי לא מבין מדוע אלוהים לא חילק לו קצת מכישרונו של הגאון המופרע והוולגארי הזה. איך זה שמוצרט מחק את כל הצלחותיו של סאליירי. סאליירי שבימיו זכה להצלחה גדולה בעוד מוצרט לא הובן ויצירותיו לא נוגנו שוב ושוב כמו יצירותיו של סליירי. כאב הלב הגדול הוא שסאליירי היה בין היחידים, ובמחזה היחיד, שמכיר בגאונותו של מוצרט. ובכך בגידת האלוהים שנתן את הגדולה לאיש הקטן.אינני יודע באיזה מחזאי מבני דורו מקנא פיטר שאפר, אך אין ספר שהוא מכיר בבינוניותו ומזדהה עם סאליירי ולא עם מוצרט.מה שבאמת מעניין את שאפר היא השאלה מה הקשר בין אישיות ובין כישרון, או אם תרצו שאלתו הגדולה של סאליירי במחזה "אלוהים למה הוא?".

סאליירי מכיר בבינוניות היצירתית שלו ולא מצליח להבין איך הוא, איש חצר חביב איננו מצליח להיות מוכשר כמו מוצרט. למה אלוהים, למה הילד הקטן והאווילי הזה גאון ולמה אני כל כך בינוני. זו השאלה הממשית של המחזה וזה המאבק, הבינוניות מול הגאונות.אסור להתייחס למחזה הזה כעובדתי או ביוגראפי בשום צורה.מוצרט איננו הדמות הראשית במחזה. מבחינת זמן הבמה שלו ומורכבות התפקיד סאליירי הוא התפקיד הראשי. מוצרט הוא תפקיד שיכול בקלות להפיל שחקן למלכודת מנייריסטית. סאליירי הוא זה שצריך לגייס עוצמות רגש.המחזה מתחיל כשסאליירי ערב מותו מתוודה על רצח מוצרט ומסתיים בפרידתו של סאליירי ממאזיניו, הקהל , ב"שלום לכם בינוניים".רות דר נתנה לעמרי ניצן במה מעניינת, רקע שחור, אך מבריק,המדגישה את אווירת המחזה האפלה, שחור שבו נפתחים חלונות צבעוניים לפי צורך העלילה. עמרי עשה שימוש יפה באפשרות המו דולרית הזו אחת הסצנות בה הקיסר ומלוויו נכנסים ויוצאים ממסגרת החלון מרשימה במיוחד. הרקע השחור מבליט היטב את הצבעוניות של הבגדים התקופתיים היפים שדר תפרה הן לנשים והן לגברים והאסטטיקה של הבמה נאה מאד. וגם אם זה לא ספקטקל ענק זו הצגה עשירה לעין.עומרי ניצן יצר הצגה צבעונית מאוד, שוטפת וחכמה. אך החכמה היא גם מה שהפריעה לי לאורך ההצגה. נראה לי שניצן הדריך את השחקנים להישאר מרוחקים מעט. סגנון המזכיר את הניכור הברכטיאני. הוא רצה שהקהל יבין את המחזה. לצערי המחזה די שטוח ואין הרבה מה להבין בו. כל מה שצריך להבין נאמר כבר בהתחלה ומלבד התפתחות עלילתית המשמעות איננה מתרחבת. כך שההבנה מגיעה מוקדם למדי ואיננה מתפתחת כמה וכמה פעמים לאורך ההצגה נענעתי בראשי בתוכי ולעצמי ואמרתי יפה יפה, אך בסופו של דבר לא נסחפתי. ואני חושב שיש בזה משום בעיה מסוימת אם לי כצופה לא ממש אכפת לא ממוצרט ולא מסאליירי. לא מכאבי הלב של זה ולא מאומללותו של האחר.יצחק חזקיה היה טוב בתפקיד סאליירי, אך כנראה שלא באשמתו לא מספיק טוב. ואולי, למרות הצלחותיו בשנים האחרונות בתפקידים משניים הוא לא יכול לשאת על כתפיו מחזה שלם עם דרישות רגשיות ולא רק מהוקצעות טקסטואלית ומסוגננות תקופתית.

איתי טירן כבר הוכיח ביתוש בראש שהוא יכול לשלב טכניקה פיזית עם יכולת התחברות לדמות. כאן זה אפילו בולט יותר. מוצרט האינפנטיל עם הצחוקים המטופשים מתאימים להדלקת זיקוקי דינור. הוא משוכנע בגאוניותו ולא מבין איך הוא נתפס בגסותו וחוסר ידיעת מנהגי החצר בעיני האחרים ששונאים אותו. את החלק הזה איתי טירן העביר בהצלחה. כל כמה שטירן משכנע בתפקיד בצדדים הללו של התפקיד, סצנת המוות שלו לא מספיק מרגשת. שם היה צריך לזרוק את הטכניקה ולהתחבר לחלוטין לעולמו הרגשי. ב-המלט הוא הוכיח שיש לו עולם כזה, כך שיש להסיק שניצן עצר אותו תמיד רגע לפני השיא הרגשי.מכיוון שיש במחזה עוד הרבה תפקידים, החל מהקיסר ועד אחרון המשרתים אני לא אפרט אלא אומר שכולם עשו תפקידים טובים.סך כל ההצגה צבעונית וזורמת. יש בה יותר לעין מאשר לאוזן. לא הצגה נפלאה אך במסגרת תרבותית מסוימת החיבור של תיאטרון מוצרט מוסיקה ורעיונות מופשטים היא אפשרית. ואולי זו הבעיה של ההצגה הזאת. אלו סוג ההצגות המוציאות שם רע להצגות המכונות "תרבותיות" הכל בסדר חוץ מזה שההצגה לא ממש מעניינת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן