אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מתתיהו שוהם: צור וירושלים בתל אביב


התמונה של אלי אשד

לאחרונה הוזמנתי לצפות בסימפוניה המבוססת על המחזה "צור וירושלים". לרגל האירוע עדכנתי כתבה שעסקה במחזה זה ובתולדותיו, שראתה אור ברשת בעבר

לפני כשנה הוצג בתיאטרון בית לסין אחד מן המחזות המעניינים והחשובים ביותר שנכתבו אי פעם בשפה העברית, "צור וירושלים", מאת מתתיהו שוהם. את המחזה עיבדה לבמה יוספה אבן שושן וביים אותו יוסי יזרעאלי. הוא הוצג כ"מחזה אופראי" שהמוזיקה לו הולחנה בידי גיל שוחט ונוגנה בתזמורת. הלכתי להצגה עם ציפיות גדולות מאוד, שכן זאת יש לדעת : אם כי יש להניח כי רוב הקוראים לא שמעו את שמו מעולם, מתתיהו שוהם נחשב בעיני רבים וטובים כמחזאי הגדול ביותר שכתב אי פעם בשפה העברית. גדול יותר מניסים אלוני, גדול אף יותר מחנוך לוין, אותו אפשר לראות כניגוד קוטבי לשוהם, בעת בה במחזאים אחרים, כגון ניסים אלוני ויהושע סובול, עשויים להראות כמייצגים דרגות ביניים בין שני הקטבים המוחלטים והמנוגדים האלה. אך למרות גדולתו, מוכר שוהם רק למתי מעט, וזאת מאחר ומחזותיו הם כמעט (או בכלל) בלתי אפשריים להצגה על הבמה.

בימים אלה חזר "צור וירושלים" אל הבמה, אך הפעם באופן שונה לחלוטין, כיצירה מוזיקלית חדשה ועצמאית – סימפוניה המבוצעת בידי התזמורת הקאמרית הישראלית, בה המוזיקה של גיל שוחט, שבמקור שימשה רק לליוויי המחזה של שוהם, הפכה כעת לעיקר, כאשר הקראת המחזה בידי השחקן-קריין עודד תאומי, שגילם את הנביא אליהו בהפקה המקורית, היא הליווי.

המחבר

מתתיהו שוהם כתב בשנות העשרים והשלושים ארבעה מחזות שהתרחשו על רקע תקופת התנ"ך, אולי הטובים ביותר מסוגם בשפה העברית,שעסקו כולם במאבק בין העולם האלילי, החומרני, הארוטי לתורה הפילוסופית, המוסרית של ישראל. אלה היו "יריחו" (1923), שתיאר את כיבוש העיר בידי יהושע ואת המאבק שבין העולם הארוטי הגווע של העיר, כפי שהוא מתגלם ברחב ובאהבתה למרגל ישראלי, הנמשך אליה ומת כתוצאה מכך מוות איום. הוא נסקל למוות בידי בני ישראל, "בלעם" (1925) שתיאר את מאבקו של הנביא המכשף האלילי בבני ישראל ובתורתם החדשה, ובראש ובראשונה במשה, שהיה פעם ידידו והפך לאויבו הגדול.

ב-1933 פרסם שוהם את מחזהו המפורסם ביותר, "צור וירושלים", העוסק במאבק בין אליהו הנביא ואיזבל, וב-1937 את "אלוהי ברזל לא תעשה לך", העוסק במאבקו של אברהם אבינו בעולם האלילי ובגוג, המבטא אידיאולוגיה של שליטה עולמית, המקבילה לאידיאולוגיה הנאצית הדומיננטית בזמן בו כתב שוהם את המחזה. הוא כתב גם מחזה נוסף שעסק בישו הנוצרי ובאימו מרים, אך למרבית הצער כתב היד אבד במהלך מלחמת העולם השנייה. בנוסף, כתב שוהם גם שירים ליריים ופואמות כגון "קדם", שעסק בהתמודדות המשורר עם עמי המזרח הקדום ותרבותם, אולם עיקר כוחו הספרותי היה בתחום המחזה.

מחזותיו של שוהם הציגו את העולם התנ"כי כעולם אגדי מיתי לכל דבר (את סיפורי התנ"ך שינה משמעותית) וגיבוריו, כמו גם הנבלים שבהם, הם דמויות מיתיות ארכיטיפיות המבטאות רעיונות רוחניים נשגבים גם כאשר הן אליליות ושליליות. עם זאת, הדמויות שמרו על עוצמה פנימית והיו יותר מכלי לביטוי הרעיונות המורכבים מאוד. דמויותיו של שוהם הן דמויות ענק, כולן נושאות מטען רעיוני רב עוצמה. הן משמשות לא כדמויות אישיות אלא ייצוגיות, מגלמות בתוכן ערכים מוחלטים הנאבקים אלה באלה. גיבוריו הם דמויות בודדות, אינדיבידואליסטים קיצוניים המעוצבים כניגוד לדור בו הם חיים ומצטיינים כולם באומץ לב ובעמידה איתנה כנגד החברה בה הם מתמרדים בשם הערכים שבהם הם מאמינים. נשים תופסות גם הן מקום מרכזי ביותר במחזותיו, לעיתים כדמויות שליליות הנאבקות בגבר מאבק רוחני, אך כשוות. ביחסו זה לנשים היה שוהם יוצא דופן בתקופתו. מעניין להשוות את שוהם לקוטב הנגדי שלו בספרות העברית, חנוך לוין. בעולמו של חנוך לוין אין ולא יכולים להיות בני אדם, רק בהמות. יצורים שפלים ובהמיים המתחזים לגברים ונשים אך אינם יכולים להיות ולעולם לא יהיו כי אין באפשרותם להיות כאלה. זהו עולם מחזותיו של לוין וכך כנראה היה גם עולמו המחשבתי, בו כל בני האדם הינם בני חושך שאינם יכולים להתעלות מעל מצבם. בני האדם בעיניו אינם יותר מערימות גללים. הוא הראה פעם אחרי פעם לצופיו כי איננו יכולים להיות שום דבר אחר. התפיסה המבוטאת במחזותיו היא במידה רבה האידיאולוגיה המבוטאת בידי "היריבים" במחזותיו של שוהם ובראש ובראשונה אצל איזבל ואחיקר החכם במחזה "צור וירושלים". שוהם, לעומת חנוך לוין, האמין ביכולתם של בני האדם, גברים ונשים, להתעלות מעל מצבם וגורלם ולהיאבק עבור יצירת עולם טוב יותר.

שוהם ולוין, מכל מקום, מקבילים בעוצמה אותה הם מייחסים לנשים ובחשיבות המרכזית שהם מייחסים לנושא מלחמת המינים. אצל חנוך לוין האישה היא חזקה מן הגבר ושולטת בו. אצל שוהם, לעומתו, השניים נאבקים כשווים ולא תמיד ברור ידו של מי תהיה לבסוף על העליונה.

למרבית הצער, יכולתו של שוהם כאיש תיאטרון, להבדיל ממחזאי, הייתה נמוכה בהרבה מזאת של לוין. שפתו, אם כי הייתה נשגבת מאוד, הייתה גם קשה מאוד להצגה. את המחזות שלו יש "לתרגם" לשפת התיאטרון כדי להעלותם על הבמה, וכך היה צריך לעשות גם במקרה של המחזה המפורסם מכולם,"צור וירושלים".

צור וירושלים

עד עצם היום הזה, רואים מבקרים ספרותיים שונים ב"צור וירושלים" יצירת מופת ספרותית של השפה העברית. מחזה זה הוא, ככל הנראה, התיאור המוצלח ביותר של המאבק בין המלכה הפיניקית איזבל והנביא אליהו. איזבל, הדמות המושמצת ביותר בתולדות ממלכת ישראל, הייתה רעייתו של המלך הישראלי אחאב וכוהנת של בעל, או ליתר דיוק של האל הצורי בעל מלקרת. מלבד זאת היא פעלה למען פולחן האשרה והעשתורת בישראל. עיר מולדתה, צור, הייתה ידועה בפולחן העשתורת שלה. לפי הפיניקים, האלה עשתורת נולדה בצור. בתנ"ך היא מוצגת כאויבתו הגדולה של הנביא אליהו, הרודפת ביד חזקה את נביאי ה' ובין השאר כאחראית האמיתית לרצח בעל האדמות נבות, שהמלך אחאב חשק בכרמו ואיזבל הביאה לחיסולו בדרכים משפטיות. כתוצאה מזה הפך שמה בזיכרון הדורות הבאים סמל לאישה המרשעת העליונה.

פירוש אחר, אוהד יותר לאיזבל ופמיניסטי יותר, עשוי לראות באיזבל אישה בודדה וזרה בממלכה שאת אנשיה ואת אמונתם אינה מבינה, הנאבקת באומץ לב בנביאים הקיצוניים והרצחניים של אותה ממלכה. אך שוהם תומך במחזה בהשקפה המסורתית ואף מקצין אותה. במחזה של שוהם אליהו ואיזבל הם נציגי רעיונות מנוגדים. איזבל היא נציגת האמונה במין ובעוצמה ככוחות המשפיעים ביותר על החיים בעוד שאליהו הוא נציג התפיסה לפיה הצדק והרוחניות הם הכוחות שלהם ההשפעה הגדולה ביותר. אבל המאבק בינם אינו רוחני בלבד. זהו בראש ובראשונה מאבק רגשי, ארוטי אפילו.

סיבת השנאה בין השניים מוסברת במחזה בכך שבעבר הרחוק, כאשר איזבל הנערה שירתה במקדש עשתורת, היה עליה לבחור את הזר אותו תשרת ככוהנת בקיום יחסי מין. קטע זה מבוסס על עובדה היסטורית ידועה. שמם של הפיניקים יצא לשמצה בפולחני העשתורת שלהם, זאת מאחר וכוהנות עשתורת היו למעשה מעין "זונות פולחניות" שהיו מקיימות יחסי מין עם עוברים ושבים בשם האלה כחובה דתית. לא רק זאת, אלא שגם מבנות המעמדות הגבוהים שהיו קשורות בפולחן האלה ציפו שיאבדו את בתוליהן בצורה זאת. לא מן הנמנע שגם איזבל ההיסטורית איבדה את בתוליה באופן זה. הזר בו בחרה היה אליהו הצעיר, שבא במטרה לחקור מקרוב את הפריצות הפיניקית. אליהו דחה אותה בבוז ומאז מתנהל בינם מאבק איתנים, מאבק שביסודו אהבה לא ממומשת של איזבל לאליהו, שהפכה לשנאה תהומית. במחזה מופיעות גם דמויות חזקות נוספות, ביניהן בולטות דמותו של המלך אחאב ההססני, אחיקר החכם, זקן פיניקי המטיף לאידיאולוגיה שמזכירה יותר מכל דבר אחר את הפאשיזם המודרני של זמנו של שוהם, וגם בהקשרים אחרים. הרבה מטענותיו של חנוך לוין על חוסר המשמעות והבהמיות שבחיי האדם נשמעות גם כאן. (דמותו של אחיקר החכם מבוססת על דמות היסטורית, ככל הנראה, של חכם אשורי שחי במציאות כמאה שנה מאוחר יותר, אודותיו נכתב ספר חכמה ארמי ידוע שהתפשט ברחבי המזרח הקדום).

אותו אחיקר מופיע כדמות גם בספר החיצוני של "טוביה", מן המאות הראשונות לפני הספירה, ובימינו גם בספרו של יוסף אריכא, "סנחריב ביהודה" ובמחזה שלו על פי אותו הספר - "מול חרב"). דמות מרכזית נוספת היא דמותו של אלישע, חצרן בחצרה של איזבל ואחד ממאהביה המרובים, המוצא את עצמו נמשך אחר תורתו הקשוחה של אליהו, חוזר לבסוף "בתשובה" והופך לנביא בעצמו.

אולם שתי הדמויות המרכזיות במחזה הן איזבל ואליהו. למרות שהשניים אינם נפגשים בהצגה לעולם, הם מייצגים שני כוחות מנוגדים, הגשמיות והארוטיות לעומת הרוחניות והמוסריות. איזבל היא כוח שהוא גם ארוטי וגם הרסני, מלכה יפה, חושנית וסדיסטית המאיימת להשחית את הממלכה כולה ושואפת לנקום בו את נקמת אהבתה וגאוותה הפגועה. אבל יותר משאיזבל שואפת להשמיד את הנביא ואת מה שהוא מייצג, היא שואפת לכבוש אותו לבסוף, גם מינית. לשם כך מפזרת איזבל סקס ואהבה, לוכדת ברשתה המינית את תלמידי אליהו, כמו הנביא מיכיהו בן ימלה, על מנת להשיג דרכם את מטרתה הסופית : פיתויו של הנביא אליהו. אליהו, לעומתה, הוא נזיר. דמותו קשה כסלע, על-אנושית כמעט. הוא התגלמות האמונה באדם, בתכליתו ובכוח רצונו. הוא מוותר על הכול, מקריב הכול, בשם חזון נעלה אך רחוק, לפיו יכול האדם להשתחרר בכוח רצונו מן המציאות העלובה, ליטול את גורלו בידו ולשחרר את עצמו. זהו חזון שאין ברור כלל במחזה באם בני אדם יוכלו להשיגו אי-פעם, אבל אליהו מנסה.

שנאתה של איזבל לאליהו מביאה אותה עד גבול הטירוף: לאחר שמספרים לה כי אליהו עלה השמימה ונמלט, לבסוף, מתשוקתה ונקמתה, היא חולמת יחד עם אחיקר על תוכנית לזווג את יהווה עם עשתורת, למען התש את כוחותיו של האל הנזירי של אליהו בקיום יחסי מין עם האלה וכך להגיע לבסוף לניצחון על הנביא ועל חזונו לעתיד באשר לאדם. אך בסוף המחזה, כאמור, אנו מגלים כי אליהו זכה לבסוף לניצחון סופי עליה בכך שהשתלט על נשמתו של מאהבה, אלישע, וזה הופך ל"העתק" שלו. מילות הסיום של המחזה הן של אלישע, המכריז : "היה אלי דבר אדוני". איזבל איבדה את אחיזתה הכמו ערפדית במאהבה לשעבר.

מקור הסיפור

לסיפור האהבה/שנאה הבלתי ממומש בין אליהו ואיזבל אין כל בסיס בתנ"ך וגם לא במדרשים. לכאורה מדובר בהמצאה מקורית של מתתיהו שוהם, שהקנה בכך לסיפור המאבק בין השנים עוצמה יתרה. יש המשערים, ונראה שבצדק, ששוהם קיבל את ההשראה לכך ממחזהו המפורסם של אוסקר ווילד, "סלום", (1894), המתאר את סיפור אהבתה של שלומית היפה והמושחתת, בת המלך הורדוס אנטיפס, ליוחנן המטביל, ואת סירובו של יוחנן, הנביא הצדיק, להחזיר לה אהבה, דבר שעולה לו לבסוף בראשו, עימו רוקדת שלומית בריקוד מפורסם לפני שהיא מוצאת להורג בידי אביה המזועזע. לדעתי יש גם מקור אפשרי אחר לרעיון, פואמה שנכתבה כמעט בו זמנית עם "סלום", גם היא בשפה האנגלית, שנכתבה בידי אדם מפורסם לא פחות ושנוי במחלוקת הרבה יותר מאוסקר ווילד, המכשף אליסטר קראולי. קראולי נחשב למייסד הכישוף המודרני ובזמנו כונה "האיש המרושע ביותר עלי אדמות". טוענים כי היה מעורב באורגיות הומוסקסואליות, עשה שימוש בסמים ואף הקריב קרבנות לאלים שונים בניסיון לזמנם לעולמנו. רבים ממקורביו וכל נשותיו מתו בנסיבות מוזרות או התאבדו. קראולי נחשב כיום לאחד מאבות הפגאניזם המודרני. (לעברית תורגמו בשנים האחרונות שניים מספריו ופורסם מחקר על שיטת קלפי הטארוט שלו). את איזבל הוא הגדיר כדמות החביבה עליו ביותר בתנ"ך וב-1899 כתב עליה פואמה תחת השם הבדוי "הרוזן ולאדימיר סוארף", בו זוכה שוב תיאור דמותה השטנית של איזבל להגיע לכדי קיצוניות, הפעם מנקודת מבט אוהדת. הדובר בפואמה הוא נביא התוקף את אחאב, אלא שבניגוד לאליהו המופיע בתנ"ך, תשוקתו החזקה ביותר של הנביא הזה להפוך למאהבה של איזבל. הוא חושק בה יומם וליל, מזועזע מכוחה הדמוני אך גם נמשך על ידיו. כאשר איזבל חשופת השדיים רואה את הנביא הזה היא יורקת עליו, מה שגורם לו לחשוק בה עוד יותר. בחלק השני לוחם הדובר באחאב ברמות גלעד ובסיומו נרצחת איזבל, אלא טרם מותה מספיק הדובר לנשוק לה בפעם הראשונה. היא נושכת את שפתיו ושותה את דמו (!) ורק אז הולכת לעולמה. בסיום, רוצה הנביא למות, כך ששניהם יפגשו בגיהינום. יחד יביסו שם את האלוהים.

בפואמה מופיע דימוי החוזר שוב ושוב, להבות תאווה המאכלות הן את הדובר והן את איזבל, שהיא התגלמות לילית, השדה המאהבת. קראולי הרחיק כאן מעל ומעבר למה שגם הסופר התנ"כי עצמו העז לרמוז, והפך את איזבל לדמות שטנית וסקסית מאין כמוה, מעין ערפדית, שנים רבות לפני שהסופרת המודרנית אן רייס יצרה את הערפדים הסקסיים האהודים כל כך כיום.

האם יתכן ששוהם הושפע גם ואולי בעיקר מיצירה זו? נראה כי הדבר אפשרי. הוא הכיר היטב את הספרות האנגלית של המאה ה-19. כך או כך, הוא הציג את דמותה של איזבל כמכשפה ארוטית, "לילית", כפי שעשה קראולי, אך כמובן שינה מן היסוד את דמותו של הנביא אותו תיאר קראולי .

הניסיונות להצגה

"צור וירושלים" הוכר מיד עם פרסומו כיצירת מופת בספרות העברית. המבקר יוסף אורן הגדיר את המחזה כ"מחזה הטוב והקשה ביותר בשפה העברית" ודעתו הייתה דעת רבים. שוהם זכה על היצירה בפרס ביאליק ב-1933 ובמשך שנים רבות נלמד המחזה בבתי הספר. זאת בתקופה בה תלמידים היו מסוגלים עדיין להתמודד עם יצירות ספרות מסובכות לשונית במסגרת תוכנית הלימודים, אך ספק גדול באם תלמידים יוכלו לגשת אליו כיום, למרות שיש בו אלמנטים ארוטיים חזקים ביותר שמן הסתם יעוררו את תשומת ליבם יותר מכל דבר אחר.

אבל במשך שנים רבות מאוד לא הועלה "צור וירושלים" על הבמה. הוא נחשב בלתי ניתן להצגה בשל שפתו הקשה והמסובכת שלא תהיה מובנת לרוב הצופים. בין השאר השתמש שוהם במחזה במילים רבות שהמציא הוא עצמו ומעולם לא התקבלו. במשך השנים נעשו מאמצים רבים להציגו ורובם נחלו כישלון. נדמה כי ישנם מחזות מקוריים מועטים מאד בעברית שזכו לעיבודים וגרסאות רבים כל כך ושונים כל כך. למעשה, "צור וירושלים" הוא כמעט יחיד במינו גם מבחינה זאת.

שוהם מסר את המחזה לידי אנשי תיאטרון "הבימה" מיד לאחר פרסומו, ואלה הכירו מיד בערכו כיצירה ספרותית גדולה. אך למרות לחציו של המשורר ביאליק, הגיעו למסקנה כי לא ניתן להציג את המחזה כפי שהוא. לאחר ויכוח ממושך הסכים המחזאי בחוסר רצון רב לעבד את המחזה לעברית "מקובלת" ולקצר אותו. אך גם הגרסה הזו לא התקבלה, ולמרבית הצער הנוסח החדש נעלם מארכיון תיאטרון "הבימה" ואינו קיים יותר.

אנשי "הבימה" ביקשו מהמשורר אברהם שלונסקי (שאגב, מעולם לא התלהב במיוחד מן המחזה ובניגוד לביאליק ואחרים לא ראה בו יצירה גאונית) שיכתוב נוסח מעובד חדש למחזה ב-1958. לאחר שהושלם העיבוד פנו לבמאי הידוע טיירון גאטרי (אדם שלא ידע עברית) כדי שיביים אותו, אך זה סירב. ככל הנראה גם העיבוד של שלונסקי לא מצא חן בעיני אנשי ה"בימה", שהרי אחרת היו מוצאים כבר במאי אחר. בכך נסתם הגולל על ההצגה. אך "צור וירושלים" לא נשכח. ב-1960 הושמע ב"קול ישראל" תסכית על פיו, עיבוד של העיבוד של שלונסקי, שנעשה בידי התסכיתאי גדעון תמיר וקיצר את המחזה בכמחצית. בעמק יזרעאל העלתה להקת חובבנים את המחזה ביוזמתו ובבימויו של חנוך פז, בן קיבוץ מזרע שנעזר גם הוא בעיבודו של שלונסקי ליצירה. להקת המחול של נעמי אליסקובסקי אף העלתה יצירת מחול פנטומימה על פי המחזה. במאים מקצועיים נרתעו תמיד מן המחזה ומן הקשיים העצומים שטמן בחובו, למרות ההכרה הכללית בחשיבותו. עורך מגזין התיאטרון "במה" אף הציע, כתוצאה, להביא לשינוי המצב כשקרא להכרזה על "שנת שוהם", בה ירוכזו מיטב השחקנים הישראלים לשם העלאת מחזה של שוהם (ורצוי "צור וירושלים") לצד מיטב הבמאים והמחזאים, במטרה "להכניע" את "סלעיות" השפה השוהמית ולהפוך אותה קלה יותר לעיכול בידי הקהל הרחב. בו בזמן תפעל המועצה לאמנות ותרבות לעידוד המוני לקריאת מחזות שוהם (פרסומות?), כך שאוזני הצופים לא תהיינה "ערלות" בבואם לבסוף לחזות בהצגה. דבר, למותר לציין, לא קרה כתוצאה מהצעה זו.

"צור וירושלים" הועלה לבסוף על הבמה בפסטיבל ישראל, כהצגת סטודנטים צנועה בשנת 1988, שהועלתה בידי תלמידי בית ספר "בית צבי" בשיתוף פעולה עם "הבימה". את ההצגה "תרגם" הפעם ניסים אלוני, האיש שכתב את הדבר הקרוב ביותר ברמתו ובתכניו בשפה העברית למחזות מקראיים מן הסוג אותם כתב מתתיהו שוהם, המחזה התנ"כי שעסק בחלוקת הממלכה בידי ירבעם ורחבעם, "אכזר מכל המלך", הנחשב ליצירת מופת של בדרמה העברית. נראה היה שאין אדם מתאים יותר מניסים אלוני לעיבוד היצירה לקהל העכשווי, וזה עבד על העיבוד משך שנה וחצי. את היצירה ביים יוסי יזרעאלי, אך היה זה ניסיון קצר בלבד שלא זכה להצלחה. המחזה הועלה שוב בהופעה חובבנית בפסטיבל עכו, הפעם בידי שמחה ספקטור, שעיבד וביים אותו. ב-1992 אף ראה אור ספר שהיה עיבוד לתסריט קולנוע של "צור וירושלים", אותו כתבה הקיבוצניקית זיוה צחר. יש להניח כי ניתן יהיה לעשות מהמחזה עיבוד למיני סדרה טלוויזיונית בנוסח "אני קלאודיוס", אך יהיה צורך בעיבוד קיצוני. בכל מקרה, ספק רב אם בעתיד הקרוב יזכה המחזה לעיבוד קולנועי או טלוויזיוני כלשהו. (ואני תמה לעיתים, איך היה "צור וירושלים" של מתתיהו שוהם נראה אם חנוך לוין היה שולח את ידו בעיבודו. אולי ניתן לחשוב על תוצאה שתהיה דומה במשהו למחזה שיצא לבסוף תחת ידיו של לוין, "הזונה הגדולה מבבל "...)

בכל אופן, משך שנים רבות נדמה היה שאת "צור וירושלים" לא נראה לעולם על הבמה, כפי שתכנן שוהם בעת כתיבתו.

ההצגה

בסופו של דבר, בשלהי שנת 2003, עלתה לבסוף "צור וירושלים" על הבמה בהמחזה מקצועית, שבעים ואחת שנים לאחר כתיבתה, וזאת ל-15 הצגות בלבד. הבמאי היה שוב יוסי יזרעאלי, שביים אותה בפעם השנייה, לאחר חמש עשרה שנים, והפעם לא כהפקת סטודנטים צנועה אלא כמופע רב השפעה מלווה בתזמורת, והגשים בכך את חלומם של רבים. ההצגה, שזכתה לתשומת לב תקשורתית רבה, משכה אליה אפילו פוליטיקאים, ובכללם ראש הממשלה, שמצא זמן וביקר בהצגה מלווה בשרת החינוך. ה"תרגום" לעברית עכשווית, שתובן בידי צופים בני זמננו, היה הפעם של המחזאית יוספה אבן שושן (נכדתו של המילונאי אברהם אבן שושן), שנכנסה לנעליהם הגדולות של אברהם שלונסקי וניסים אלוני. אבן שושן התפרסמה במחזות קודמים שחיברה על רקע תנ"כי והיסטורי, כמו "קין", אופרה תנ"כית, מחזה היסטורי על "הבתולה מלודמיר", שעסק בחייה של אישה שהפכה צדקת חסידית במאה ה-19, מחזה ילדים שעסק בגולם מפראג ו"כתר מלכות", מחזה שעסק בגולם ממין נקבה אותו יצר המשורר שלמה אבן גבירול. בעיבוד "צור וירושלים" עשתה אבן שושן עבודה טובה בהחלט שקשה למצוא בה משהו צורם.

את המוזיקה המרשימה כתב גיל שוחט, הנחשב לאחד המוזיקאים הצעירים והמוכשרים ביותר בישראל, שיש הטוענים כי "הוא השם החשוב ביותר שישראל תרמה לעולם בתחום המוסיקה".

גיל שוחט התפרסם כבר הודות לאופרה מקורית אותה כתב יחד עם דודי מנור ואנה הרמן, בשם "אלפה ואומגה", העוסקת בבני האדם הראשונים, "אורטוריה", אותה חיבר למילותיה של המשוררת ש.שפרה, העוסק בסיפור הדובה בת שבע, וגם אופרה לילדים, לתמליל של דן אלמגור על סיפורם הקלאסי של מקס ומוריץ.

וההצגה עצמה? אני עצמי התאכזבתי. הדרמה הייתה, כמובן, מרשימה ביותר. אולם המוזיקה, המרשימה כשלעצמה, נראה כאילו אינה במקומה. זו רק מפריעה לשחקנים. לדעתי ניתן היה לוותר עליה לחלוטין מבלי לפגוע כלל בהצגה. איך שהוא, החיבור בין המשחק והמוזיקה צרם.

משחקם של השחקנים היה גם הוא מאכזב, ובראש ובראשונה מאחר ולא הצליחו להעביר את הדמויות המיתיות, הארכיטיפיות, הגדולות מן החיים אותן תיאר שוהם. לא פעם נראו הדמויות כאילו נלקחו מאופרת סבון עכשווית. מן הראוי היה כי ייראו, יתנהגו וידברו כדמויות שייקספיריות. כדוגמא, יונה אליאן, שגילמה את איזבל, שיחקה אותה כ"פרחה" ישראלית מצויה, מעין פנינה רוזנבלום של המאה התשיעית לפני הספירה. אמנם יתכן כי איזבל האמיתית, ההיסטורית, אכן הייתה כזו, מי יודע? אך לא כזו היא הדמות אליה כיוון שוהם. השחקנים לא הצליחו לשכנע את הצופים כי מדובר בדמויות גדולות מן החיים, המתקיימות בתקופה מיתית ומבטאות רעיון כלשהו.

ייתכן ואפשר להסביר את הכישלון הזה ואת חוסר היכולת הכללית המופגנת של שחקנים ישראלים לשחק דמויות היסטוריות ומיתיות בהצגות שונות בהשפעה העצומה של חנוך לוין על התיאטרון הישראלי. האם יתכן והשחקנים הישראלים, שהתרגלו כל כך לשחק את הדמויות העלובות, הקטנות מהחיים והנתעבות של לוין, רואים בכך את שיא התיאטרון והדרמה העברית ושוב אינם יכולים, כתוצאה, לגלם כהלכה את הדמויות המיתיות, הענקיות של מתתיהו שוהם, הדורשות תפיסה תיאטרונית מנוגדת לחלוטין?

הסימפוניה

ההצגה שבוצעה בבית לסין לא הייתה, כאמור, מרשימה. כעבור כשנה, מכל מקום, כשהועלתה כסימפוניה במוזיאון תל אביב, הייתה המוזיקה מרשימה הרבה יותר מכפי שהייתה כשהתלוותה למחזה הדרמטי. הפעם התגלה שוחט בגדולתו. הוא מספר שכאשר עבד על היצירה, שהייתה הראשונה שלו עבור התיאטרון, התברר לו שההשקעה בה תהיה גדולה ממה שחשב בתחילה. בדומה להשקעה הנדרשת ביצירה עבור אולם קונצרטים, כתיבת הפרטיטורה שלה ארכה יותר משנה ויש בה כ-309 עמודים (סדר גודל של אופרה מלאה). משך המוזיקה בה הוא שעה תמימה, וזו כוללת שני קולות של זמרת סופראן סולנית, קול של ילד ואת קולו של השחקן המקריא את המחזה בליווי המוזיקה. אחד הרכיבים המעניינים במוזיקה (שלהם לא שמתי לב כלל בעת הצפייה בהצגה המקורית, בה הייתי מרוכז לחלוטין בדמויות השחקנים ובמילותיהם) הוא האופן בו היא מייצגת את שתי האידיאולוגיות השונות, המנוגדות באופן מוחלט והנמצאות בעימות מתמיד לאורך המחזה. האידיאולוגיה הפגאנית של איזבל ואחיקר מיוצגת במוזיקה חושנית, במיניות כבושה או בהתפרצויות זעם וחוסר שליטה עצמית. המונותיאיזם של הנביא אליהו, מאידך, מיוצג במוזיקה שלווה והרמונית המודגשת בקולו של ילד, זמר השר ללא מילים ומייצג את הטוהר המונותיאיסטי . בכך יצר שוחט אפשרות חדשה לקהל, יכולת ליהנות מהטקסט של שוהם באופן חדש. קטע הסיום היה מרשים במיוחד והזכיר ריקוד "אמוק", בו הדמויות השונות רצות ריצה מטורפת אל סופן. הקטע התבסס באופן ישיר על האופרה המפורסמת של שטראוס, "סלום", שנכתבה, כאמור, על פי מחזהו של אוסקר ויילד, ששימש מקור השראה למחזה של שוהם. לדעת שוחט מדובר באופרה הגדולה בתקופתה. האופרה שימשה מקור השראה לסימפוניה, שהתבססה על המחזה המקורי של שוהם, במעין סגירת מעגל. המוזיקה השתלבה באופן הרמוני עם קריאתו המדהימה של עודד תאומי, שהדגים לקהל מה יכול שחקן לעשות עם אמנות ההקראה הנשכחת, בה שילב את הקראת הסצנות ממחזהו של שוהם עם הקטעים הנוגעים מספר "מלכים" ויצר חוויה אמיתית לאוזן ולמוח.

הילל ברזל על מתתיהו שוהם

א.א. - המחזה "צור וירושלים" של מחזאי שעסקת בו בספר, מתתיהו שוהם, הוצג לאחרונה על הבמות. מה דעתך על ההצגה? האם יש מקום למתתיהו שוהם כיום בתיאטרון שנשלט לחלוטין בידי חנוך לוין?

ברזל : למחזה הזה יש חשיבות עצומה. ביאליק התלהב מאוד ממנו בגלל האופי הנבואי שבו וביאליק הזדהה מאוד עם הדמות של אליהו. בסך הכול הייתי מרוצה מאוד מהטקסט המעובד של יוספה אבן שושן, אם כי חבל שויתרו על פנטומימת הפתיחה במקדש של איזבל , בה איזבל מנסה לפתות את אליהו לתאוות בשרים. הם שגו בזה שהוסיפו מוזיקה על הבמה ולשחקנים היה קשה להתגבר בקולם על המוזיקה של התזמורת. כך נוצרה משוואה לא מאוזנת בין המוזיקה והשחקנים. אבל בסך הכל זה היה מאוד חשוב שהמחזה זכה לגאולה. ביאליק השתדל מאוד שיציגו אותו ב"הבימה", ולא רק שהטקסט של שוהם לא הוצג, העיבוד שלו, ששוהם הכין במיוחד לתיאטרון, נעלם להם מהארכיון וכך גם עיבוד מאוחר יותר של אברהם שלונסקי. וזה חבל מאוד. היה צורך להציג את "צור וירושלים" יותר. לאחר הפקת לקחים יכלו לעשות מממנו יצירה אוריטורית ענקית ולו היו שתי המקהלות, של בנים ובנות, כמו במחזה, זה יכול היה להיהפך ליצירה בעלת רמה עולמית. "צור וירושלים" צריך להיות מחזה רפרטוארי קבוע שחוזרים אליו פעם אחרי פעם אחרי פעם.

התזמורת הקאמרית הישראלית, אחד מגופי המוזיקה האיכותיים והותיקים בישראל, חוגגת השנה ארבעים שנות פעילות. התזמורת הקאמרית הישראלית נולדה בראשית שנות השישים, ביוזמתו של המנצח גארי ברתיני. התזמורת נוסדה במטרה למלא את צרכי הרפרטואר של תזמורת קאמרית טיפוסית: ביצוע יצירות מתקופת הבארוק, התקופה "הקלאסית" והמוסיקה של המאה העשרים. היא זכתה להביא ממיטב המנצחים והסולנים של העולם. במרוצת השנים הגיעה התזמורת הקאמרית לשיאים בלתי נשכחים בביצוע מספר יצירות מופת תחת שרביטם של בריו, ברשאי, קורבוז, ברניוס, וורטן, סוונסון ואחרים. התזמורת מציינת שנת פריחה וצמיחה. הנהלת התזמורת החדשה מורכבת רובה ככולה מנגנים, בראשם הכנר והמעבד אריה בר-דרומא. בניהולם הגדילה התזמורת את כמות הקונצרטים לכמאה ושלושים קונצרטים בעונה. היא מנגנת בכל הפסטיבלים החשובים בארץ.

הנהלת הנגנים בחרה במנהל מוזיקלי חדש לשנה הבאה: הפסנתרן, המלחין והמנצח גיל שוחט. היא פותחת בסדרת קונצרטים קיציתשל מוזיקת עולם, על גג "עזריאלי", ויוצאת בקמפיין פרסומי עם משרד פרסום מוביל. הנגנים המנהלים הביאו את התזמורת לעידן חדש.

ראה אור גם ב"אוקאפי"

ביבליוגרפיה על מתתיהו שוהם :

יוסף אורן - "עיונים ב'צור וירושלים' למתתיהו שוהם", הוצאת "המחבר", 1967, שאלות לתלמידי בית ספר על המחזה)

 

הילל ברזל – "שירת ארץ ישראל – אקספרסיוניזם נבואי : אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, מתתיהו שוהם",ספרית "פועלים", 2004.

 

ישראל כהן – "מתתיהו שוהם – חייו ויצירתו",הוצאת "מחברות לספרות",1965

הגבירה איזבל

יוסי פלס על צור וירושלים

פרטים על מתתיהו שוהם

אתר הבמה על צור וירושלים

ההצגה בבית לסין

וגם

פרטים על ההצגה בבית לסין

ביקורת בוינט

אליקים ירון על צור וירושלים

צבי גורן על צור וירושלים

ביקורת ברדיו

ועוד ביקורת ברדיו

הילל ברזל על צור וירושלים

צור וירושלים בפסטיבל עכו

עודד תאומי הכוכב

גיל שוחט

גיל שוחט ביוגרפיה

אלפא ואומגה של גיל שוחט

שירי בת שבע של שוחט

מקס ומוריץ של גיל שוחט

גיל שוחט אחד מאנשי השנה

אליסטר קראולי

אריאל שרון ולימור לבנת בצור וירושלים

אחיקר החכם

יוסף אריכא

ניסים אלוני

חנוך לוין

ההצגה "סלום" מאת אוסקר וילד

התזמורת הקאמרית הישראלית

גיל שוחט והתזמורת הקאמרית הישראלית

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד