אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נווה צדק של ימי ילדותי


התמונה של עדינה בר-אל

כל מי שנכנס למתחם תאטרון "סוזן דלל" בנווה צדק, ניבטים אליו מעל קיר משמאלו הסופרים עגנון, שמעוני, אז"ר, ברנר, וגם הרב קוק ודבורה בארון. לוח קרמיקה זה, בעיצובו של טרטקובר נקבע בקיר הבית בו נולדתי. כן, הבנתם נכון, נולדתי שם ברחוב יחיאלי מספר 8. סבי ז"ל, לייב רוטשטיין, עלה לארץ בשנת 1939 באנייה של בית"ר "פריטה", במגמה להביא אחריו את כל בני משפחתו – רעייתו וארבעת ילדיו. אבל תכניתו לא הוגשמה. מיד לאחר הגיעו לארץ שמע שהמלחמה פרצה, שהגרמנים פלשו לפולין. וכך הוא ישב בבית הזה בנווה צדק, ומתעשיין של שוקולד וממתקים בפולין הפך ליצרן נעליים. הוא יצר נעלי בית חמות משובצות עם פונפון וגם סנדלים עם סוליות קלועות מחבלים. את אלו הוא מכר ברחוב נווה-שאנן. כמעט כל משפחתו נכחדה. בתו לוֹלָה – היא אמי – הגיעה לאחר המלחמה עם חתן בשם שמעון פרנקל שהכירה שם, במחנה שנעזב על ידי הגרמנים. חתונתם נערכה בחצר הבית, והרב ידידיה פרנקל (ללא קשר משפחתי) חיתן אותם. כשנה לאחר מכן נולדתי אני. (ואגב, ברבות הימים ערך את חתונתי בנו של הרב ידידיה פרנקל, הרב איסר פרנקל).כשהייתי ילדה, המתחם והבניינים של מרכז "סוזן דלל" היו שייכים לבית ספר ע"ש יחיאלי עבור בנות. וממול, בבניין היפה היום, שהפָסָדָה שלו נשמרה ויש בו בתי קפה וחנויות – היה בית ספר כי"ח עבור בנים. אני ביקרתי בגנון שהיה בחצר בית ספר כי"ח. לאחר שנתיים, כדי להגיע לגן החובה היה עלי לחצות את רחוב שלוש, להגיע לפינה מול הבית של שלוש, ליד הבית בו התגורר פעם עגנון, ולהיכנס לרחוב רוקח. אם אינני טועה, גן הילדים שלנו גבל בבית כנסת. בכל אופן גן הילדים היה מול הבית שמשמש עכשיו כ"מוזיאון נחום גוטמן".וקצת להקדים את המאוחר: לאחר שלמדתי לקרוא, גיליתי שבחצר הגן הזה היה בית בן שתי קומות, וכשעולים לקומה השנייה מגיעים לספרייה. אבל זו לא היתה ספריית השאלה. ניתן היה לקרוא את הספרים רק שם, במקום. כל מי שבחר ספר ורצה להמשיך לקרוא בו בביקור הבא, היה ניגש לספרנית והיא היתה שומרת את הספר עבורו. אני זוכרת את עצמי קטנה מכולם, ילדה בת שש או שבע, יושבת שם וקוראת, אבל מכיוון שהתביישתי לגשת לספרנית ולבקש שתשמור עבורי את הספר לפעם הבאה; הייתי מתחילה בכל יום לקרוא ספר חדש, גם אם לא סיימתי את הקודם... ככה זה כשאַתְּ "עדינה שהיא באמת עדינה", כפי שאמרו עלי בילדותי ובנעוריי.אגב, השם "עדינה" ניתן לי בזכות מיקומו של הבית. סבי, שחיכה בעת המלחמה למשפחתו, היה יושב בחדר עבודתו הקטן, יוצר לו נעלי בית וסנדלים, ומקשיב לקולות הבנות בחצר בית הספר הסמוך. וכאשר שמע בנות קוראות לאחת מהן "עדינה, עדינה", זה מאוד מצא חן בעיניו. מכיוון שנולדתי כשנה לאחר תום המלחמה, ולא היה ברור אם סבתא אסתר או סבתא מלכה נותרו בחיים או נספו – עדיין חיפשו גם אותן ב"מדור לחיפוש קרובים" ברדיו – לא קראו לי על שם אחת מהן. (כידוע, אצל האשכנזים קוראים לתינוק רק על שם מי שאינו בחיים). ואז סבי הציע לקרוא לי בשם החביב עליו, אותו שמע מחצר בית ספר יחיאלי. ואיפה למדתי בכיתה א' ב'? אכן, בבית ספר "יחיאלי" לבנות. צמוד לאותו קיר עליו מקובע עתה לוח הקרמיקה עם תמונות הסופרים, היה בית קטן. בבית זה התגורר השַמָּש של בית הספר עם אשתו ובניו. לצערי אינני זוכרת את שמו. בנו הצעיר, כמעט בן גילי, היה חברי. ופעם שיחקנו בחצר בית ספר כי"ח ממול, והוא מצא חרוז טורקיז קטן ונתן לי אותו. זו היתה המתנה הראשונה שקיבלתי מבן. ברבות הימים הוספתי לחרוז לולאה והוא הפך לתליון טורקיז שנמצא אצלי עד היום. ואולי אז התחילה חיבתי לצבע הטורקיז בכלל ולתכשיטי טורקיז בפרט.

בוקר אחד, כשהגעתי לבית הספר, ראיתי התקהלות של תלמידות עצובות בשער בית הספר, ליד בית השַמָּש. ואז נודע לי שהנשיא, חיים וייצמן, מת.בהפסקות בחצר בית הספר היינו משתובבות או יושבות ומשוחחות. שם למדנו פרקים על הסכנות בחיים. הילדות הזהירו אחת את השנייה שלא ללכת עם זרים, אשר מסוגלים לעשות נקניק מבשר של ילדים, בעיקר ילדות. שיחה אחת אני זוכרת, בה סיפרה ילדה קטנה שאימה מתה מהתחשמלות. היא היתה עוזרת בית וזה קרה לה כשהיא הפעילה יחפה מכונת כביסה. (למי היתה אז מכונת כביסה? רק לעשירים ממש, אלו שהיו להם גם עוזרות בית...). הסיפור הזה נטמע בי, ילדת כיתה א', ומאז אני חוששת מהצירוף של חשמל ורגליים יחפות – אלוהים ישמור! היו לי כמה חברות. אחת מהן היתה בתו של החלבן, שעבר בשכונה בכל יום עם חמור רתום לעגלה קטנה. על העגלה היו כדי חלב, מהן נמזג חלב עבור כל עקרת בית אל תוך הסיר הפרטי שלה. החלבן ומשפחתו התגוררו במקום שנראה לי מאוד מסוכן – קרוב מאוד למסילת הברזל. כל מי שעמד על הגשר, יכול היה לראות את הבית שלהם שם למטה... ואם כבר מדברים על אספקה לבתים, הרי גם בנווה צדק, כמו בכל מקום אחר בארץ, היה מגיע הסוס עם עגלת הקרח, והאיש של הקרח היה מוכר "רבע" או "שליש" בלוק של קרח עבור המקרר. וגם הנפט עבור הפרימוסים, שעליהם בישלו את האוכל, הגיע עם סוס... ועוד על חברות. בכיתה שלנו נוצרו שתי קבוצות יריבות,עם שתי מלכות כיתה! כל קבוצה רצתה למשוך אותי להצטרף אליה. אבל אני לא רציתי להסתכסך עם אף אחת מהבנות, ולמרבה הפלא הייתי חביבתן של כל הבנות, לא אויבת של אף אחת. ועד היום אני מתרחקת מפוליטיקה וממחנאות... הייתי גם חביבתה של המורה, אבל זה אולי גם בזכות מקום מגוריי הקרוב לבית הספר. לעיתים קרובות היא היתה שולחת אותי הביתה כדי להביא משהו שהיתה זקוקה לו בכיתה. אבל בעיקר זכורים לי ימי שישי. לקבלת שבת תמיד רק אני הבאתי מפה לבנה, פמוטים ונרות. ואם "שכחתי" פעם, הרי התבקשתי ללכת הביתה להביא, כי גרתי קרוב לבית הספר, הכי קרוב שאפשר. אפרופו תאטרון – המופע הראשון שצפיתי בו בחיי היה שם, באולם המשמש היום להופעות ב"סוזן דלל". זה היה "פנס קסם" עם איורי הסיפור של לוין קיפניס על הדחליל והציפורים בגינה. ולמי שצעיר ולא יודע מהו "פנס קסם" – הרי זהו מכשיר אופטי, דומה למקרן שיקופיות, באמצעותו מקרינים תמונות על מסך. אחר-כך צפיתי גם בסרטים בקולנוע "עדן". שכנתנו, רבקה הבוכרית, שאחד מבניה היה בעל בית הקולנוע (ואולי רק עבד בו), לקחה אותי לפעמים לצפות שם בסרט בחינם.

ומה עוד היה בשכונה? מול ביתנו ברחוב יחיאלי התגורר בקומת קרקע אדם שאסף גרוטאות. תמיד ראינו אותו הולך ברחוב בראש מורכן, מרים כל מיני דברים ולוקח אותם לביתו. פעם הצצתי מבעד אחד חלונות וראיתי חדר מלא גרוטאות וסמרטוטים. באמצע החדר היתה ערמה ענקית, ממש "גבעה". סופו הטראגי היה שהוא נפל בביתו, "טבע" ונחנק למוות בתוך ערמת סמרטוטיו. אינני יודעת אם הוא היה ניצול שואה. (ניצולי שואה "משוגעים", שמסתובבים ברחובות וקוראים בשמות יקיריהם, אני זוכרת היטב ממקום מגוריי לאחר שנים בגבעתיים, אבל זה כבר סיפור אחר). מול ביתנו היה עוד בניין, בעל שתי קומות. מי שעלה במדרגות החיצוניות אל הקומה השנייה, הגיע למפעל אשר ייצר אלבומים. היו אלו אלבומי תמונות מכורכים. על כל כריכה היה לוח מתכת מוזהב עם עבודת "בצלאל" מרוקעת. הריקועים הראו את ירושלים, יהודים מתפללים, זוג רקדנים ועוד ממראות הארץ. בתוך האלבומים היו דפים שחורים ודפים לבנים שקופים לסירוגין. על גבי הדף השחור היו מדביקים "פינות", וכל ארבע פינות "החזיקו" תצלום אחד.

לאן טיילנו? אני טיילתי עם סבא שלי לשדרות רוטשילד. שם הוא ישב על הספסל, נשען על מקלו, ואני שיחקתי. ולפעמים הוא היה קונה לי גזוז בקיוסק. לעתים הלכנו עם אימא ברגל אל שפת הים. חצינו את שכונת "שבזי" ועברנו על יד מסגד "חסן בק". בשכונת שבזי התגוררו חברים של הוריי, ניצולי שואה אף הם. הם גרו במין מרתף, כאשר בשירותים שלהם היה "חור" ולא אסלה. והסיפור שאני זוכרת עליהם: פעם, בערב שבת, לקחה האישה קרפיון מתוך פַּיְלָה מלאה במים (ששימשה להם ולו כאמבטיה) כדי לבשל אותו. אולם הוא נשמט מידיה ונפל לתוך ה"בור". האישה, שרצתה להציל את ארוחת השבת שלה, הכניסה ידה ושלפה אותו משם. לדברי המלעיזים היא שטפה את הדג המרדן, הכתה בראשו בפטיש (כנהוג), מרטה את קשקשיו (כנהוג), חתכה אותו לאורכו והוציאה את מררתו (כנהוג) ובישלה ממנו "געפילטע פיש" (כנהוג). אכן, היו ימים.[באדיבות בלפור חקק]

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינה בר-אל