אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אדולף / תיאטרון תמונע – ביקורת על מחזה


קטגוריה: 

איך ילד רגיש, ביישן, שרוצה להיות צייר, הופך לרוצח המונים? איך הומוסקסואל שלא רוצה לצאת מהארון הופך לרוצח סדרתי וקניבל? בואו לא נלך רחוק מידי, איך נער שהגר מארץ אחרת ונעלב על ידי מורה הופך להיות פושע? או אם להיות אישיים יותר, איך אדם שהוא טיפוס מרדן וניצול שואה הופך לאב מתעלל? שאלת הרשע היא סיפור ישן. היא קיימת עמנו מקדמת דנא ויש לשער שהיא עדיין תהיה בוערת הרבה זמן אחרינו.

המחזה "אדולף", שאותו ראיתי לפני כשבוע בתיאטרון תמו – נע, מנסה לטפל בשאלת הרשע כשהוא, איך לומר, בוחר באחת הדוגמאות לרשע שהיא מהקיצוניות ביותר והקרובות ביותר לנו כיהודים וכבני אדם. על כן, אפשר לומר כי אדולף היטלר הוא מקרה מבחן מצוין לשאלה הזאת.ובכן, ההצגה מנסה לענות על השאלה, כדברי התכנייה של המופע, איך אדולף הופך להיטלר? מבחינת התוכן, ההצגה עושה את זאת בכך שהיא עוברת איתנו לאורך תחנות בדרכו של אדולף הצעיר, מתקופת ילדותו אצל אביו השתלטן והאלים ועד הצטרפותו למפלגת הפועלים הגרמנית ב1919, שלימים שמה שונה על ידו למפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל – סוציאליסטית, הידועה יותר בשם המפלגה הנאצית. מבחינת הצורה, הצגת היחיד הזאת היא הצגה מיוחדת, אשר מראה לנו את אותן התחנות בקולאז' של קטעי משחק, צליל, קטעי ווידיאו, כשהשחקן ,צחי גליק, מגלם במהלך המחזה, בווירטואוזיות רבה מספר דמויות של האנשים שאתם נפגש היטלר באותה תקופה; ביניהם אביו, אמו, הרופאים שטפלו באימו החולה בסרטן, הילדים בעירו, מנהל בית הספר התיכון, וחוסה אחר בבית המחסה לעניים שבו התאכסן היטלר מספר שנים. מיותר לציין שמלבד דמויות אלה הוא מגלם את דמותו של היטלר עצמו ומה שלי צד את העין הייתה העובדה שהמחוות שבהן הוא השתמש בנאומיו ושבאמצעותן למדו להכיר אותו, הן אותן מחוות שהוא קלט, לפי פרשנות המחזה, מהאנשים אותם פגש. לדוגמא, הורדת כף היד מלמעלה למטה בהחלטיות כשהיא מאוגרפת למחצה, כששתי אצבעות ממנה ישרות היא מחווה שנהג להשתמש בה המנהל בתיכון. לא רק זאת אלא גם זאת, אחד הקטעים החזקים בהצגה לטעמי היה קטע בן כמה שניות המשחזר את הגעתו של היטלר לבית המחסה והדרך שבה הצעירים מכונסים, מצווים לפשוט את בגדיהם וזוכים להטפת מוסר ("הייתם פרזיטים עכשיו תלמדו להיות מועילים"). הקטע החזק הזה הזכיר לי באופן מצמרר את נוהל ההגעה שהיה נוהג במחנות ההשמדה.מסקנה אחת שעולה מן ההצגה היא שאת הסיבות למעשיו של היטלר כשהיה מנהיג הרייך השלישי יש לחפש בחייו המוקדמים ,או ליתר דיוק בסביבת חייו המוקדמת. הצגה היחיד הזאת היא, לפי התכנייה, ולדעתי אין סיבה לפקפק בכך, הראשונה בתיאטרון הישראלי שמעזה להתמודד עם שאלת מקור הרשע של אדולף היטלר. דיון בשאלה הזאת במדיום תיאטרלי הוא בכל מקרה מעניין כשלעצמו. יש לציין גם את אופן העשייה של המחזה. הכנתו של המחזה ארכה שמונה שנים של מחקר וכתיבה. כותב המחזה יגיל אלירז, הציג אותו לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו וגם שיחק בו. ההצגה אז נקראה בשם "קורות חיים" והמחזה הנוכחי הוא גרסה חדשה של המחזה, פרי עטו של אלירז, כשהשחקן המבצע את ההצגה הוא צחי גליק. אגב, קורות החיים שאליהם מתייחס שמה הקודם של ההצגה הם קורות החיים שהיטלר התבקש לשלוח בשתי הזדמנויות מכריעות בחייו, שהמחזה מיחס להזדמנויות אלה חשיבות עצומה: האחת היא הפעם שבה ניסה היטלר להתקבל ללימודי אמנות בווינה ב - 1907 והשנייה היא הפעם שניסה להתקבל למפלגת הפועלים הגרמנית. יש דגש ניכר במהלך ההצגה על היחס המיוחד שיש להיטלר הצעיר לאמנות. העובדה שהיטלר לא התקבל ללימודי האמנות זוכה גם היא בהצגה לסצינה רבת משמעות. נראה שההצגה מיטיבה לתאר בפנינו את ה"סוציולוגיה" שעומדת מאחורי שאלת הרשע של היטלר ואולי קצת פחות את הפסיכולוגיה של שאלת הרשע של היטלר, כלומר לדעתי לא ניתן דגש מספיק בהצגה על מניעיו הפסיכולוגיים של היטלר. הסכסוך של היטלר עם עצמו ועם החברה אמנם זוכה ליחס כלשהו. כאמור היחס של היטלר לאמנות, האהבה הגדולה שלו ליצירותיו של ווגנר, דעותיו המגובשות לגבי אמנות וכן תגובתו הנזעמת של היטלר לאי קבלתו ללימודי האמנות מקבלים מקום נכבד בהצגה. אולם זה אינו העיקר.לדעתה של ד"ר דנה אריאלי - הורוביץ, ששמשה יועצת היסטורית למחזה, כפי שהיא מרצה אותה בתכניית המחזה, היטלר "ייחד לעיסוק בעולם היצירה התרבותית בכלל ובאמנות הפלסטית בפרט משקל רב". יותר מכך, הפעולות הרבות של היטלר בתחום האמנות בחייו, טוענת אריאלי – הורוביץ, מעידות שהוא ראה עצמו כאמן – גאון. (מתוך: ד"ר דנה אריאלי –הורוביץ, "אדולף היטלר : מקרה חריג של אמן בפוליטיקה", אדולף לפני שהפך להיטלר. תוכניית ההצגה, ללא תאריך, ללא עימוד). היא מצטטת את רון רוזנבאום הטוען שהיטלר היה לא רק בתוצרים שלו אלא גם בטמפרמנט האישי שלו. (ראו אצל רון רוזנבאום היטלר מסע אל שורשי הרשע, תל אביב, 1998, עמ' 216 – 217.) שימת הדגש על מוטיב סוציולוגי פסיכולוגי זה או אחר, עשויה להיות לגיטימית בתנאים מסויימים, אולי אפילו בלתי נמנעת, אך אני חושב שהמחזה לא הדגיש מספיק רעיון אחר ההולך אל מעבר להדגשת מוטיב זה או אחר באישיותו המסובכת של היטלר, רעיון שרון רוזנבאום הדגיש באופן ברור בספרו, "היטלר מסע אל שורשי הרשע".

ספרו זה של רוזנבאום, הוא ספר חשוב לענייננו כאן, וזאת אפשר לראות כבר מכותרתו, המצביעה על ניסיון לפתור את חידת הרשע של היטלר. (אפר לראות זאת באופן ברור יותר בשמו המקורי של הספר explaining hitler , כלומר "להסביר את היטלר") בספר זה עורך רוזנבאום מסע דרך הדעות המנסות לרדת לסוף חידתו של היטלר, מהדעות המלומדות ביותר ועד הדעות הפנטסטיות ביותר. אני רואה דמיון במטרת המחזה ובמטרתו של הספר, שהרי שניהם מנסים להבין את האניגמה מאחורי היטלר. רק שלדעתי הספר מצביע על דבר חשוב שהמחזה אינו רומז אליו, ואולי אינו יכול לרמוז, עקב למוגבלות המדיום שלו. בספרו מצביע רוזנבאום על דבר אחד שנעלם מעיני המסבירים השונים ושאותו ניתן לכנות "אלמנט הבחירה" או במילים אחרות היטלר עשה את שעשה "מפני שהוא רצה" (שם, עמ' 13). היטלר לא הגיע למה שהגיע כי אבא שלא היכה אותו, כי אמא שלו מתה בעקבות טיפול אגרסיבי שלא עלה יפה, בגלל שהחוסים בבית המחסה התאכזרו אליו או שלא קיבלו אותו ללימודי אמנות. אדולף הפך להיטלר כי הוא לקח לעצמו את האגרוף של אביו, כי הוא תיעל את העלבונות שלו לעבר מעשי גמול, כי הוא בחר להשתמש בעורמה ובהומור הציני שהוא חווה בבית המחסה. אפשרויות אלה לא היו האפשרויות היחידות שעמדו לפניו. הוא יכול היה לתעל את הרשמים האלה לכיוונים אחרים.שאלת הרשע היא דבר שמעסיק אותי מבחינה אישית. אמרתי כבר בהתחלת דברי שאדולף היטלר הוא אחד הדוגמאות הקיצוניות ביותר של רשע אנושי ועל כן אין פלא שהוא הופך במקרים רבים למקרה בוחן לרשע אנושי בכלל. לי היה העונג המפוקפק להיות מושא התעללות הורית פיזית ונפשית ואני מודה ששאלת המניע העסיקה אותי ומעסיקה אותי לא מעט. רוזנבאום טען בספרו שרבים מן החוקרים וההוגים הרציניים ביותר אינם מוכנים לכנות את היטלר רשע. (שם עמ' 19 – 21). דבר זה אומר דרשני. אלמנט הבחירה לא פותר, לצערנו את כל הבעיות. אפשר לומר כי רשע הוא אדם שעושה דברים רעים, אולם זה לא מספיק, הוא כנראה צריך לדעת שמה שהוא עושה הוא רע. האם דבר זה הוא פשוט כל כך לקבוע? מה אם אדם חושב שהוא עושה דבר טוב? לענות על התשובה הזאת אינו דבר קל. אני חושב שכדי להקל על הדיון, טוב להתמקד בשאלת התודעה, האם אדם העושה דברים רעים יודע את שהוא עושה, כלומר מודע למעשים שלו. אני מודה שהיה לי קשה לקרוא למוליד המתעלל "רשע". אבל נדמה לי שקל יותר לענות על השאלה האם המוליד ידע את שהוא עושה ואני מודה שספרו של רוזנבאום שדן בשאלת הרשע של היטלר עזר לי לענות על השאלה הזאת. בפרק האחרון של הספר המרתק שלו דן בספרה של לוסי דוידוביץ' המלחמה נגד היהודים ושם הוא מזכיר את אחד המוטיבים המעניינים שדוידוביץ' הצביעה עליהם והמוכיח לדעתה את נחישותו בקשר להחלטה שלו לבצע את השמדת העם היהודי. כדי לקצר אומר שמדובר במוטיב הצחוק או יותר נכון מוטיב ההומור, ומדובר כאן בהומור ציני אולי אפילו אכזרי המסתיר הנאה צרופה מהמעשה. בין ההוכחות שהיא מביאה הם נאומים שהוא נאם בפורומים שונים על צחוקם של היהודים. במקרה אחד הוא מדבר על הצחוק של היהודים שצחקו עליו נתקע להם עכשיו בגרון (שם עמ' 357 – 358, וראה גם שם, עמ' 99). זה אולי חסר טעם אבל מדובר כאן בבדיחה. כמה מוזר שזה ישמע הומור מעיד ברוב המקרים על רמה של תודעה, כי האדם היה צריך לחשוב קצת לפני שבוא פיתח הומור. אם תרשו לי רק בדיחה סרת טעם אחת ששמעתי מן המוליד, "אני אכה אותך כל כך חזק שישבנך (טוב, אני מעדן כאן) יהיה אדום ןגדול כמו הר שלא תוכל לשבת". בדיחה זאת מעידה על תודעה כלשהיא ואדם שיש לו הומור על מעשיו קרוב לודאי יודע את שהוא עושה.המוטיב של הצחוק הארסי הזה לא פותח דיו, לדעתי, במחזה של אלירז. באותה מידה היה חסר לי מאד שם האלמנט של הבחירה האישית שמוטיב הצחוק כאמור מעיד עליו. מחזה מטלטל זה הוא מחזה חשוב מאד לאו דווקא תודות לטיפול שלו בשאלת הרשע, עם זה שהניסיון של אלירז הוא ניסיון ראוי להערכה, אלא תודות לכך שניסיון זה פתח את הדיון החשוב כל כך בשאלת הרשע של היטלר בפרט ושל האנושות בכלל. באדיבות אלי אשד

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת