אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קורוס ליין שורת המקהלה בבית צבי


התמונה של דן לחמן

בתחילת שנות השבעים בביקור בניו יורק כל מי שהכרתי המליץ לי לראות את המחזמר שורת המקהלה. המליצו, הלכתי. לא שאלתי פרטים, אני אוהב להיות מופתע. לא ידעתי אז שאני עד להולדת משהו חדש לחלוטין שילך ויתפשט למחוזות אחרים מבמת המחזמר והתיאטרון. מחזמר בלי סיפור, בלי תפקידים ראשיים, בלי כוכבים. כמעט ללא טקסט מדובר. מחזמר שכולו שירה. אין סיפור אהבה של ממש אלא רק רמז קטן לפרשת עבר אך אין סיפור של ממש. אין עלילה. ישנה סיטואציה אחת. על במת תיאטרון ריקה וחשופה הסתובבו כעשרים או יותר צעירים בבגדי מחול מהוהים יומיומיים. שום רמז לפאר מחזות הזמר מהדור הקודם. כולם הגיעו להבחן לכמה תפקידי משנה במחזמר חדש. הבמאי, שקולו נשמע אך הוא איננו נראה מחלק אותם לקבוצות, מדריך אותם, עוזר מלמד אותם צעדי מחול. כולם נבחנים הן ביכולת הריקוד שלהם והן במהירות בה הם לומדים צעדים חדשים. אחרי שהרוב נשלח הביתה נשארים אלו שלפני הניפוי האחרון. הבמאי דורש מהם לספר לו משהו על חייהם האמיתיים. כל אחד מהם שר את סיפורו. גם מבין הנבחנים האחרונים, כשבעה עשר, רק שמונה יתקבלו להצגה. ארבע נשים וארבעה גברים. אין שום רגע בו מישהו בטוח שעבר. זה המתח המחזיק את ההצגה. והכל תלוי בחיבה שכל צופה מפתח כלפי הדמויות המדברות אליו ביותר והתקווה שיעברו. כמובן שהחיבה לדמויות קשורה מאוד לא רק לסיפור שהן מספרות על עצמן וחייהן אלא גם בביצוע.

אני חייב להודות שכדי ליהנות משירה באנגלית אני צריך לשמוע שירים בבית, בשקט ולהתרכז בשפה. אין שפת שיר כשפה מדוברת. לא ממש נהניתי. הבנתי את הרעיון שכל הצעירים נלחמים להתקבל, כי פעם היית על במה בברודווי אפילו בצוות האחורי עשית את זה. מה גם שכולם זקוקים כמובן גם לעבודה כפרנסה. את השחקנים הראשיים של המחזמר שיוצג אנו לא רואים כלל. וכך ישבתי וחיכיתי למחזמר שיתחיל. עד לעשר הדקות האחרונות. אז נפער פי ועיני נצצו, כשכל הלהקה, גם אלו שנשרו עלו לבמה לבושים בבגדי ערב לבנים עם צילינדרים, מראות ענקיות ירדו לירכתי הבמה, התאורה היומיומית השתנתה לזוהרת וכל אותם המוני משתתפים, המשתקפים כמובן גם במראות ויצרו מצג כאילו יש עוד ועוד משתתפים על הבמה שרו את השיר המסיים. וממחזמר יומיומי וחדשני לסיום חזר המחזמר למקורות שלו, להיסטוריה, וחיבר אותו למסורת וכמו בעשרות מחזות זמר אחרים כל הלהקה נעמדה בשורה פרונטאלית מול הקהל ופצחה בריקוד שכולו הנפת רגליים. הקסם עבד והקהל פרץ במחיאות כפיים אדירות, גם אני. שנה אחרי זה בביקור חוזר הלכתי לראות את המחזמר שוב, ולו רק בשביל הדקות האחרונות, אלא שבינתיים כבר ידעתי למה לצפות, יכולתי להתרכז בשירים, בסיפורים המזומרים ונהניתי הנאה מרובה. ואם אני אומר שהמחזמר הזה פתח והוליד סגנון חדש אני מתכוון לא רק למחזות חסרי עלילה אלא מתבססים על סיטואציה אחת (חתולים?) אלא לכל תכניות הריאליטי שצצו שנים אחדות אחרי בכל תחנת טלוויזיה. מה שהיה במחזמר מבוים לפרטיו הוליד את הרעיון של "ריאליטי טבעי" לכאורה. כאילו אין בטלוויזיה במאי ועריכה.

עכשיו המחזמר מגיע שוב לבית צבי. אני מבין שהיו כבר שתי הפקות שלו בעבר.מסתבר שהבעיה שהייתה לי באנגלית חזרה על עצמה גם בעברית. קשה לי להתרכז בטקסט מושר, בעיקר כשהוא מלווה תנועה ומחול.אך דבר אחד אני חייב להגיד מן ההתחלה שההצגה בבית צבי עמדה ברמה גבוהה והערב היה מהנה ביותר.המחזה מצייר בקו דק דמויות רבות עם חיים שונים. יש אבות טיפוס המכסים שכבות אוכלוסיה רבות. צעירים שבאו מהפרובינציה לרקוד ולכבוש עולם. פורטוריקנים, איטלקים, לבן מברונקס. ההומו והרקדנית המזדקנת רקדנית שכבר התחילה לטפס והקריירה שלה כשלה וכעת מנסה שוב לכבוש דרך מחדש ועוד ועוד. קל מאוד לזהות את הטיפוסים עם שחקנים ישראלים בבחינה.

כמובן שבשל ריבוי תפקידים שכולם חשובים באותה מידה. לכל אחד שיר הסולו שלו וחלקו בריקוד של כל הלהקה. כמובן שהיו טובים וטובים יותר, אך לא אמנה שמות הפעם.שם אחד אני חייב לציין בכל זאת. עוז מורג שביים את ההצגה לא רק בקצב מהיר ומסחרר אלא שגם הצליח לגרום לעניין גם בסצנות בהן השחקנים עומדים בשורה אחת ומצפים למה שיקרה הלאה, או שהנבחן של הרגע יגמור את הסצנה שלו. מורג גם אחראי לכוריאוגרפיה שמרשימה מאוד בעיקר כשהוא מרקיד קבוצות גדולות או את כל הלהקה. בעזרת תאורה מצוינת של המון זרקורים הוא האיר באופן אישי אנשים שהיו במרכז הצנה והתאורה הייתה חלק מהמתרחש ומלאה מקום של תפאורה. הוא הצליח להנהיג צוות ממושמע, להוציא את המירב ולתת לכל אחד מהמשתתפים להראות מה הוא יודע לעשות בצורה הטובה ביותר. הזרם של ההצגה שוטף ואין נפילות קצב או מתח.קל היה לראות שהמבצעים שרובם תלמידי שנה ג' מסיימים את שנת הלימודים עם המחזה הזה. היה ממש קשה לבחור את החביב הפרטי כי כמעט כולם הצליחו להראות יכולת טובה. עכשיו מתחילה המלחמה הפרטית שלהם לרוץ אחרי אודישנים. המחזה מכין אותם למעמדים הלא נעימים הללו של בחינות שבהם יותר אינם מתקבלים מאשר כאלה שזוכים ומתקבלים. החרדה מן העתיד עזרה לכולם להזדהות עם הסיטואציה, גם אם היה להם מקום להסתתר מאחרי דמויות כתובות.

כמו בניו יורק, כמו בכל מקום ובכל הפקה של המחזמר הזה גם אם יש רגעים פחות טובים באמצעו הסיום תמיד מרשים. גם בבית צבי, כשהבמה הייתה קצת פחות עשירה מניו יורק כמובן עשו את המאמץ והוסיפו הרבה אורות מנצנצים, לא היו המראות הענקיות אך כן תפרו את הטוקסידו הלבן מעוטר הפייטים מזהב לכולם וכל הלקה שעמדה בשורה וביצעה את הריקוד המסיים עם מה שהאמריקאים קוראים לו " בעיטות" כשכל הרקדנים מרימים רגל לאותו כיוון לאותו גובה זה תמיד מרשים ותמיד מביא לתשואות מהקהל. כך היה גם בתיאטרון הספרייה. כמובן גם שהשיר האחרון הוא הסוחף ביותר. רוב הבנות אותן לא ראיתי בעבר רוקדות ושרות הפתיעו לטובה. כמעט כולן שרו היטב והתנועעו טוב.הגברים גם הם הצליחו למלא הן את תפקיד הדמויות לשיר ולרקוד וכמה מהם היו מרשימים ביותר. לפי ההצגה הזאת. יש עתודה מרשימה לעתיד מחזות הזמר בארץ. אין ספק שזו הצגת סיום מרשימה ומהנה ביותר.

למרות שהסצנה מהסרט היא מעבירה בדיוק רב את החלק המסיים על הבמה. ואם זו איננה דוגמה מצוינת ל"זהו בידור" במיטבו אינני יודע מה כן. אפילו בסרט כמעט נעמדים על הרגליים למחוא כף.

תגובות

המלצה

ממליץ על מחזמר שורת המקהלה בקאמרי, חוויה עוצמתית בישראל

מומלץ בחום!

חובה ללכת למחזמר שורת המקהלה בקאמרי. קאסט ממש מעולה. מיה דגן עם נוכחות גבוהה על הבמה וגם דנה פרידר מפתיעה לטובה ומראה לכולם שהנסיון הקודם שלה בריקוד, מוכיח את עצמו.

הייתי רוצה לראות קצת יותר עומק ואולי גם קצת יותר טקסטים לעומת שירים אבל גם ככה זאת חוויה מעולה לצופה והפקה טובה מאוד בסך הכל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן