אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השיבה לחיפה / התיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן

המחזה השיבה לחיפה הוא עיבוד לסיפור של ג'סאן כנפאני. לא רק שלא קראתי את הסיפור המקורי, לא שמעתי את שמו של הסופר. לא ידעתי על קיומו. לכן אין לי דרך לשפוט את העיבוד. בעז גאון כתב מחזה משובח מאוד לפי הסיפור הזה, ואני מקווה שהוא גם נאמן מאוד לסיפור.אני יכול לדמיין לעצמי את המהומה שהייתה נוצרת אלמלא היה נכתב המחזה בעקבות סיפור של ערבי פלשתינאי. היו טוענים נגדו את הטענות הרגילות של הקורבניות של השמאל הישראלי ועוד מיני טענות לעוסות עד זרא אך הסיפור הוא של כנפאני. רק העיבוד הוא ישראלי. כנפאני מצטייר כסופר הומניסט גדול. בשנת 1969 כשפורסם הסיפור הוא נחשב בעיני מי שכן קרא אותו לאחד המטלטלים ביותר שנכתבו בשפה הערבית על הסכסוך הישראלי פלסטינאי. קשה להבין לרגעים איך ערבי מיליטנטי כתב סיפור המציג את היהודים בצורה מבינה ואנושית. הם לא רעים, הם לא אשמים. יש להם את ההצדקות הפנימיות שלהם. הם התגלגלו למציאות מסוימת. הם כמעט צודקים או טובים יותר מהערבים במחזה. קשה להאמין.כנפאני נולד בעכו וב1948 ברח עם משפחתו לביירות. שם ייסד את שבועון החזית העממית לשחרור פלסטין, וסופו שנהרג בפעולת חיסול ישראלית ב1972. אי אפשר להאמין שהאיש שכתב את הסיפור הזה היה גם חבר בפלג טרוריסטי קיצוני ואלים.

המחזה מתרחש בערב אחד ב1967. משה דיין פתח את הגבולות בין הגדה לישראל. סעיד וספייה זוג ערבים מרמאללה מגיעים לחיפה לראות את הבית ממנו ברחו. הם מסתובבים בחצר, הוא בודק כל שינוי כל אבן שנשחקה.

 

הסצנה הבאה היא פלשבק לשנת 1948. אפרים ומרים, זוג עולים ניצולי שואה מקבלים מהפקידות את הבית. למעשה הבית לא מגיע להם, אך מכיוון שמצאו בו תינוק שהוריו ברחו, הם מקבלים את הבית אם יגדלו את התינוק. חזרה ל1967. מרים יודעת מיד מיהו הזוג הזה המסתובב בחצר שלה. היא ידעה שיום אחד ישובו. כעת היא כבר אלמנה מזדקנת. היא מכניסה אותם הביתה ושם מתנהלת שיחה – וויכוח. שום דבר פוליטי לא נאמר. הכל עוסק רק ברובד הרגשי והאנושי. הם רוצים את שלהם. היא רוצה להגן על שלה.

יש רגע בו אומרת ספייה " תמיד חלמתי שיום אחד אקום ואגלה שהשמש גירשה אתכם מכאן. כמו שגירשה את נפוליון. אתם תיעלמו וכל מה שיישאר מכם זה הפלסטיקים המכוערים שתליתם על החלונות שלנו" מרים עונה לה "את טועה.." מפסיקה לרגע לדבר ונראה כאילו היא הולכת לפצוח בוויכוח על מה שלא יקרה כי הכוח הישראלי לא יתפוגג. ואז היא ממשיכה" את טועה... כי אם נצטרך להעלם מכאן ניקח את הפלסטיקים הללו איתנו" משהו שבין נזיפה על מה שהשאירו הערבים מאחריהם ומשהו מקבלת הדין של האפשרות.דרך של אישה לדבר על בריחה. אישה שבית קודם שלה נשרף. סעיד ברגע כעס קורע את ציפוי אחת הכריות שעל הספה. ומתחת לבד ה"מערבי" מתגלה כרית רקומה רקמה ערבית. הכרית הזו שלנו הוא אומר לה. את רק ציפית אותה בבד אחר. וכך מתחת לרובד המידי של השיחה מתגלים הקונפליקטים. כשהחשוב ביותר מתגלה רק באמצע המחזה. התינוק שנמצא בזמנו.תינוק שסעיד וספייה הם הוריו המולידים אך מרים ואפרים הם ההורים שגידלו אותו וחינכו אותו. סעיד רוצה את בנו חזרה. מרים מנסה להסתיר אותו. בהתחלה היא מספרת שהוא מת במלחמה. אחר כך היא מודה שהוא חי. משפט שלמה זוטא. למי שייך הילד למי שהוליד אותו או למי שגידל וטיפח אותו. למי שיש להם עוד ילדים משלהם או למי שאיבדה כבר ילד קודם בשואה.בקטע נפלא היא מספרת להם על איזה אירוע שקרה לילד בפורים כשעוד היה קטן. סעיד וספייה אינם יודעים מה זה פורים ומרים צריכה להסביר להם את כל פרשת אחשוורוש והמן והאנטישמיות הישנה. סיטואציה שהופכת למצחיקה בדרך בה היא מנסה לא לספר אך גם לא לפגוע באורחים.

ואז מגיע דוב הבן. צנחן ישראלי במדים. המתחיל את חלקו בארוגנטיות הצברית המוכרת, זו שמתחתיה מסתתר גם נער רגיש. הוא לא רוצה להתייחס לזוג הערבי. מרים ואפרים לא הסתירו ממנו את מוצאו. הוא יודע, אך כל כך קשה לו לקבל. אי אפשר כלל להעמיד אותו בפני הברירה במי לבחור כהוריו עשרים שנה אחרי שנעזב. הכעס על הזוג שעזב אותו למות, כתינוק, מול האישה שגידלה אותו והצילה את חייו. תהליך ההתקרבות שלו לזוג הערבי מרתקת. הוא מספרים שיש להם עוד שני ילדים. בן ובת. יש לו אחים. ואחיו הקטן רוצה להיות פדאיון. לוחם חופש ערבי. יום אחד אולי יילחמו אח באחיו. הוא הולך ומתקרב להוריו הערבים.אין במחזה שום שיחה שהיא פוליטית ככזו. כמובן שכל המחזה פוליטי בבסיסו אך אין שום שיחה על למה המצב כזה, למה ברחו. הייתה מלחמה נוצרו תוצאות. המחזה הוא על התוצאה של הפוליטיקה. השיחה כולה היא על רובד אישי לגמרי. על מה שבני אדם משני הצדדים, שקרו להם דברים איומים מרגישים. ברגע מסוים מוריד דוב את חולצת המדים שלו. זו לא פוליטיקה הוא אומר לסעיד. פשוט חם כאן, אמי לא פותחת חלונות כדי שלא אקבל אנגינה. את הפוליטיקה מסמל לרגע הפקיד בתחילת המחזה. הוא היחידי המסמל את המוסדות.פרידה שהם בנתה במה מדויקת. הקירות החיצוניים הישנים. דלת ברזל גדולה כמו שהייתה נהוגה בשכונות ערביות. בפנים בית דל עם ריהוט קטן משנות השישים המוקדמות. שולחן קפה, ספה. זהו. והכל נראה מוכר ופונקציונאלי.עפרה קונפינו עשתה את הבגדים ולא נפלה במלכודת הבגדים המזרחיים. סעיד לבוש חליפה. לא חדשה, לא מודרנית. חליפה " ערבית" אך ספייה לבושה בשמלה מערבית. היא איננה הערבייה הכפרית עם הבגדים הרקומים.מיקה דני הצליחה לחבר בצורה נפלאה שני שירי ערש. האחד ערבי והשני יהודי. צימוקים ושקדים המוכר משתלב בשיר ערש בערבית. שיר אחד מאוחד המשרה אווירה נוגה לאורך המחזה.סיני פתר ידוע כבמאי שהפוליטי מעניין אותו. תמיד עסק במחזאות כזאת. כאן הוא מצליח להדריך צוות שחקנים מופלא באמת ולהשאיר את הבמה לבני אדם חיים וכואבים. ההצגה כולה היא הפגנת משחק מצוינת. הוא תזמר שלישיה נהדרת כשמסביבה תומכים באקורדים מדויקים עוד שלושה כלים שצלילם מדויק להפליא משתלב לתזמור המדויק.יוסי קאנץ מנצל את ניסיונו העשיר בשתי הסצנות הקטנות שלו ויוצר דמות אמינה. מיכאל טפליצקי הוא הפקיד. שגם אחרי עשרים שנה נשאר פקיד והיחס שלו לערבים הוא "פקידותי ממשלתי".ארז כהנא משחק את דוב. הוא משכנע מאוד ובונה את המעברים מן ההתנגדות לקבלה ברגישות גדולה. הצנחן הרעשן שהוא בן של אמא פולניה. פולניה? ואולי לא.מירה עווד היא כל הכאב האנושי. היא מרעידה את האוויר סביבה מרוב כאב. היא מוכנה לרגעים לקבל את הדין. היא רוצה את בנה אך כמעט מוכנה להסתלק. עווד עושה תפקיד כל כך מרגש שקשה לתאר.

נורמן עיסא משחק את סעיד. גבר ערבי שאיבד את אחד מסמלי גבריותו, הבית שלו. את מה שהיה שלו. הגבר הערבי שבא לדרוש את שלו. הוא לא סלחן. רוחשת בו איבה בת שנים. תקווה שלא כבתה. עיסא מצליח להיות על במה של תיאטרון ישראלי גם ערבי מיליטנטי וגם אדם. אנושי. שכולו בוער בתוכו ואיננו יכול לוותר. אך גם אם התפקיד כזה, עיסה מצליח להיות רבגוני מאוד. הוא נע בתוך מערכי עלבון ושנאה, כבוד שאבד ובן שהשאיר מאחריו. וכן, גם הוא כואב כאב אנושי מאוד. ואם כולם טובים הרי שמה שרוזינה קמבוס עושה בתפקיד מרים הוא חוויה בלתי נשכחת. היא מוכיחה שוב שהיא שחקנית נפלאה. רבגונית ובעלת אין ספור ניואנסים. היא יכולה להיות פולניה מבלי להיות פרודיה על פולניות. היא ישרה וערמומית. היא מנסה להתחשב אך אינה מוותרת. היא מבינה את הסבל של הערבים כי היא עברה סבל שונה בפרטים אך דומה במהות אך היא לא תוותר להם, היא רק תתרכך מעט בקצוות. אם אפשר לתאר מפגן משחק מרהיב, טור דה פורס יוצא דופן, רוזינה קמבוס מחוללת את נס התיאטרון.

מזמן מזמן לא שמעתי מחיאות כף באמצע מחזה לרגע שחקני מופלא. רוזינה קמבוס זכתה למחיאות כף באמצע.ההצגה היא חוויה גדולה. בגלל שאין בה צודקים מוחלטים או אשמים מוחלטים. בגלל שהרמז לפיתרון האפשרי הוא בפתרון האנושי ולא הפוליטי. ובגלל שההצגה הזו כל כך סוחפת רגשית.ואם צריך לסיים בשורת המלצה. לא חשוב מה דעותיכם הפוליטיות. לכו לראות הצגה מצוינת, עם צוות שחקנים מצוין ושחקנית אחת שעושה תפקיד שלא יישכח.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן