בארבעה עשר ביולי, יום העצמאות של
צרפת, הוזמנתי למופע "ליל
ברל", מופע שנסונים של ז'ק ברל, האיש שמסמל אולי יותר מכל אדם אחר את
המוזיקה הצרפתית של המאה העשרים. השנסונים בוצעו בידי הזמר ראובן לביא באמפיתיאטרון של גג
בניין עזריאלי בתל אביב. האמפיתיאטרון התמלא לחלוטין בשעה המיועדת, אולם בחינה
קצרה של הנוכחים לא גילתה איש שנראה צעיר משלושים או שלושים וחמש, ורק מעטים
מתחת לגיל 40, מה שאולי אומר משהו על הקהל העכשווי לשירי ז'ק ברל ולשנסונים בכלל
. הזמר, ששילב את שירי ברל בשיריו של שרל אזנבור ואדית פיאף, היה בינוני אך
נלהב. רוב הקהל, בכל אופן, בא כדי ליהנות מן הנוסטלגיה והשירים, ולכך זכו. יותר
מכל, הזכיר האירוע מופע נוסטלגי של שירה בציבור.
ז'ק ברל, האיש
שמסמל אולי יותר מכל אדם אחר את המוזיקה הצרפתית של המאה העשרים |
השנסונים, התחום בו התפרסם ז'ק ברל,
הם שירי זמר ופזמונים, שירים עממים כביכול שבמקורם התפתחו לצד המוזיקה "הרצינית"
יותר בצרפת ובבלגיה עוד מאז ימי הביניים. הם היו אמורים להיות עליזים
והומוריסטיים. המילים אמורות היו לפנות לאינטלקט, בזמן שהמוזיקה הנעימה לאוזן,
וכך יכלו המאזינים ליהנות מן הטוב שבכל העולמות. ימי הזוהר של השנסונים היו
בתקופת הרנסאנס, אך אלה המשיכו ליהנות מאהדת הציבור לפחות עד שנות השבעים, כשהם
מבטאים את רחשי לב העם ומשלבים מחאה חברתית עם מוזיקה אהודה וקליטה ועם שירה
רומנטית עצובה. כיכבו בהם אמנים כגון שרל אזנבור, אדית פיאף, ז'ורז' מוסטקי, איב
מונטן, ג'ורג' ברסנס והגדול והמפורסם מכולם - ז'ק ברל, שאמנם לא היה צרפתי אלא
בלגי, אבל הצרפתים, שהוקסמו משיריו, היו מוכנים לשכוח לו זאת.
התחום זכה להצלחה גדולה גם בישראל,
בשנות השישים השבעים והשמונים, תקופה בה הייתה השפעת התרבות הצרפתית בשיאה
וישראל הייתה מוקסמת מצרפת כפי שצרפת הייתה מוקסמת מישראל. ז'ק ברל, השנסונאי
הגדול, אף ביקר בישראל בשנות השישים, מה שעוד הוסיף לאהדתו ולאהדת התחום בקרב
הישראלים. יחד עם זאת, מעניין שרוב מבצעיו ומתרגמיו בישראל של ברל, דוגמת דן
אלמגור, נעמי שמר ויוסי בנאי, שתרגמו את יצירותיו לפזמונים עבריים עד שנות
השמונים, הם ילידי הארץ שמעולם לא חיו בצרפת ולא היו בני בית אמיתיים בתרבות
הצרפתית.
בישראל תרם תרומה גדולה לפרסומו של
ברל מופע משנת 1971, (בה היה ברל עוד בין החיים) בשם "עולמו של ז'ק ברל", בו
השתתפה קבוצת זמרים - דני ליטני, ריקי גל, אביבה שוורץ וישראל גוריון, שביצעו את
פזמוניו של ברל במסגרת סיפור. משהו בדומה למגמה העכשווית ליצירת מחזות זמר שלמים
על סמך שירי להקה, זמר או יוצר ידועים בסגנון "מרי לו" של צביקה פיק או "מיקה
שלי" ע"פ שירי יאיר רוזנבלום. המופע תרם רבות לחיזוק האהדה לברל. יוסי בנאי
העלה מופע ותקליט שנקראו "אם נדע לאהוב", על פי שירו של ברל, והתפרסם בביצוע
רבים משיריו בתרגום אהוד מנור ואחרים. הדודאים ביצעו גם הם את שיריו של ברל,
קורין אלאל ביצעה את "הנמל באמסטרדם" וגם היום חוזרים אמנים בישראל מדי פעם אל
ברל.
אולם נראה שהשנסון היום הוא אמנות
גוועת בישראל. כתוצאה מהתחזקות התרבות האמריקנית וההתרחקות מצרפת, הולך השנסון
ודועך. בכלל, ניכרת כיום ירידה ברורה באהדה למוזיקה הצרפתית והאירופאית בכלל.
ז'ק
הסופר רן יגיל הוא מעריץ ענק של ז'ק
ברל ואף כתב את הספר היחיד עליו בעברית, ספר שהוא גם הרומן העברי היחיד מכל סוג
העוסק בזמר זר. בשנת 1998 פרסם יגיל, לאחר עבודת תחקיר מקיפה ביותר, את הנובלה
הביוגראפית "ז'אק".בספר מתאר יגיל בכמה עשרות עמודים תחנות שונות בחייו של הזמר,
מילדותו ועד מותו, בגוף ראשון, מעין מונולוג של ברל המבוסס על מונולוג אמיתי בן
שעה ושלושים אותו נשא, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, ברל בהופעתו האחרונה על
הבמה, בשנת 1967. יגיל אף
המחיז
את הספר. בספר התבלטה לראשונה נטייתו של יגיל להציג בצורה אמפטית מאוד אישים
מן העבר ואירועים מחייהם.
לאוהבי ז'ק ברל מדובר בספר חובה.
|
אלי : למה
כתבת את הספר "ז'אק"?
רן יגיל:
אני מאוד אוהב את ברל. זה החל עוד זמן רב לפני שכתבתי את הספר ועוד לפני
שידעתי בכלל צרפתית. זה החל בנערותי, כשראיתי סרט עליו בערוץ הראשון, שהיה
ערוץ יחיד, ומיד הבנתי שזה זמר מסוג שמעולם לא נתקלתי בו.
אלי : מה
משך בו בעיניך?
יגיל :
נמשכתי אליו כי הוא היה יוצא מן הכלל. הוא היה תיאטרון של איש אחד ולא נתקלתי
מעולם לפני זה, ואני חושב שגם לא אחרי זה, בדבר כזה. אדם עם עולם ביוגרפי
שלם, שיוצק אותו לשיריו, שכולל גם את כל מגוון האהבה והשנאה, הבדידות
והתאווה, ציפייה ואכזבה. הכול .
אפילו בוב
דילן לא היה מבצע את שיריו בצורה תיאטרלית כל כך.
אבל נכון
שאני גם בא מבית שיש בו תרבות של שנסון. אבי, הקומיקאי גדי יגיל, היה גם הוא
מעריץ מושבע של ז'ק ברל וביצע כמה שירים שלו, כמו את ולס אלף המקצבים ושירים
אחרים של ברל ושל אזנבור ואחרים. זה בהחלט עזר להבין את האיש.
אלי : איך
הגעת לכתיבת רומן שלם על חייו?
יגיל : יש
לי חבר, מוזיקאי בשם גיל אלון, שדרבן אותי לכתיבה. הוא מטורף על ז'ק ברל,
כמוני. שנינו החלפנו חוויות והוא ביקש ממני לכתוב לו מחזה על ברל. התחלתי
בזה ואז החלטתי לכתוב נובלה ביוגרפית, ומתוך זה הוא הוציא את המחזה. עבור
כתיבת הספר קראתי שתי ביוגרפיות של ברל ואת כל שיריו, ואז גם למדתי במיוחד
צרפתית. רק כדי לקרוא את ז'ק ברל, על מנת שאוכל לכתוב את הספר. עד אז הכרתי
אותו רק משיריו העבריים. הספר התקבל בהרבה תגובות חמות ולא מעט סקירות
ביקורת, אולי שש או שבע כאלה. הוא זכה לשתי מהדורות שנמכרו היטב ואזלו, ואני
זוכר שכשישבתי עם הספר ליד הדוכן, בשבוע הספר, הרבה אנשים ניגשו וסיפרו לי
כמה הם משוגעים עליו ועל יצירתו. זה מראה לך עד כמה אנשים אוהבים בישראל את
ז'ק ברל. בהמשך גיל אלון עשה מהספר מופע בו הספר שימש קטעי מעבר לשירים. הוא
הוצג כארבעים פעמים ועשו מזה תקליט. |
אבל השנסונים נחשבים היום לדבר שחלף
זמנו. אם בשנות השישים, השבעים והשמונים ניתן היה לשמוע בתחנות הרדיו הישראלי
הרבה מאוד מוזיקה צרפתית, איטלקית (שירי פסטיבל סן-רמו היו אהודים מאוד), ספרדית
ודרום אמריקנית, הרי שכיום מוזיקה כזאת היא כמעט בל-תישמע בתחנות החשובות
(להוציא שירי טלבנובלות ושירי אירוויזיון) ולמוזיקה האמריקנית והאנגלית יש שליטה
מוחלטת.
מוניקה בן ציון היא חוקרת ספרות
צרפתית ומתרגמת שהאזינה עימי למופע ליל ברל :
|
אלי : האם
השנסונים עדיין אהודים כיום בצרפת?
מוניקה :
לדעתי לא. זה נחשב היום למשהו מיושן שחלף זמנו, משהו כמו שירי ארץ ישראל
אצלנו. זה כבר לא משהו שמשמיעים יותר וכבר לא מחברים יותר שירים חדשים בסגנון
הזה. הזמר שרל אזנבור עוד מופיע, והוא כבר זקן מאוד, אבל רוב הזמרים בסגנון
הזה כבר נפטרו. ואחרי ששרל אזנבור ימות לא יהיו זמרים חדשים מהסוג הזה. לכל
היותר יהיו חידושים של שירים קלאסיים וזה הכול.
אלי : איזה
סוג שירה אהוד היום בצרפת?
מוניקה :
מה שאהוד היום בצרפת זה תחום שנקרא "שירי עולם" שירים בהשראה מזרחית וצפון
אפריקנית, שלרוב שרים זמרים צפון אפריקניים או מכל מיני מקומות אקזוטיים, לא
צרפתיים, אחרים, בסגנון ובהשפעות מזרחיות. הצרפתים משוגעים על הסגנון הזה
עכשיו.
אלי :
בישראל משמיעים עדיין מוזיקה צרפתית?
מוניקה : מוזיקה
צרפתית עוד מושמעת אצלנו ברדיו, אבל בתחנות נידחות יחסית כמו
88 FM
של קול ישראל, שמתמחה בסוגי מוזיקה כאלה. אבל היום, בגלל
הגלובליזציה, מה שמשמיעים בעיקר ובראש ובראשונה זה מוזיקה בסגנון אמריקני וכל
השאר נחשב כשוליים.
רן יגיל :
ז'ק ברל טען עוד בשנת 1970 שהשאנסון ימות איתו ועם אזנבור. ובאמת, מאז מותו
של ברל, אין יותר שנסונים חדשים. יש מוזיקת רוק אבל שאנסון, שבו המילה חשובה
יותר מהמנגינה, הוא דבר שכבר לא קיים למיטב ידיעתי. בתרבות הפזמונים המודרנית
המוזיקה התחזקה בהרבה על חשבון המילה. כיום יש טקסטים פשוטים יותר שמבוצעים
בידי להקות, אבל סך הכטל המילה היום פחות חשובה מהמוזיקה, בעוד שבשנסון המילה
תמיד הייתה חשובה יותר...
השנסון
אולי גווע. אבל אני לא גמרתי עם השנסונרים. יש לי חלום, להפוך את "ז'ק"
לראשון בסדרה שתכלול נובלות נוספות על היוצרים, הכותבים החשובים של
השנסונים. לא אלה שרק שרו אלא גם אלה שכתבו שירים. איב מונטן, למשל, לא
מעניין אותי כי הוא לא היה יוצר כותב, בניגוד לאחרים. אני רוצה לכתוב ספרים על
ז'ילבר בקו, שכתב את השנסון המפורסם "נטלי", וספר נוסף על שארל אזנבור
ועל ליאו פרה, שהיה האנרכיסט בחבורה. כולם זמרים שהיו גם כותבים.
למרות
הכול, אני מאמין שהשנסון עוד לא סיים את חייו כתחום יצירתי. עוד יש הרבה מה
לאמור ולכתוב עליו. גם אחרי שז'ק ברל מת. |
|
