אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

העיקר שטום בסדר / בית צבי


התמונה של דן לחמן

אני זוכר שפעם אמרו לי משהו על המחזה הזה בלונדון אך לא הזדמן לי לראות אותו. המחזאית לוסי גנון אמרה בזמנו שלמרות שראתה רק מחזה אחד כל חייה, ואחרי שהייתה שוטרת ועובדת סוציאלית ראתה בעיתון הזמנה לתחרות של מחזאים חדשים, והחליטה לכתוב מחזה ולשלוח אותו, ומאז הפכה לשם דבר. ב1988 היא זכתה בפרס ע"ש ריצ'רד ברטון והמחזה שלה, הועלה בהצלחה ענקית בלונדון ועבר לכל תיאטראות בערי השדה. בהמשך עובד המחזה לסרט טלוויזיה ומאז השתלבה גנון בעולם הקולנוע וטלוויזיה הבריטי להם כתבה כמה וכמה תסריטים. המחזה הזה לא הוצג על במות התיאטרונים בארץ. מצד אחד קשה להבין איך ויתרו על מחזה טוב כל כך, אך מצד שני אני יכול להבין את הפחד מפני הנושא הלא קל. המחזה עוסק במשפחה המתאחדת כולה לטיפול בבן שנולד משותק מוחין. אחרי שנולד הילד הנכה נולדה להם עוד בת בריאה. המחזה מתחיל כשהבן כבר בן עשרים וארבע. כלומר שנים רבות של טיפול אינטנסיבי עברו על המשפחה. צעיר היושב על כיסא גלגלים אינו מסוגל לזוז לדבר או לתקשר בכל צורה. כל מה שהוא יכול זה להשמיע מיני הברות מקוטעות. לכאורה המשפחה מתפקדת, ומטפלת בו היטב. הסדקים נראים רק בפרטים הקטנים. מכיוון שכמעט ואי אפשר לעזוב אותו לרגע כל חייהם מתמקדים בטום. הם צריכים להלביש ולהפשיט אותו. לרחוץ אותו ולהחליף לו את שקיות השתן שלו. לחתל אותו. להאכיל אותו. לעשות לו פיזיותרפיה כמה פעמים ביום. ועוד מיני טיפולים. חלק מהטיפולים אכן נעשים על הבמה לעיני הצופים. וויני וג'ק הוריו של טום באמת מטפלים בו מצוין, אך הם אינם יכולים לפתח אליו שום יחס של ממש. האימא מכוונת את כיסא הגלגלים עליו הוא יושב שיעמוד באופן קבוע מול קיר ולא ליד חלון כדי שטום יוכל לראות קצת מהגינה או מהרחוב ויספוג גם גירויים חיצוניים. וויני החליטה בשבילו שהשמש מפריעה לו. השאלה אם היא מתביישת שיראו אותו בחלון לא עולה כלל. מכיוון שכל מערכת החיים שלהם נעה סביב טום אין להם זמן לפתח את היחסים שביניהם. הכל נסב סביב טום.

היחידה האוהבת אותו באמת היא אחותו הצעירה ממנו בשנה. היא מלווה את התבגרותו בכיסא. היא הראשונה והיחידה המתייחסת לעובדה שבגיל מסוים התחיל להתעורר עם זקפות בוקר. ההורים לא רק מתעלמים אלא אוסרים עליה להתייחס. ולא, אין שם שום רמזים לגילוי עריות, היא פשוט שמחה בשבילו שמתחת לנכות ולאילמות כן מתפקדים תהליכים לתוך המערכת הסגורה הזאת נכנס סטיבן, עובד סוציאלי הבא לבקר את המשפחה. הוא זה המכניס את הדרמה המוליכה את המחזה. בהתחלה הוא מנסה לעזור למשפחה, ליצור לה מצב שיוכלו לצאת לחופש לכמה ימים אך הם מסרבים להתרחק מטום. בצורה שאיננו יכול להסביר אותה סטיבן מגלה בום סוג של קסם והוא נשבה בו. הוא איננו יכול להפסיק לחשוב על טום ועל המשפחה. הוא רוצה למצוא פתרון והמשפחה דוחה כל ניסיון. במקום להקל הלחץ המשפחתי מתגבר ועולה אל פני השטח. עד לשיאים הדרמטיים שאותם אמנע מלספר. זה אחד המחזות המרשימים ביותר שראיתי לאחרונה, למרות שאיננו חדש. למרות שרוב הפעילות על הבמה היא ריאליסטית ויומיומית הטקסט נמצא ברמה הרבה יותר גבוהה מהשפה המצופה מהמשפחה הזו. באחד הוויכוחים ג'ק, אביו של טום, מצטט שיר של ט.ס אליוט. וכל השפה המדוברת מכילה רבדים גבוהים אחרים. לא פואטיים אלא שפה שאיננה מחכה שפת משפחה ממוצעת. הפער שבין השפה בה מדובר המחזה ובין הדמויות מעלה את רמתו של המחזה אל מעבר לעוד מחזה ריאליסטי מסחרי העוסק ביחסי משפחה. זאב לוי התפאורן יצר על הבמה דירה שלמה ומרוהטת של משפחה שעיר בורגנית מהמעמד הנמוך. אפשר לומר כמעט משהו שנראה קצת פחות מריהוט של איקאה. הוא יצר שם את חדרו של טום. חדר מגורים מטבח עוד חדר קטן, כנראה של צ'ארלי אחותו של טום ובפינה אחת את משרדו של העובד הסוציאלי. ובקדמת הבמה גן קטן. למרות כל זה הבימה איננה כבדה ואפילו די אוורירית ומאפשרת משטחי פעולה רבים.אלון טיראן הבמאי הצליח להדריך היטב את השחקנים שעמדו לרשותו. אך לא תמיד הצליח להקפיד על גבולות מקומות ההתרחשות. השחקנים עוברים את חצית החדרים ובמקום אחד למשל צ'ארלי יושבת על כיסאו המופרד של העובד הסוציאלי במשרדו כשבכלל לא ברור אם היא שם באמת, אם היה צריך להפריד אותה אפשר היה להושיב אותה לבגן למשל. הוא להכניס אותה לחדרה. אך מעבר לזה מכיוון שהמחזה כל כך טוב ההצגה זורמת ומצליחה לרתק ולגעת ללב.תפקידו של תום הוא כפוי טובה. מצד אחד כל המחזה נסב סביבו, אך הוא עצמו יושב על כיסא גלגלים בצורתו המעוותת ואינו פוצה פה מלבד כמה מלמולים. רק פעמיים לאורך המחזה כשהוא לכאורה לבד הוא ממלמל כמה מלים מובנות המגלות שהוא מבין את המתרחש סביבו ואת העובדה שיש לו נשמה עשירה. מכיוון שטום נמצא על הבמה כל הזמן התפקיד דורש ממנו מאמץ פיזי עצום. אסור לו לתת מנוחה לשריריו אפילו לרגע. פיו המעוות, ראשו הנטוי בזווית קשה מאוד, ידו המעוותת. אסור לו לשכוח לרגע., בבגדיו הלבנים וגופו המעוות הוא תופס מקום מרכזי.את טום שיחק שי ארזואן ארך הגפיים. הוא מצליח להרשים בתפקיד בלתי אפשרי כמעט. כשברגעים מסוימים הוא מנסה ולא מצליח להביע משהו דמוי חיבוק למשל אך ידיו לא נשמעות לו. הא מצליח להעביר למרות אילמותו ראשו המוטה לאחור בתנוחה בלתי אפשרית כמעט איזו מהות של רגש.

את כאב הלב האמיתי חווה סטיבן, העובד הסוציאלי. הוא רוצה לעזור למשפחה. הוא מבין את התעללויות הקטנות והגדולות שהם מתעללים בטום, ובעיקר הוא רוצה לעזור לטום. הדרך היחידה שהוא מצליח להסביר את טום לעצמו היא כשהוא מדמה אותו לסוג של ישו סובל. הוא נכבש בצורה כמעט דתית. דניאל סליצר מצליח להיות נוגע ללב. לגרום לנו להאמין עד כמה שאכפת לו.מיכל פוליצר. שיחקה את צ'ארלי. אחותו של טום. היחידה במשפחה הדואגת לו באמת, אוהבת אותו כמו שהוא. יש בה את הרבגונית להיות גם נערה מודרנית גם אחות דואגת היא מרשימה מאוד וכובשת לבדבי יבלונקה שיחקה את וויני. האימא. תפקיד קשה ביותר של אישה שמצד אחד מנסה לשמר תדמית של משפחה נורמאלית. של אישה מסודרת מאוד בת המעמד הבינוני. ומצד שני היא כל הזמן על סף התפרצות. היא שומרת ונשמרת. בסצנות השקטות שלה היא טובה מאוד, בסצנה של התפרצות ההיסטריה שלה הופכת להיות קשה הקול " בורח" לה. אך יחד עם זאת היא משכנעת ועוזרת ליצור את האווירה המשפחתית המודחקת.את ג'ק משחק אבי עדווי. עכשיו אחרי שראיתי אותו כבר בכמה וכמה תפקידים התחלתי להבין את דרך העבודה שלו. הוא תמיד מרשים, אך באופן מצטבר נראה כאילו הוא עושה תמיד את אותו דבר ואינו מנסה לגוון. אך האמת היא שאפשר לחשוב שהוא בא מבית ספר למשחק באנגליה. שם מלמדים את שיטת ה "אנדר אקטינג" הוא בעיקר מרמז את הדמות. אך דבר נוסף שהבנתי ואני מקווה שאינני טועה וזו כוונתו באמת. לאבי יש כבוד גדול לטקסטים שלו. בכל הפעמים נראה היה שחשוב לו להעביר את הטקסט בצורה הברורה והנכונה ביותר, והטקסט כמו שהוא אומר אותו בונה לו כמובן חלק גדול מהדמות.

על דבר אחד אני מוכרח לכתוב פעם, ואני חושב שזו תהייה פעם מתאימה. אני מבין את הצורך של אנשים צעירים להיות אופנתיים בחייהם שמחוץ לבמה, אך דומני שעל דבר אחד הם צריכים לוותר. לשחקן אסור לקעקע את עצמו במקום בולט. תשומת הלס והעין נמשכים אל הקעקוע שלרוב איננו מתאים לדמות או לתקופה ומסב ומנתק את תשומת הלב של הצופה למקום שאין סיבה לעיניו לנדוד אליו.ואם לחזור להצגה, הרי שזו הצגה מרגשת באמת. נוגעת ללב ויש לה משהו להגיד על נושא הסבל שעוברת משפחה המטפלת בילד שנולד נכה. זה שזה מחזה מצוין כבר אמרתי קודם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן