טנסי
ויליאמס |
בשנות השיא שלו שחקנים נלחמו לקבל
תפקיד במחזות של טנסי ויליאמס, שהיה לתקופת מה גדול המחזאים האמריקאיים. הוא אהב
לכתוב תפקידים לשחקנים שאהב ושום שחקן ששיחק באחד ממחזותיו לא חזר להיות מה שהיה
קודם. כולם נפתחו ונעשו שחקנים טובים יותר. ג'רלדין פייג' שחקנית מצויינת לפני
המפגש עם "ציפור הנעורים המתוקה" הפכה להיות גדולת שחקניות דורה, אחרי התפקיד.
שבמקור נכתב עם הרעיון שויליאמס הגה להחזיר את גרטה גארבו לבמה בתפקיד של שחקנית
מזדקנת העושה קאם בק. גרבו לא התפתתה והתפקיד נפל בחלקה של פייג'. למען פייג'
הוא כתב תפקיד מנוגד לחלוטין ב"קיץ ועשן" אם בציפור הנעורים הייתה שחקנית
נרקומנית רעשנית ושתויה הרי שבקיץ ועשן הייתה בתולה דרומית שקטה ונאורוטית. הוא
כתב לאנה מניאני את "השושנה המקועקעת" ועוד שכאלה. רובם שוחזרו על פי רוב בידי
הצוות המקורי גם בקולנוע. אליזבט טיילור עשתה את תפקידה הדרמטי המרשים ביותר
כאישה צעירה ב"לפתע בקיץ האחרון" מול
קתרין הפבורן. הוליווד טשטשה את סוף המחזה
בו אנשי האי אוכלים את סבסטיאן, הגיבור הבלתי נראה במחזה אך מדובר בו לכל האורך.
סבסטיאן שהשתמש בנשים יפות כדי לפתות את הגברים הצעירים באי. ויליאמס הפך להיות
מחזאי התשוקות האסורות והתגובות הסוטות כמו קניבליות וסירוס. אך לא תמיד זה היה
כך.
טנסי ויליאמס היה הומו מוצהר בימים
שזה לא היה מקובל. הוא חי עם בן זוג לאורך עשרות שנים איתו היה מגיע לכל אירוע
ציבורי. אם היה נולד עשרים שנה יותר מאוחר היה המצליח לכתוב מחזות הומואיים
בצורה גלויה. מכיוון שהתחיל באמצע שנות הארבעים הוא הסווה את ההומוסקסואליות של
הגיבורים שלו. רק בשנים מאוחרות יותר כבר הופיעו הומוסקסואלים בתפקידי משנה
במחזותיו ( הרובע הישן) או הומוסקסואלים שמדברים בהם אך אינם חיים יותר ונענשו
על היותם כאלה בעונשים נוראיים, בהתאם למסורת הכתיבה של הימים ההם. כמו
אימפוטנציה כעונש על משיכה הומוסקסואלית ( שתורגמה למעשה או לא, לא ברור) במחזה
חתולה על גג פח לוהט.
במחזה ביבר הזכוכית בו גיבור המחזה
הוא בן דמותו של ויליאמס ויש השקה ביוגרפית לחייו חבויים בעומק הדמות האפשרויות
ההומוסקסואליות. לכל אורך המחזה טום רץ כל לילה לקולנוע וחוזר לפנות בוקר. האם
יתכן שהלך לגנים? מה שלא היה מובן לציבור אז.
בארץ טנסי ויליאמס היה שנוי במחלוקת
זמן רב. ביבר הזכוכית הועלה אמנם ויותר מפעם אחת כמו כן הועלו די במאוחר כמה
הפקות של "חשמלית ושמה תשוקה" השושנה המקועקעת" ופעמיים "חתולה על גג פח לוהט"
לאחרונה עם ריטה בתפקיד מגי. התפקיד הנפלא השני שאליזבט טיילור עשתה במחזה של
ויליאמס על הבד. אך מחזות התשוקה האסורה שלו לא הוצגו אף פעם. בחלקן מפני שנחשב
ללא תקין באופן חברתי סוציאליסטי ובחלקו בשל צנזורה מוסרית ערכית פנימית של
מנהלי תאטרון בארץ בשל היותו הומוסקסואל.
בלילה קפוא בחורף 1944 עלה המסך על
המחזה "ביבר הזכוכית" של מחזאי חדש. הביקורות יצאו מגדרן. וכשבגלל החורף הסוער
עמד המחזה להסגר מחוסר קהל יצאה העיתונות מגדרה והפצירה בקהל ללכת ולהציל את
המחזה. ואכן ההצלחה הייתה ענקית.
את סיפור המחזה מספר טום, בן דמותו
של וויליאמס. הוא מספר על אמו, אמנדה, ואחותו הנכה הענוגה לורה. אמנדה יפהפיה
דרומית לשעבר, שהתחתנה עם הגבר הלא מתאים, היום אישה מבוגרת דועכת ממורמרת
שאיבדה את כל רכושה ונזנחה על ידי בעלה. סגורה בתוך עברה וממעטת לקיים קשר עם
המציאות החיצונית. היא עסוקה בזיכרונותיה בימי צעירותה באחוזה בימים בו שבע עשרה
מחזרים באו לראותה ביום אחד מאושר.
לורה הרגישה מדי, צולעת, נכה פיזית
ורגשית איננה מסוגלת לקיים קשר עם החוץ ומטפלת כל היום בחיות הזכוכית השקופות
אותן היא אוספת. ביבר הזכוכית הסמלי שלה. טום הבן העובד במפעל נעליים שואף להיות
משורר וכותב בסתר, נמצא כל הזמן במריבה בלתי פוסקת עם אמו הפטפטנית השתלטנית
והמעצבנת ובהגנה על אחותו השבירה כחיות הזכוכית שלה. הוא נכנע ללחצה של אמנדה
להביא איזה בחור צעיר שאולי יחזר אחרי לורה, והסצנה היחידה בה מופיע על הבמה גם
ג'ים היא כמובן קטסטרופה לכולם.
את הסיפור מספר טום, שנים אחרי אותם
ימים. טום הפיוטי כותב השירים שעזב את הבית כמו אביו שעבד בחברת טלפונים "
והתאהב בשיחות חוץ" כמו שאמנדה מסבירה מדוע עזב אותה. גם טום התנדב לצי והלך
אחרי המרחקים. המחזה כתוב בשפה פיוטית מאוד כיאה לשפתו של טום המשורר שבדרך.
הרבה שחקניות חייבות את הקרירה שלהן
לתפקיד לורה. בהפקה האגדית של הקאמרי בתחילת דרכו שיחקה אותה חנה מרון ובמשך
תקופה זה היה אחד מתפקידיה המרגשים והנזכרים ביותר. בשנים שיבואו שיחקה אותה
שולמית אדר בתאטרון זירה וגם היא הצליחה לעשות לעצמה קריירה מהתפקיד לתקופה די
ארוכה. אך התפקיד הגדול האמיתי במחזה הוא זה של אמנדה. הדמות המורכבת ביותר. זאת
שהייתה בת החברה הגבוהה. שהיא גם אצילה וגם עניה. גם חיה בין קורי העכביש
המזהירים של העבר וקורי העכביש השחורים היומיומיים של ההווה. אמנדה שהיא האפשרות
האחרת של בלאנש די בואה, או אולי אחותה האחרת, זו מ"חשמלית ושמה תשוקה". אותו
רקע של עבר עשיר והווה אומלל.
ומכאן צריך לעבור להצגה הנוכחית
בקאמרי. ויש לי בעיה כי הייתי בהצגה רגילה שאחרי הבכורה. הביקורות היללו. ואני
לצערי ממש לא נהניתי הפעם.
את טום משחק מיכה סלקטר שאין בו
טיפה של פיוט נוסטלגי בדרך הצגתו את חייו. וזה כל כך מתבקש מהטקסט. בגלל "
פושטיות" יתר הוא הופך את דמותו של ג'ים, האורח המוזמן, שדווקא הוא אמור להיות
האיש הפשוט, הלא רגיש והעסוק בעצמו למעודן יותר ממנו ולכן יפתח קליין המנסה לשחק
נכון את הדמות לא מצליח לתת שיווי משקל נכון למרות שהוא דווקא משכנע כשחקן.
ומכאן לשתי הגברות. לורה. אולה
שצ'ור משחקת לורה כל כך חיוורת. אנמית. ומנעד הרגשות שלה כל כך קטן עד שאי אפשר
להבין לכאורה למה זה תפקיד נחשק בעיני כל שחקנית צעירה. זה ממש לא מספיק לגרור
רגל ולצלוע על הבמה כדי לתת לתפקיד נפח רגשי גדול. והפוך אותו למשאת נפש של
שחקניות רבות.
ואמנדה. אמנדה המורכבת המעצבנת.
התרנגולת הדואגת לאפרוחים שלה. בת האחוזה הגדולה שהפכה לבת אשפתות. ויסלח לי
אלוהים. ג'יטה מונטה היא שחקנית גדולה. הקהל אוהב אותה. הביקורת אוהבת אותה. אני
פחות. אהבתי אותה בתפקידים סמליים שכתב לה
חנוך
לוין. אין לה את " הפלייר" אותה מלה המגדירה חן אישי ברק וגמישות, תנופה
חיננית מזהרת שיש לשחקניות גדולות. יש לה קול שהיא לא ממש מצליחה לשלוט בו.
אינטונציות מרגיזות, שלא לדבר על מבטא שאליו כבר התרגלנו אצל שחקנים לכל אורך
השנים, אך מכיוון שקולה אינו גמיש מספיק המבטא וחוסר הבהירות בהיגוי הופכים אותה
לבלתי נעימה ( לי, רק לי ) היא איננה מצליחה להביא לבמה את מורכבות הדמות. היא
אמנם מעצבנת ופטפטנית אך חסרים בה סימני העבר שלה. ואם להיות מרושע עד הסוף היא
אמנדה מבוקרסט ולא מניו אורלינס.
ויתכן שכל זה באשמתו של מיכה
לוינסון הבמאי שלא הצליח לתת להצגה את הממד הפיוטי שלה והפך את מערכת היחסים בי
הדמויות לשטוחה מדי. רוני תורן בנה תפאורה על במה מסתובבת ורקע יפה של
מדרגות
חיצוניות כמו בשכונות עוני רבות באמריקה. והבמה משמשת היטב את מקומות ההתרחשות.
המחזה הוא כמעט ריאליסטי לגמרי ובכך
אובדת לו איכותו. ואם הקהל נהנה בכל זאת הרי שזה בזכות המחזה למרות הביצוע.
אך לצורך העניין אני חייב לציין
שראיתי את ההצגה בערב שחלק גדול מהקהל היה צעירי תיכון שבאו כי כנראה המחזה הוא
בתכנית הלימודים. ובגלל שהמעמדים על הבמה לא היו מספיק מרגשים הם צחקו במקומות
הלא מתאימים והפריעו הן לשחקנים על הבמה והן לקהל המבוגר. טעות עושה הנהלת
הקאמרי שהיא מערבת קהלים בהצגות מהסוג הזה. |
