אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דודו טופז ועד משה רבנו


התמונה של אלי אשד

"אין מה לראות בטלוויזיה כשאני לא נמצא שם." (דודו טופז במופע "אין לי זמן") "אני לא מעוניינת לפרסם כתבה על המחזמר התנ"כי "משה", של דודו טופז," אמרה העורכת של מוסף ספרותי שבועי. "למה לא?" "כי כל דבר ש-דודו טופז נוגע בו, ואפילו התנ"ך, הוא זול ורדוד מעצם ההגדרה," היא הסבירה "ואני לא רוצה לעסוק בדברים רדודים."

לפני חודשים ספורים העלה הבדרן והאושיה התקשורתית דודו טופז את המחזמר העילאי בנושא לכאורה בלתי צפוי עבורו, דמותו התנ"כית של משה רבנו. המחזמר, שתיעד את חייו של משה כפרודיה עכשווית ברוח התקופה, עלה אז בתיאטרון היהלום ברמת גן, במימונה של עיריית רמת גן שהייתה גאה לשתף פעולה עם דודו טופז בפרויקט איכותי כל כך העוסק בתנ"ך, ומן הסתם בתקווה שמעמדו המכובד של טופז בציבור הרחב תקרב את ההמונים גם אל חיי משה רבנו.

ההצגה רצה 30 הצגות ואז הורדה מן הבמה, לאחר שנקטלה באכזריות בידי הביקורת. הלכתי לראות את המופע, ולמרות כל הביקורות הקטלניות הופתעתי לטובה. נהניתי מן המחזמר, אם כי אין לאמור כי מדובר ביצירת מופת.

לאחרונה העלה דודו טופז מופע חדש ושמו "אין לי זמן", בו הוא מופיע בעצמו והוא טיפוסי יותר לסגנון אליו מצפים ממנו. המופע עוסק בחשבון הנפש אותו עושה כעת דודו טופז באשר לחייו.

בשבוע שעבר הוזמנתי למופע והלכתי גם על מנת לבדוק באם אכן מדובר ביצירה הרדודה לה מצפים תמיד מ-דודו טופז.

המופע סביר בהחלט. נהניתי מאוד, וכן אי אפשר לטעון כי דודו טופז "מוריד" את עצמו יתר על המידה עבור הקהל (למעט, אולי, מספר קטעים קצרים).

עם כל הדברים הניתנים לאמירה אודות טופז (ונאמרו אין ספור פעמים), אי אפשר לקחת ממנו את היותו בדרן מעולה. שני המופעים שהינם, לכאורה, שונים כל כך, האחד העוסק באבי האומה, משה רבנו, והשני העוסק ב"מלך הבידור", דודו טופז, חייו, הוריו וזמנו, שהם לכאורה שונים ומנוגדים עד כמה שניתן, הותירו אותי עם הרושם שהם דווקא משתלבים היטב זה בזה. המחשבה גרמה לי לשרבט כאן כמה הרהורים אודות מלך הבידור הישראלי האחד והיחיד, דודו טופז.

מלך ישראל

"מה הוא חושב, שהוא דוד המלך"? (שאלה אודות דודו טופז, שהוצגה בידי בן משפחה לאשתו לשעבר, דליה בר-ששת)

דודו טופז עסק במחזמר "משה" בדמותו, באישיותו ובתולדותיו של מנהיגו הגדול של עם ישראל, משה. דומה שהעיסוק הזה אינו מקרי, שהרי טופז הצהיר תמיד בריש גלי כי יש לו עניין לעבור בשלב כלשהו לתחום הפוליטיקה ולא מעטים טוענים כי עם הכריזמה שלו הוא יכול להצליח גם בתחום זה.

היחס שלו לקהל, ממנו הוא שואב (ולמעשה דורש) אהבה והערצה אינסופיות, מזכיר מאוד את יחס המלך לנתיניו. מלך ליברלי, אוהב ואהוב מאוד אמנם, אך יחד עם זאת סמכותי ובלתי מרפה בדרישותיו.

דומה כי בתחום הבידור זכה דודו טופז לכינוי "מלך" יותר מכל אחד אחר, אפילו מפי שונאיו ומתקיפיו הגדולים, שגם הם, אולי יותר מכולם, מתייחסים אליו כאל "קיסר" מסוג כלשהו). נשאלת השאלה: אם הכינוי הידוע הזה, "מלך הבידור", היה המצאה של אמצעי התקשורת, של אנשי יחסי הציבור של דודו טופז או דווקא פרי המצאתו של דודו טופז עצמו, שנקלט והשתרש?

התשובה אינה ידועה לי. אולם יש לי חשד כי הכינוי הוא המצאתו הבלעדית והייחודית של דודו טופז עצמו, לא של יחצ"ן או עיתונאי. לדעתי, אם כך הוא, כי אז יש בכינוי הזה הרבה יותר ממה שנראה לעין.

הדבר אולי ישמע מפתיע, אבל לטופז יש טענה אמיתית כלשהי ל"דם מלכים כחול" מצד משפחת אימו, לילי גולדנברג, משפחת פולמן שמוצאה ב-פולין.

סטפן בטורי מלך פולין. על פי המסורת לאחר הרעלתו התמנה ליורשו ליום אחד היהודי שאול וואהל ,אבי אבותיו של דודו טופז.

סבו של דודו טופז מצד אימו חקר היטב את אילן היוחסין של המשפחה עד לדור העשירי ומצא כי המשפחה כללה רבנים גאונים ותלמידי חכמים מן הסוג המקובל בכל משפחה פולנית, אך תפארת היוחסין, יוצא הדופן האמיתי, היה עשיר יהודי מפורסם ממוצא איטלקי, שכנראה אף הגיע לדרגת שר בממשלת פולין, בשם שאול יודיטש וואהל, שעל פי האגדה מלך בפולין של שלהי המאה השש עשרה משך יום אחד שלם.

הסיפור על אותו אבי אבותיו של דודו טופז הוא מעניין: הוא היה עשיר גדול, פרנס קהילת בריסק בליטא, ואף כיהן כשר בממשלת פולין. הוא היה עשיר מופלג כל כך עד שאף היה לו חותם מיוחד ועליו תמונת אריה רובץ ששתי כפותיו אוחזות בשני לוחות, זכר ללוחות הברית. כאשר עסק בענייני מדינה היה לו חותם אחר ועליו תמונת אריה שכפו הפשוטה נושאת כתר ונתונה על ראש נשר העומד לצידו, סמל מלכותי ברור.

ואולי קשורים סמלים אלה בסיפור המלכתו של וואהל - על פי הסיפור, התרחשה הפרשה מיד לאחר מות המלך סטיפן בטורי, ב-1586. הוא היה האחרון בשושלתו וכתוצאה לא עברה המלוכה בירושה, אלא האצילים בחרו מלך מקרבם. עד שיגיעו להחלטה נותרה הארץ ללא מלך. בעת המעבר בין מלך למלך, הוכרז אותו שאול ואהל, שהיה מקורב לנסיך הפולני החשוב רדזיויל, כמלך זמני או "נשיא", אולי בשל חשש מפני האפשרות שמא פולין תיוותר ללא מלך אפילו משך יום אחד. אולי משום שהאצילים לא יכלו להגיע לעמק השווה בשאלת השליט הזמני והעדיפו שהיהודי ישמש במשרה. אולי הייתה כאן הלצה כלשהי ואולי הכרה כללית בכישוריו המיוחדים של וואהל. כך או כך, היהודי שאול וואהל מלך בפולין משך יום ולילה תמימים (או לילה שלם אחד, לפי גרסא אחרת) והיה היהודי היחיד ששלט שם. במהלך יום מלוכתו ביטל המלך שאול, על פי אותו סיפור, שלושה חוקים מפלים כנגד היהודים – 1) עד אז היה חייב כל רוצח יהודי לשלם דמי כופר נפש ותו לא, כאילו הרג עבד או איכר. המלך שאול וואהל קבע כי כל השופך דם יהודי ייענש כאילו שפך דם נוצרי. 2) הוא ביטל את החוק לפיו היו חייבים בתי התפילה היהודים להיבנות נמוכים יותר מכל בנייני העיר ומעתה הותר ליהודים לבנות בתי תפילה גבוהים. 3) המלך אף אסר על בתי המשפט לקבל את עלילת הדם לפיה משתמשים היהודים בדם נוצרי באפיית מצות הפסח.

על פי סיפור נוסף, לוואהל הוצע להיות מלך קבוע בפולין, אך זה סירב. לאחר מכן המליץ וואהל על אחד מן המועמדים, המלצתו התקבלה והמועמד הפך למלך זיגמונט השלישי, בעוד שוואהל עצמו פרש מן המלכות בכבוד רב ולאחר מכן התמנה ל-"משרת החצר", שדרגתו הייתה שווה לזו של האצילים הנוצרים. מעתה ואילך רק למלך שבבחירתו סייע הייתה הזכות לשפוט אותו. כתוצאה מאירוע זה קיבל שאול את שמו, "וואהל", שמשמעותו בגרמנית היא "הנבחר".

הפרשה המוזרה הזו שימשה מאז מוטיב מרכזי ביצירות שונות של סופרים יהודיים ואפילו היוותה בסיס לרומן היסטורי בהמשכים שהופיע בעיתון באידיש. מלכות של יום אחד (או לילה אחד) היא אולי לא מציאה גדולה, אך טובה בהרבה מלא כלום, כפי שיכולים להעיד בוגרי תוכניות ה"ריאליטי" השונות של ימינו. מעניין שהפרשה מזכירה מאוד כמה מן "המעשים הטובים" של טופז עצמו בתוכניתו, "ראשון בבידור", בה העלה אנשים שונים למשרות רמות שונות ומשונות לזמן קצרצר, כפי שאירע לאותו שאול וואהל.

אלא שהסיפור רחוק מלהסתיים גם כאן. כפי שניתן ללמוד מספר בשם "אבות עטרה לבנים" של אחד אריה יהודה ליב ליפשיץ, שראה אור בווארשה בשנת תרפ"ז, לוואהל עצמו יש שושלת יוחסין המתוארת בפירוט מדהים, דור אחר דור, דרך אישים ידועים כגון רש"י, רבן גמליאל ורבי הילל ומגיעה עד לא אחר מאשר דוד בן ישי, מלך ישראל. כך שדודו טופז יכול להתגאות בשושלת יוחסין המגיעה לא רק עד אותו שאול וואהל, בן המאה ה-16, אלא גם בכזאת המגיעה עד לבן שמו התנ"כי.

דודו טופז ובני משפחתו מודעים היטב לעובדה שבעורקיהם זורם "דם מלכותי כחול". על פי סיפור אחד שלח אביו של דודו טופז, אליהו גולדנברג, לאימו לילי , עם לידת דודו טופז, מכתב איחולים ובו התקווה שהילוד יגדל לתפארת ואף יושיע את עמו. במשך שנים, כמובן, דיבר טופז על שאיפתו לחדור בעתיד לפוליטיקה, ומי יודע - אולי היום הזה קרוב מתמיד, כאשר הקריירה הבידורית שלו נראית כמדשדשת במקום לאחר נפילתו מגבהי מעמדו כמלך הרייטינג של ערוץ 2.

סופר

"על האגו של דודו טופז נכתבו מחקרים מדעיים וגם כמה פואמות." מתוך כתבה.

דודו טופז השתתף במחזמר "משה" ככותב בלבד, והעובדה כי פעל שם ככותב דווקא ולא כשחקן ראשי (אם כי שימש קולו של אלוהים) מפתיעה לכאורה. שהרי, מה לבדרנים ולספרות? ועוד לאדם שעליו טוענים שהוא רדוד כל כך.

אך האמת היא שטופז מגיע ממשפחה בעלת נטיות ספרותיות. אימו, לילי גולדנברג, חיברה ארבעה ספרי שירה שהופיעו במהדורות מצומצמות וספר אוטוביוגראפי בשם "ברדת המסך", שראה אור בשתי גרסאות שונות.

אביו של טופז, אליהו גולדנברג, אמנם אינו בעל ייחוס מלכותי כמו האם, אך היה מקריא מפורסם של יצירות סופרים ידועים כגון מנדלי ושלום עליכם. פרסומו בחייו היה קרוב לזה של טופז כבדרן כיום. אך כיום שוב אין ביקוש למקצועו - מקריא פרקי ספרות קלאסיים מן הספרות העברית והאידית.

גם אחיו של טופז, מיקי גולדנברג, פרסם עד היום לא פחות מארבעה ספרים העוסקים בנושאי זוגיות וטופז עצמו פרסם, נכון לימים אלה, בדומה לאימו, חמישה ספרים, שניים אוטוביוגרפיים, שני ספרי שירה ורומאן בשם "עד העצם" שיידון מטה.

טופז עצמו הפך לבדרן המוביל במדינה והואשם אגב כך, ובצדק, שרידד את רמת הבידור כפי שלא רודדה עד הגעתו. אך הכול מודים כי מדובר באדם שכלתן מאוד, שכשלעצמו יכול, באם ירצה, להיות הכול מלבד רדוד.

לדעתי, עניינו של דודו טופז בתנ"ך רחוק מלהיות רדוד. אימו חובבת מושבעת של תנ"ך ומשתתפת קבועה במשך שנים רבות בישיבות החברה לחקר התנ"ך בראשות חוקר המקרא ברוך קפלינסקי.

דודו טופז עצמו פרסם בספרו הראשון "למה לא: שירים על הגל הקל" שירים לא רעים שעסקו בנושאים תנ"כיים, באיוב ובסיפור סדום. לא מן הנמנע שרעיון המחזה של משה מלווה מזה שנים רבות את טופז. לדבריו הוא עבד על המחזמר משך שתים עשרה שנים ולא מצא לו משקיעים עד ימים אלה. אני חושד שרעיונות דומים עלו במוחו עוד זמן רב קודם לכן. ברומן שלו, "עד העצם", הוא מתאר סופר שיש בו אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים של טופז. במרכזו עומד ספר שהוא גם רב-מכר ונחשב מאוד ספרותית, אפילו נלמד בבתי הספר (האם הספר משקף שאיפה לא ממש נסתרת, להפוך לסופר מפורסם?) תוצר של פרסומו הוא הצלחתו המינית. הסופר הנ"ל שוכב עם נשים רבות מספור ולעיתים עם מספר נשים באותו היום. כל זה רק מעורר ומעודד אותו להמשיך וליצור. הצלחה שסופרים רבים מן הסתם היו משתוקקים אליה.

מן הצד השני - "הוא לא ראה את עצמו מוכשר לכתיבה, וגם התואר "סופר" הביך אותו. "סופרים" הם טולסטוי, ג'יימס גו'ייס, המינגווי. מה לו ולהם. מי כמוהו יודע את האמת על עצמו – הרי הוא גבר יצרי, אינטליגנטי פחות או יותר, שנתמזל מזלו לחיות בארץ מטורפת כזו. הן כל מה שעליו לעשות הוא לתאר נכון מה שקורה בה, אין צורך להוסיף דבר מן הדמיון. ייתכן שהליכתו למיטה מידי ערב עם אישה אחרת הייתה בין השאר ניסיון להוכיח לעצמו את התיאוריה הזאת".

שנים רבות לאחר מכן, אחרי שחזה בסרט "אמדיאוס", קרא את תולדות חייו של מוצארט ובעקבות זאת את תולדות חייהם של אמנים מפורסמים אחרים לפתע גילה שהם לא היו שונים ממנו. רק שנים לאחר מכן החל אט אט מבין כי אין בהכרח קשר בין קדושת היצירה ובין החולין בחיי היום יום של האמן." ("עד העצם", ע' 57)

הסופר המתואר כותב ספרים מצליחים כמו "המן והשליו" שנכתב לפני מלחמת ששת הימים ושלו מייחסים המבקרים תכונות נבואיות באשר למלחמה וטוענים כי זהו הספר הטוב ביותר של העשור. הספר מוכנס לתוכנית לימודי הספרות בבתי הספר התיכוניים. בספרו הבא "עפר ועפר" שיוצא לאור בראשית 1973, מתאר הסופר ניסיון כושל של צליחה מצרית מעבר לקו בר לב בסיני, במהלכו נהרס בהפצצה מצרית מוצב שנבנה באופן כושל בידי קבלן "חסכן" במיוחד. הספר מנבא למעשה את הצליחה המצרית האמיתית במלחמת יום הכיפורים, מספר חודשים לאחר פרסום הספר. גם הוא, כמובן, זוכה להצלחה עצומה ומשמש בסיס לסרט שבעשייתו עוסק הרומאן. אולם הספר שכתיבתו מעניינת באמת את הסופר הוא רומן היסטורי דווקא, מימי מלכות החשמונאים, במאה הראשונה לפני הספירה, בשם "אנטיפטר" -

"על שם אותו מנהיג אדומי שבמידה רבה ניווט את מהלך האירועים וגישר בין היהודים לרומאים ותרם בעקיפין להשתלטות רומא על יהודה ולסיום מלכות בית החשמונאים. אבל לפני כן יקרא שוב את "אחי גיבורי התהילה". יש להימנע מפלגיאטים."

המנהיג המדובר הוא אביו של המלך הורדוס, במאה הראשונה לפני הספירה, ובספר הוא מתכוון לתאר כיצד קנאים דתיים בעלי עניין ומסרו את המדינה היהודית החשמונאית לידי הרומאים כמשל על ההווה ועל האיום שמהווים הקיצוניים המודרניים על המדינה "מה שאני רוצה לעשות בספר זה לפקוח לאנשים את העיניים שילמדו לראות! שילמדו מההיסטוריה!"

אלא שבסופו של דבר מגיע הסופר למסקנה ש- "סרט הוא מצרך להמונים. סיפור על תקופת החשמונאים...את מי זה מעניין?...הרי בתוך זמן קצר הוא יכול לשרבט תחת ידו תסריט מן הסוג הנלוז הזה – מין סיפור אהבה בנאלי אידיוטי...אולי בין מיליונר לבין נערת אשפתות, או בין זמר מפורסם לבין מעריצתו...מה שיותר מטומטם יותר טוב. זה מה שמגיע להם! תקופת החשמונאים לא מעניינת את הסבתא שלהם! תן להם סקס, רצח, אונס וצחוק...הרבה צחוק..."

אני שואל את עצמי אם הקטע הבדיוני הזה משקף את מה שטופז חושב באמת על קהלו.

אני חושד שכן.

המחזמר "משה"

בשנת 1992 העלה דודו טופז הצגת יחיד בשם 'משה', שהציעה מונולוג מפיו של משה רבנו היושב על צלע הר נבו, משקיף על הארץ ומביע את דעתו על אלוהים, על הדת, על הנשים ועל עם ישראל בכלל.

המופע, שניחן ברמה גבוהה מזו אותה מציג טופז בדרך כלל, נכשל כישלון חרוץ. הוא שרד רק ארבעה מופעים טרם ירד מן הבמה. אפשר לנחש שאחת המסקנות שהסיק דודו טופז מכישלון המופע היה שאין טעם להגיש יצירה ברמה גבוהה לקהל. עדיף להישאר עם משהו מובן ועממי יותר כמו משה מהאורנג'דה, המערכון המפורסם והמצליח ביותר של דודו טופז.

מכל מקום, העובדה היא שטופז לא ויתר על רעיון הצגת היחיד והפך את המונולוג היחיד למחזמר צבעוני קליל. דודו טופז ניסה משך תריסר שנים להעלות את המחזה ללא הצלחה. אפשר לנחש שמפיקים ובעלי תיאטראות לא מצאו עניין רב במחזמר תנ"כי, ועוד פרי עטו של דודו טופז, שני דברים שעל פניהם נראים סותרים לחלוטין. מפיקים פרטיים ותיאטראות גדולים כגון תיאטרון הקאמרי דחו את ההצגה עקב מה שנראה כעלויות גבוהות במיוחד.

על פי הדיווחים הצליח לבסוף דודו טופז לשכנע את עיריית רמת גן לתמוך במופע, גם משום שהבטיח למסור את רווחי החודש הראשון כמלגה לתלמידי בית הספר "בית צבי" על שם אביו, אליהו גולדנברג ז"ל. דודו טופז טוען כי "כדי לכתוב את ההצגה נפגשתי עם רבנים ועם מומחים למשה רבנו. ישבתי אצלם שעות, ולאחר שיחות ארוכות הם אמרו שנקודת ההשקפה שלי מדויקת."

מסופקני, אבל נניח לכך. גם ססיל דה מיל, כשהכין את הסרט המפורסם על חיי משה "עשרת הדיברות" טען דברים דומים והאמת היא שכל קשר בין הסיפור התנ"כי לסיפורו מקרי לחלוטין, אבל זה טוב ליחצ"נות. את המוזיקה כתב מירון מינסטר, עם תלמידי בית הספר "בית צבי". בתפקיד הראשי הופיע יגאל, שהתפרסם במחזמר דומה - "יוסף וכתונת הפסים המשגעת". דודו טופז ציפה שההצגה תהיה הצלחה מסחררת.

המחזמר עצמו, למרות הביקורות הקשות, היה סביר למדי ואף למעלה מזה, היווה בידור טוב לכל המשפחה. אני חושד שאף אחד לא ציפה לשום דבר אחר. דודו טופז גילם את קולו של אלוהים וכיוצר הסיפור יש לו את הזכות המלאה לכך. יוסי צברי, שגילם את פרעה כמעין "ערס" מצוי נשא חן בעיניי וגנב את ההצגה. הייתה זו הפקה סבירה וקולחת. משחקם של כמה מן השחקנים עמד בהחלט בדרישות הסף. אהבתי את המוזיקה של מירון מינסטר. דווקא יגאל אלאור מזרחי חיוור בתפקיד משה, שאמור להיות התפקיד החזק יותר אבל אינו כזה. גם השחקנים שגילמו את המרגלים היו טובים במיוחד, כשני טיפוסים מוכרים מאוד של ישראלים עכשוויים.

כל השאר שיחקו באופן נסבל, לא יותר, ובכללם בנו של דודו טופז שהפך את ההצגה למופע משפחתי של ממש. הפזמונים היו יפים וקליטים (ובכללם גרסה חדשה של הפזמון הוותיק "אל תירא ישראל", ונהניתי מהם מאוד. דודו טופז, במכוון, יצר את המחזמר כמקבילה לאירועים עכשוויים. אולי הדרך היחידה שמצא כדי למשוך קהל עכשווי גדול. בסך הכול נהניתי. פה ושם אפילו בדיחה אחת או שתיים. שלמה המלך ושלמי הסנדלר זה לא, אבל לדעתי טופז הוכיח שהוא בהחלט מסוגל לכתוב מחזמר נסבל על תקופת התנ"ך, מה שלא כל אדם מסוגל לו.

המסגרת היא סיפור חינוכי: אב מספר לבנו (עומר טופז הבן) את סיפור יציאת מצרים בגרסת דודו טופז. המחזה מלא וגדוש באזכורים פוליטיים ועכשוויים, כאילו אין לו זכות קיום בלעדיהם. יש אפילו השוואה בין סבלות הפלסטינאים לסבלות העברים במצרים. אהרון, אחיו של משה ששימש כדוברו, הוצג במחזה ככפיל של הרב עובדיה יוסף, המאיים להוציא את כולם החוצה ומקלל ומגדף את פרעה. במחזה של דודו טופז אהרון אינו משמש דוברו של משה, כבד הפה שבמחזה של טופז אינו זקוק לשום דוברים. הוא הדובר הטוב ביותר של עצמו. אין ספק שיש דמיון בין דודו טופז ודמותו של משה, שלפחות חלקו הוא, לדעתי, מכוון וחלקו תוצר בלתי נמנע של הסיפור המקורי. משה במחזמר חי חיי תענוגות וגלות עד שהוא מוצא לבסוף את ייעודו כגואל העם. במהלך חייו הוא מקסים את בנות מדין שאינן יכולות להסיר ממנו את עיניהן, בדומה לבנות ישראל בכל הנוגע לדודו טופז (לפחות עד גיל מסוים). גם עלייתו להר סיני לקבלת עשרת הדברות מעוררת בעם גל רכילויות כפייתי בנוגע לחייו הפרטיים, במקום עיסוק מלומד בדברים החשובים באמת, עשרת הדברות אותן הוא מביא לעם. משה, בדומה לדודו טופז, הוא איש מוכשר ובעל נוכחות המבין היטב את נפש הבהמות הגסות והמפגרות המכונות "עם ישראל", מנהל עם העם מערכת יחסים מורכבת אבל אוהבת ויודע שאין ברירה ושעל מנת להגיע אליו עליו להוריד את עצמו (בניגוד לרצונו) ולהשליך לעם "קסמים ופרסים" על מנת לזכות ברייטינג, דהיינו אהבת והערצת העם כנגד כל המתחרים כגון קורח.

גם הוא, בדומה לטופז, נאבק ביצרו אם כי כל הנראה ביתר הצלחה מטופז, וכמו דודו טופז משה תמיד נאלץ להתמודד עם מבקרים קטנוניים, שכלתנים וטיפשים, "קורחים" שאינם מבינים את הקשר הנפשי העמוק שיש בין משה ועמו.

דודו טופז עצמו מצהיר שהוא מזדהה מאוד עם משה, אם כי קשה לו להסביר למה. דמיון שגם בנו של טופז שם לב אליו : הרגשתי שמשה עלה להביא תורה לעם ישראל, והם, כתודה, מרכלים עליו, בדיוק כמו שאבא שלי מנסה להצחיק את המדינה כבר עשרים שנה והמדינה, כתודה, מרכלת גם עליו. מה שנכון נכון.

טופז מודיע שהוא מתכנן עוד מחזמר אחרי "משה". נראה שהנושא המתאים ביותר היה מחזמר על חיי אבי המשפחה, דוד בן ישי, שעל פי דיווחים שונים טופז אכן תכנן וכבר כתב. אין ספק שהאיש המתאים ביותר לגלם בו את דוד הוא הצאצא, טופז, אדם שהראה שחייו כבדרן, כמאהב וכמשיח פוטנציאלי הם שיקוף מדויק לאלו של בן ישי.

אפשר להשוות את טופז גם לבנו של דוד, שלמה, בכך שהוא בעל נטייה לרעיונות ומבצעים ראוותניים במיוחד. כך, למשל, הוא תכנן ומימן פרויקט שאפתני במיוחד בדימונה, פארק שעשועים שזכה לשם "דודולנד", שאמור היה לכלול חנויות של מותגים ובתי קפה, תעלות מים שצימרים לגדותיהן, רכבל, וגולת הכותרת - מוזיאון האטום, שייראה כמו דגם מוקטן של הקריה למחקר גרעיני, השכנה, ויחשוף ממנה את כל מה שניתן לחשוף. לרוע המזל, צרות עין מסחרית גרמה לקשיים בפרויקט והוא בוטל בסופו של עניין, לרוע מזלם של תושבי דימונה. איך שהוא, במקביל לכל הופעותיו ומופעיו, הוא מצא זמן להמציא המצאות. טופז פיתח מכשיר לצמצום גניבות כלי הרכב. למעריב נודע כי המכשיר החדש שפיתח, המכונה ''טופזית'', פועל כך שבעת גניבת הרכב תושמע אזעקה המחוברת לצרור המפתחות שבידי הנהג. במקביל פיתח טופז מצלמת מיוחדת המופעלת בעת כניסה לא מוסמכת של נהג לרכב. המצלמה משדרת את תמונת הגנב לאינטרנט, מה שמאפשר את איתורו בעתיד.

במופע החדש שלו, "אין לי זמן", מוצא טופז את עצמו בעולם הבא לאחר פטירתו, כשהוא עומד למשפט בפני המלאך גבריאל ואלוהים (בעל מבטא מרוקני כבד). הללו נותנים לו אפשרות להסביר את עצמו ואת חייו בפני הקהל הסימפטי, או לא, התוצאה תכריע את גורלו לגן עדן או לגיהינום. דודו טופז מתחיל מכאן במונולוגים שונים על חייו, על הוריו, על יצירתו ועל רצונו (הכן מאוד לדעתי) להיות ראש הממשלה של ישראל. סוף טוב הכול טוב. אלוהים מחליט, מאחר ומעשיו הטובים והרעים של טופז שווים בדיוק, כי אין ברירה אלא לתת לו את העונש העילאי - להחזיר אותו לחיים שלנו. העם בישראל יצטרך לסבול אותו עוד כמה שנים.

יצאתי מההצגה בתמיהה - האם רמז האלוהים לדודו טופז בהחזרתו לכדור הארץ שעליו, סוף כול סוף, למלא את ייעודו ולהושיע את האומה?

פרשה ידועה בחייו של טופז היא התוכנית שלו, שהשיגה את הרייטינג הגבוה ביותר אי פעם, בה טענה מתקשרת שחייזרים עומדים לנחות בישראל בתאריך מסוים לרקע צלילי המוזיקה של "תיקים באפילה" (ולמה לא "מסע בין הכוכבים"?) ולהציג את עצמם בפני הציבור. הבדרן דודו טופז עשה מכך תוכנית עם הרייטינג הגבוה ביותר שלו אי פעם, 46.8% בבתי האב היהודיים בליל "הנחיתה", יצאו אלפי ישראלים לרחובות בציפייה לפגוש חייזרים. למרבית הצער אף חייזר לא הופיע ו-העב"מים הפכו בדיחה לא מוצלחת ולא יותר מכך.והעניין בתופעת העב"מים, שהיה בשיאו בארץ בשנות התשעים, גווע מאז כתוצאה, וכל מה שנשאר הייתה המתקשרת שטענה שעשו אותה לצחוק ואיימה לתבוע את טופז. הוא עצמו הביע את צערו על שהחייזרים לא הופיעו ועל כך שנאלץ להסתפק בתוכניתו בציפי שביט כחייזרית. סביר שיש להאמין לו. סופרת הילדים תמר בורנשטיין לזר אף כתבה ספר פארודי על הפרשה בשם "קופיקו החייזר", בו גיבורה הידוע קופיקו מתחזה לחייזר ושם ללעג את כל חוקרי החייזרים ושדרן שחצן דמוי דודו טופז בשם "דידי פזפז". בספר זה יצרה תמר גרסא משלה לאותו אירוע, בה שכנתו של קופיקו הופכת ציידת "חייזרים" ומופיעה באותה תוכנית ידועה לשמצה. קופיקו פוגש את כוכב הטלוויזיה השחצן "דידי פזפז", שמאמין כי קופיקו הוא חייזר. קופיקו, שהוא מתחן ידוע, לא פחות מאותו דידי פזפז, מותח את כולם בגורמו להם להאמין שיש חייזרים, עד שמסתבר שה"חייזרים" הם, בסך הכול, כלבה עם אנטנות והקוף המדבר מאפריקה. בכל מקרה איש אינו מתייחס לעובדה שקופיקו הוא אכן חייזר מכוכב הקופים ואינו צריך למתוח אף אחד בעניין הזה.

א.א. : תמר בורנשטיין לזר מה את חושבת על דודו טופז ?

תמר: אני לא אוהבת לאמור את דעתי על אנשים, אבל אני הכרתי את אביו, אליהו גולדנברג, שהיה המורה שלי לדרמה ומורה מצוין. ודודו טופז עצמו ? הוא מזכיר לי יותר מכל דבר אחר את קופיקו. תעלולן אנושי...

קישורים

עמוס אורן על "אין לי זמן"

פליטות פה ב"אין לי זמן"

ראיון עם טופז

ראיון בוויינט

ביקורת של שי בר יעקב

ביקורת של מיכאל הנדנזלץ

טופז באנציקלופדיה מומה

מנחם בן על דודו טופז

בלדה לאורנג'דה של דודו טופז

ביקורת על בלדה לאורנג'דה

הוריו של דודו טופז רואים בו משיח

אשתו לשעבר של דודו טופז

הצאצאים של טופז

דודו טופז במפלגת העבודה

דודו טופז במפלגת שינוי

דודו טופז על שמעון פרס

תגובות לטופז בפוליטיקה

יאיר לפיד נגד דודו טופז

מלכות הרייטינג

תיק דודו טופז

דודו טופז כמחנך הדור

פארק השעשועים של דודו טופז

פרויקט דודו לנד

ביטול הפרויקט

דודו טופז בסרט "מלך הרייטינג"

סוף עידן טופז

מי זוכר את דודו טופז

טופז עובד על סדרת טלוויזיה

דודו טופז עוסק בהמצאות

הוטרדתי מינית בידי דודו טופז

ישראל מחכה לקופיקו

דודו טופז וחקר העב"מים בישראל

שאול וואהל מלך פולין ליום אחד

רשימת ספריו :

"למה לא? – שירים על הגל הקל", הוצ' טרקלין, 1972. צייר זאב.

"סטגדם", הוצ' טרקלין, 1980. קובץ שירים.

"כתם לידה", הוצ' ביתן,1981.

"עד העצם", הוצ' נוצה וקסת, 1986.

"החיים זה לא מה שהבטיחו לי", הוצ' ידיעות אחרונות, 2002. אוטוביוגרפיה.

"דודו מספר לגולו", קלטת.

ספרים של לילי גולדנברג

"אתה", הוצ' נוצה וקסת, 1983. קובץ שירים.

"את", קובץ שירים.

"ברדת המסך", הוצ' נוצה וקסת, 1987. אוטוביוגרפיה.

"להתחיל מחדש",1991. קובץ שירים.

"חרוזים לעת מצוא"

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד