תת – תרבות פאנק - משמעותו של סגנון


התמונה של דן לחמן
87 צפיות

תת – תרבות פאנק - משמעותו של סגנון / דיק הבידג'. הוצאת רסלינג. תרגום: רונה כהן. עריכה מדעית: ד"ר עודד היילברונר

לונדון היא מצוינת לעקוב בה אחרי שינויים תרבותיים חברתיים. אפשר להגיד שכל עיר גדולה היא כזאת אך הניסיון שלי מלמד שלעיר לונדון השינויים מגיעים מהר יותר. המשנים זורמים אליה מכל קצווי הממלכה ומן הערים הגדולות והקטנות האחרות.בשנות השישים המוקדמות רחובות העיר היו מלאים בצעירים לובשי חליפות כהות, חובשי מגבעות שחורות קטנות ומנופפים מטריה לכל עבר בכל מזג אוויר. הם היו נחמדים כמו בובות חלונות ראווה. הגל הביטניקי כבר היה בסופו. על במת התיאטרון, כנציגת התאבות עלה גל מחזות המחאה של צעירים בני המעמד הנמוך. המעמד העליון נעלם מהבמה. בפאבים אפשר היה עדיין לחוש בסיווג מעמדי אך לא לקח זמן רב ובתי השתייה הציבוריים אכן הפכו להרבה יותר ציבוריים כשבחלק גדול מהם התחילו להתערבב אוכלוסיות מרמות שונות. לקראת החצי השני כבר שמעו בחנויות מוסיקת פופ והביטלס הכתיבו אופנה חדשה. האופנה שימשה תמיד ראי לתרבות. במשך שנים רבות אופנאי הצמרת נלחמו באורך המכפלת של השמלה. סנטימטר מתחת לברך או שני סנטימטר מעל לברך. אך אז פרץ לרחוב המיני ואתו גזרת השק חסרת הצורה. החליפות נעלמו, הג'ינס נראה הרבה יותר מקודם, השיער התארך. בסוף שנות השישים הגל ההיפי הגיע מאמריקה. אפשר היה לראות אותם שוטפים את העיר. צ'לסי הייתה מעוז אחד, קרנבי סטריט הפך במהרה למעוז חנויות האופנה הזולות. בקינגס רואד נפתח המרכז הגדול הראשון של המון חנויות קטנטנות שמכרו את אופנת הרחוב והשפיעו מרחוק גם על תל אביב כך שכשנפתח "הקניון" הראשון קראו לו לונדון מיניסטור והוא היה מורכב כמו בלונדון מהמון חנויות קטנטנות. מול החנויות הקטנות הללו בלונדון נפתחה החנות "ביבה" הכלבו הענקי לאופנה מתקדמת. הוא היה כל כך מדהים בעיצובו עד שלא היה ברור כלל מה למכירה ומה נועד לקישוט. הוא נסגר די מהר. עם הזמן האופנה ההיפית הפכה להיות יקרה. אופנאי הצמרת עברו לכמה עונות לבדי הג'ינס. ג'ינס בתפירה עילית. וסמרטוטים בהון תועפות. כך הפך הג'ינס הזול לבגדי מעצבים שעלו פתאום הון עתק. מכנסי ג'ינס שנתפרו בצבע חוט שונה, טלאי על הכיס האחורי או על הברך הביאו את הג'ינס הזול והעממי למחירים שלא יתוארו בימים ההם. המהפכה נגמרה בקול ענות חלשה. ההיפים חזרו הביתה להתפרנס והפכו למיני ביל גייטסים. היה ברור שהגיע זמן למשהו חדש. כנראה אין תשובה הוא מי היה באמת הראשון. מי הכתיב את הזרם החדש וכיצד התפשט מיד ואומץ על ידי צעירים אחרים.בהתחלה הם היו מעטים. ילדים עם תספורות אינדיאניות. כרבולות צבועות בצבעי מלחמה איפור שחור מוגזם המון ברזלים על הבגדים וקצת אחר כך גם על הפנים ואברי גוף אחרים. ומה שהיה יפה בעיניהם הוא להראות כמה שיותר מכוערים ויוצאי דופן. עניין של טעם. גם הם התקבצו ברחבת הכנסייה הגדולה בקינגס רואד בצ'לסי. יחד אתם נולד זרם הפאנק המוסיקלי. הם שמחו להצטלם ועשו פוזות לפני כל תייר. שנה אחרי זה כבר ידעו שכדאי להם לבקש כסף עבור הרשות לצלם אותם, לא שילמת הם הפנו לך את הגב או הגיבו באלימות.כעת יצא ספר המחקר על "תת – תרבות פאנק." משמעותו של סגנון. דיק הבדיג' מכנה את כל קבוצות התת תרבות שהוא מדבר עליהן בספר בשם "תת תרבות מרהיבת עין" כזו שסממניה חיצוניים ומזדקרים מידית לעיני הציבור. כך הוא מתייחס אליהן מרהיבות עין.

אנגליה עברה שינוי ענק כתוצאה של מלחמת העולם. עירוב הקבוצות בצבא, החזרה הביתה כל אחד למקומו והעלבון שספגו המעמדות הנמוכים. עלבון נוסח קזבלן. החיים השתנו. המרירות חלחלה לדור הצעיר. קבוצות פשע של צעירים התחילו לצוץ בשכונות הרחוקות של הערים הגדולות. וכשהכלכלה התחילה להתאושש מעט נהר אל השפע המתעורר דור חדש ובזבזני. הצעירים. אלו שפעם היו תלויים בהוריהם הפכו להיות פלחי שוק גדול ועצמאי. החברות הגדולות התחילו לכוון אליו יותר ויותר מוצרים ובעיקר יותר ויותר אופנה. חלק מהצעירים המשיך את מסורת המעמדות שקיבל בביתו, חלק החל לנוע בין לבין, ובין ניתוק מהמעד אליו השתייכו. השייכות האישית הפכה להיות מרכיב חשוב שלא נודע קודם לכן.

ז'אן ז'נה

את מסעו מתחיל דיק הבידג' כותב הספר הרבה קודם להולדת הפאנק. הוא מתחיל בספרו של ז'אן ז'נה "יומנו של גנב" שנכתב ב 1949. הבדיג' מתחיל דווקא שם כדי לצטט קטע קטן המסביר את היוולדותו וחשיבותו של סמל תרבותי. ז'נה מספר איך בצעירותו תפסו אותו בגבול ספרד שוטרים כשבכליו שפופרת וזלין. גברים לא השתמשו בווזלין, אלא אם כן היו הומוסקסואלים. השפופרת הזו הפכה להיות הסמל המייצג שלו לזמן רב. ז'נה הפך את חייו ואמנותו לחקר ההשלכות החתרניות של הסגנון. מעמדו ומשמעותו של המרד דרך סמלי היום יום. סיכת בטחון, אופנוע, שפופרת ווזלין. המתח שבין קבוצות דומיננטיות לקבוצות כפופות משתקף ברבדים של תת תרבות המורכבים מאובייקטים בעלי משמעות כפולה המזהירה את העולם ה"סטרייטי" בנוכחותם המרושעת. מה שהופך להיות אייקון של תרבות אסורה על ידי האחד למשהו מעורר אי נחת ואיום על האחר.הסגנון הוא הזירה שבה ההגדרות המנוגדות מתנגשות. תת התרבות תמיד תהיה חשודה ותלווה במחלוקת. כך טיפוח כרבולת על הראש, תקליט או בגד מסוים הופכים להיות סגנון, מחווה של אי ציות, בוז וזלזול. אך איך אפשר לחפש את תת התרבות אם אין לנו הגדרה רגילה של "תרבות" לפי מילון אוקספורד תרבות culture:"טיפוח,השגחה, פרקטיקה של עיבוד אדמה, טיפולן או גידולן של חיות מסוימות. טיפוח ועילוי הנפש, שיפור או עידון על ידי חינוך ותרגול. הצד האינטלקטואלי של הציוויליזציה.."וזה אחרי קיצור הערך. מספיק לראות מכאן כמה עמום המושג. הגדרה אחרת המוכרת כנראה יותר היא זו המתארת את היווצרות הקלאסיקה. תרבות כאמת מידה למצוינות אסתטית "הטוב ביותר שנאמר ונחשב אי פעם בעולם (אופרה, ספרות, מוסיקה, בלט דרמה..)" בקיצור אמנות. היו שהרחיבו את ההגדרה לכיוון כל מה שקשור לאורח חיים המבטא משמעות. הבהרה ופירוש המתבטאים באורח חיים ויוצרים תרבות. המשורר ט"ס אליוט הרחיב את ההגדרה:"כל הפעילות האופיינית ותחומי העניין של אנשים. משחק דרבי. תחרות שיט. פרות. 12 באוגוסט. יום הגביע. מרוצי כלבים. שולחן פינבול. לוח חיצים. גבינה. כרוב חלוט. שורש סלק בחומץ. כנסיות גותיות והמוסיקה של אלגר" תיאוריית תרבות המערבת את היחסים בין הגורמים המרכיבים את אורח חיינו המלא. התרבות נחלקה לתרבות גבוהה ותרבות הטראש. "תרבות צמר גפן מתוק", פוטבול, רומן זול, רומן אונס וצהובונים של יום ראשון. אך גם "ללא הערכה של ספרות טובה, אף אחד לא יוכל באמת לעמוד על טיבה של החברה". ניתן ליישם שיטה של ניתוח ספרותי ביקורתי לא רק על ספרות – הזוכה להוקרה על ידי הממסד האקדמאי – אלא גם על תופעות חברתיות כמו אמנות פופולארית ותקשורת המונים. בצורה כזו שתשפוך אור על משמעויותיהם עבור הפרטים שאליהם הם משתייכים.בהמשך הגדרת התרבות נודד הבדיג' להגדרות של בארת, להגדרות אידיאולוגיות המגיעות אל ומ- מרקס. הוא נוגע ב-אלתוסר ו-דה סוסיר . וחוזר לאקדמיה:"רוב מוסדות החינוך המודרניים, למרות הניטרליות לכאורה של החומרים שמהם הם בנויים - לבנים, רעפים, מלט – טומנים בחובם הנחות אידיאולוגיות אשר מובנות בארכיטקטורה עצמה. שיטת הפקולטות משעתקת את הקטגוריזציה של הידע לכדי תחומי אמנות ומדעים על ידי מיקומן של דיסציפלינות שונות בבניינים שונים. ולא רק אלא שרוב המכללות שומרות על חלוקה מסורתית ככל שהן מקצות קומה נפרדת עבור כל נושא"צורות אלו מסייעות להגביל לא רק את מה שנלמד אלא כיצד נלמד. במקרה זה תורגמו מסגרות המחשבה שלנו לכדי לבנים אמיתיות ומלט.אנו חיים תחת כנפיה של הגמוניה חברתית. הגמוניה מצב שבו מתקיימת ברית זמנית בין קבוצות חברתיות שונות אשר בכוחן להפעיל סמכות חברתית על קבוצות אחרות. המרכיבים של מרכיבי ההגמוניה יכולים להשתנות, הם לא בהכרח קבועים. ניתן לחצות את ים האידיאולוגיה, את הסדר החברתי, ניתן לקרוא תיגר על הקונסנזוס. תת התרבויות הצעירות שנולדו אחרי המלחמה באו לשבור את הקונסנזוס שהתהווה לאחר המלחמה.תת תרבות אינו מתבטא באופן ישיר אלא באופן עקיף. דרך הסגנון. הסגנון מכיל את ההתנגדות. והסתירות התרבותיות מוצגות לראווה ברובד של הסימנים. כך נוצרת קהילת סימן. מכאן נוכל לחזור ולראות איך סיכת בטחון ושפופרת וזלין "אובייקטים צנועים" מנוכסים ונגנבים ונטענים במשמעות חתרנית. הסגנון מקבל משמעות של הולך נגד הטבע. פגיעה ברוב הדומם המקבל את הקונסנזוס.הקבוצות שפתחו תת תרבות פיתחו סגנון מחתרתי, תחבולה אקספרסיבית. היא מופיעה כהפרעה סימבולית לסדר חברתי מושכת אליה תשומת לב ולעורר צנזורה. רק להזכיר כשהביטלס עדיין נחשבו למחתרתיים ותת תרבות לא הרשו להם לבוא לארץ כדי לא "לקלקל" את הנוער העברי.

הבידג' מתחיל את תולדות הפאנק ב1976. בקיץ שהיה חם וארוך בצורה בלתי נסבלת באנגליה. חום שלא נרשם שם מעולם. אני יודע, הייתי אמור להיות שם עשרה ימים, במלון ללא מיזוג וחלון לחצר שממילא לא נפתח ולא רציתי לפתוח ( נו, חדר זול במלון זול) וברחתי אחרי ארבע ימים לברלין. החום באמת היה נורא במדינה שאין לה שום הכנה למזג אויר כזה. העיתונים דיווחו על טבע לא טבעי שהתקיף את האי. הוכרזה משמעת מים והדשא בהייד פארק הצהיב ואחר כך הפך לחום. פסטיבל נוטינג היל הנערך כל שנה וכולו אחוות צעירים והרמוניה גזעית הפך פתאום לשדה קרב והטלוויזיה שידרה לכל בית מהומות שהכירו רק ממקומות רחוקים בעולם. כושים מצוידים במכסי פחי אשפה, מה ששימש בעבר כלי מוזיקלי הפך להיות כלי נשק.הפאנק נולד באותו זמן בקינגס רואד. בקצה השני של העיר. הרוק הנוצץ של דיויד בואי התחבר עם הרגאי הג'מיקאני יחד עם איגי פופ וכמה להקות אמריקאיות שכבר אפשר היה לשייך אותן לזרם החדש. הרוק הזוהר תרם את הנרקיסיזם ואת המיניות הנוזלית והמעורפלת. האמריקאים הציעו זרם מינימליסטי. הנורת'רן סול, - תת תרבות של נוער מעמד הפועלים- רגאי ואמפטמינים. לכאורה שינוי מוזיקלי אלא שהוא צמח ממקום הרבה יותר עמוק. האופנה הוגדרה בתחילה שובבה כרבולות השיער. הז'קטים מעור, הנעליים המחודדות מאוד, מכנסי סקיני צמודות, גרביים ססגוניות. סיכות ביטחון ואטבי פלסטיק. לבוש שהתגובה אליו הייתה בין היקסמות לזעזוע. הפאנק הצליח לשלב את כל תת התרבויות של אחרי המלחמה לגל אחד.

פאנק

להקות חדשות, בגדים אחרים. פנים חסרי מבע. המעניין שהרגאיי שלכאורה היה הזרם המתנגד או המקביל לפאנק בתחילתו השפיע ויוצרי פאנק לקחו ואיחדו סממני ראגיי לתוך התנועה החדשה.הראגיי הוא תופעה מעניינת בפני עצמה. הרגאיי שהגיע מג'מייקה לאנגליה והפך להיות המייצג המרכזי של הצעירים השחורים. אלו שחזרו מצד אחד למודעות החזרת לשורשים האפריקאיים ומצד שני היו נוצרים מאמינים מאוד. לימדו אותם שהשטן שחור ובן האלוהים לבן והם קיבלו את התורה. הם שרו על בני ישראל ועל נהרות בבל והזדהו עם הצער העתיק, ואולי בלי לקשר בכלל לישראל של היום. כך שמצד אחד היו בעלי מודעות של שחורים מדוכאים המחפשים את השורשים ומצד שני נוצרים עם ערכים כאלה שהיו נגד כל קדמה ליברלית בעלת רעיונות חברתיים. אם הפנקיסטים היו בעלי מיניות מעורפלת ופתוחה הג'מייקנים הביאו אתם קיבעונות מיניים והיו מאוד הומופובים למשל. וכששרו על חזרה לארץ המובטחת התכוונו למשהו סמלי ולא למקום בוא נמצאת ישראל. אתיופיה הייתה קרובה אליהם יותר. הערכים האפריקאיים עלו לקדמת הבמה.

ככל שהרגאיי התפתח הוא איבד את מקצביו האתניים העליזים. הרטוריקה הפכה לשירים על דם ואש. גדילי השיער נעשו ארוכים יותר והחשיש נעשה גלוי יותר, גם במקצב המוסיקה הכבדה והאיטית יותר

הראסטות שגידלו היו סמל לאפריקניות. ככל שהרגיי התפתח הוא איבד את מקצביו האתניים העליזים. הרטוריקה הפכה לשירים על דם ואש. גדילי השיער נעשו ארוכים יותר והחשיש נעשה גלוי יותר, גם במקצב המוסיקה הכבדה והאיטית יותר. ומבחינה כלכלית הג'מייקנים ובני הודו המערבית היו מובטלים ברובם, ושם התחילו ההתנגשויות עם המשטרה והאלימות הציבורית. המוסיקה הפכה להיות קשר עם העבר. אופנת הרחוב שלהם השתנתה. הם התחילו ללבוש מדים מעודפי הצבא, אופנת לוחמי מחתרת או חיקוי, אך עם כובעים גדולים ראסאטות או תסרוקות אפרו לגברים ומיני צמות שזורות וחרוזי שיער אפריקאיות לנשים.

מוסיקת הפאנק הייתה מתוחכמת בדרכה והתפתחה מרוק'נרול מקצביו והליריקה שלו. הרגיי התפתח מהמוזיקה העממית של תזמורות חביות מתכת והושר בדיאלקט ג'מייקני. ובכל זאת נוצרו השפעות וזרימות מתרבות הרגיי לפנקיסטים. המשבר החברתי, האבטלה גם של צעירים לבנים, הניהיליזם שהתפתח והסחר ההדדי במריחואנה היה בסיס ראשוני לשיתוף בין תתי התרבויות השונות.

באמריקה הייתה זרימה קבועה בין המוסיקה השחורה לכל סוגיה שנוגנה גם על ידי לבנים. הקשר בין בני הנוער הלבן ונוער מעמד הפועלים השחור לא היה כל כך טעון בתחילה.אמריקה הייתה עסוקה במעבר בין התרבות הביטניקית לתרבות ההיפית. כל הנושאים שהעלו הקבוצות הללו כל אחת בדרכה, שאלות גזע, מין ומרד העסיקו את השמרנות הלבנה. כשהרוק'נרול בחלקו השחור פרץ והחליף את המוסיקה הסלונית הלבנה נוסח סווינג או טנגו זו הייתה מהפכה שאנגליה לא הכירה.הביטניקים רצו לברוח מן הערים הגדולות למקומות רחוקים שם יוכלו לחיות "כמו בן אדם" לעשן לקרוא ולכתוב. ההיפים נולדו קרוב לגטאות השחורים ורצו לחיות בערים הגדולות, בתחילת הדרך.

להיפים ולנוער השחור הייתה שפה משותפת ודאגות דומות. הג'אז היה מה שחיבר את כולם, לפני הרוק'נרול. שאריות הביטניקים, השחורים וההיפים המוקדמים. מיילס דייויס למשל שהיה מוזיקאי ג'ז שחור שניגן מוסיקת פאנק להנאתם של לבנים ושחורים.

לא אלו ולא אלו היו הראשונים. די בהתחלה היו הטדי בויס. אחריהם המודס שהולידו את גלוחי הראש הפרולטריים האלימים. כל קבוצה וכללי ההתנהגות שלה וסגנון הלבוש שלה.

דיויד בואי

גלוחי הראש לא היו מרדניים לכאורה. הם שינו אמנם את צורת הלבוש וספגו סלנג של השחורים סביבם אך שמרו על הערכים של הוריהם. השמרנות הגזענית האלימה. מהצד החיצוני החזותי לקחו גלוחי הראש חלק מאופנת הרגאיי. השפה, בחלקה. אופנת הלבוש. הם ישבו על קו התפר של שכונות העוני הלבנות והגטאות השחורים. ה יצרו דו-שיח שהגדיר כל אחד מהצדדים במונחים של השני. וכולם יחד היו נגד הפקיסטנים.

סצנת הרוק הידלדלה. מוסיקת הפופ דעכה ומה שהיה בשיא האופנה היה הדיסקו הרקיד. לתוך הריקנות הזו פרץ דיויד בואי עם הגלאם רוק (glam.) זיגי סטארדאסט או דמות הפיהרר הבלונדיני. להופעות שלו התחילו להגיע צעירים מאופרים כמוהו צבועי עיניים ושיער עם מיניות לא ברורה. בואי שינה את תרבות האנדרגראונד והפך אותה לנראית מושמעת והרבה יותר מרכזית. בואי לא היה יוצר "פוליטי", הוא נמנע במכוון מהעולם האמיתי. הוא העביר את מעריציו המתאספים לעולם של מדע בדיוני. של קברט ברלינאי של שנות העשרים.בואי והסקס פיסטולס יכלו כל אחד בדרכו להגיד" אין עתיד בשבילך, אין עתיד בשבילי" אך בואי העלה לפני השטח את שאלת הזהות המינית המודחקת. הרוק הזוהר הפך להיות הצד המתוחכם של הספקטרום. מיניות ותפקידי מגדר תפסו מקום ראשי. בואי עצמו לא נתפס כחופשי אלא כמתחפש אך הוא פרץ דרך לאלו שהיו בצל או מתחת לפני הזרמים הקודמים.התחכום עצר חלק גדול מהצעירים להתחבר לסצנת הגלם להשאיר את הזירה למבוגרים יותר ובעלי ההבנה העמוקה יותר.באותו זמן פעל גם זרם מוסיקלי אחר הגליטר רוק (gliter) אנשים כמו מרק בולן. אחריו נהו רוב הצעירים הפחות מתוחכמים. בואי, לו ריד והרוקסי מיוזיק משכו את האליטיסטים והמורבידיים יותר, אלו שחיפשו משהו מעבר לבעיות היום יום. הרוק הזוהר העלים את מעמד הפועלים. הפאנק הנוצץ היה הדובר של הנוער הלבן המוזנח מן המעמד הנמוך.הפאנק אבחן את עצמו בביגוד שבחלקו נילקח מהרוקיסטים אך עבר טרנספורמציה של הרחוב. בגדים מלוכלכים, שרשראות אימתניות,רצועות ואזיקים. ואחד המבקרים אמר פנקיסטים הם כושים עם עור לבן. כשאני רואה את הקולר סביבי צווארם הם מזכירים את הסדרה שורשים על הכושים באפריקה. הרגיי דיבר על חזרה לאפריקה הפאנק אמר אנחנו האפריקאים של המעמד הבינוני. שם נוצר החיבור בין רגאיי לפאנק בשפת הרחוב האלימה.שני הזרמים קעקעו את היסודות "הבריטיים" שלהם. לא רק את מעמדם ומקומם החברתי הם טשטשו בקעקועים, בתלבושתם והאיפור שבו התאפרו אלא גם את מראם האנושי. הם מחקו את הדמיון בינם לבין הלבנים האחרים. הם הציגו מול העולם פנים לבנות מתות, חסרות הבעה וריקות לחלוטין. הם הכו להיות השלילה, של המקום בו ממילא לא היו.הפנקיסטים התחילו להתגודד במועדון "רוקסי" בקובנט גרדן והתפשטו לצ'לסי לקפה sex בקינגס רואד. בקיץ 1977 נערכו קרבות רחוב כמעט על שטחי חזקה בקינגס רואד בין גלוחי הראש והפנקיסטים.

הצעירים הלכו והתנתקו מהמסורות והמקומות המסורתיים של מעמדם. הם עזבו את השכונות של הוריהם, עברו למקומות קרובים יותר למרכזי הערים, ובכל פעם התקדמו יותר ויותר למקומות הפופולאריים. אם בהתחלה הסתובבו בשוק קובנט גרדן ומסביב לכיכר טרפלגר הרי שבהמשך עברו לרובע צ'לסי שנחשב למעוז הבוהמה "הבורגנית" יחסית להם. קינגס רואד הפך לזירה הגדולה וסחף אליו את כל הקבוצות שבאו להתקבץ ולדחוק את הקבוצות הקודמות החוצה. שינוי אזורי "המחייה" הביא לשינוי ערכים ולצורות התבטאות מיוחדות. כמעט כל הקבוצות, החל משנות החמישים לערך יצאו ממעמד הפועלים. אם בהתחלה היה בזה מרד משפחתי מעמדי ככל שעברו השנים ודורות חדשים של בני פועלים התגבשו לקבוצות שהביאו תת תרבות חדשה הערכים שלהם הפכו להיות אנטי ממסדיים ואנטי התרבות הקיימת. בהמשך נולדה התרבות האלטרנטיבית.תת התרבות. להיות נגד הקיים כבר לא היה מספיק. לשינויים שעברה הממלכה. היו משמעות ענקית. יצירת מדינת הרווחה. התמוטטות מדיניות הרווחה. שלטון של הלייבור שעבר לידי השמרנים ומשברים כלכליים מסוגים שונים שהשאירו מחוסרי עבודה בממדי ענק וברחובות הערים הגדולות התחילו להראות חסרי בית הגרים בקופסאות קרטון בממדים מפחידים.בהתחלה היו הטדי בויס, אלו שחיקו את המעמד העליון, צורת הביגוד, ההליכה היהירה וסוג של מיניות בוטה. צריך לזכור שכל תת תרבות היא מייצגת הרגע. כמו שהרגע משתנה בהתאם להתפתחויות המשפיעות עליו כך גם השינויים שהולידו קבוצות חדשות שהושפעו מהקבוצות הקודמות, המשכיות או התנגדות, גם למסורת תת התרבות. העלמת הישן והולדת תת תרבות עם שפה משלה וסמלים משלה. סמלים בנעשים נראים ומובנים גם מחוץ לקבוצה. הפנקיסטים, בזמנם, יצרו דרמטיזציה של מה שנעשה מכונה " הדעיכה של בריטניה" ניתן לומר שבואי העביר את הקבוצה משאלות של מעמדות וחיי יום יגעים למקום של התמודדות מגדרית שדפה גם את העומדים ממול להתחיל לחשוב על מוסריות אחרת, חדשה. גלוחי הראש ייצגו את השוביניזם הישן מעמדי מיני וטריטוריאלי. הפנקיסטים חיפשו מרחב בו יוכלו לבטא זהות חלופית הקוראת תיגר על הסטריאוטיפים של המגדר והמעמד.תת התרבות מבטאות תכנים אסורים כמו הפרות קודים התנהגותיים מודעות למעמד ולהבדלים. קודים של לבוש. מה שנתפס כמעט כלא טבעי. המונחים הבאים לתאר קבוצות כאלה בעיתונים המחדירים בעקיפין את הזרקור לעבר התופעה הן פריקים, מלוכלכים, חיות, ועוד הגדרות שכאלה. הציבור "המהוגן" מוסיף להגדרות תארים כמו זבל מופרעים ומשוגעים. תופעת תת התרבות מעוררת חרדות פרימיטיביות של שבירת חוקים המזוהה מיד עם " אן חוקים" תת התרבות מעמידה אתגרים סימבוליים לסדר הסימבולי הקיים. ההתייחסות אליה נע בין הקסמות לאימה. וכשהעין תתרגל תיווצר גם אופנה מחקה. החברים בכת יעצימו את התנהגותם. יעברו לוונדליזם התקוטטויות והתנהגות חייתית. הסקס פיסטולס למשל הקיאו בציבור בטרמינל של היתרו. אך לא יעבור זמן וגיבורי תת התרבות הזו יתראיינו בטלוויזיה, הם יוצגו אמנם כחיות אך יוצגו בתכניות אירוח מינסטרימיות, אך זו תמסחר אותם ותהפוך אותם לפוזה שיווקית ותשפיע על שוק אופנת הצעירים. "אני לא אלך לעבודה לבוש כפנקיסט, אבל בערב מה אכפת למישהו" אמר מרואיין מולם.

החברים בכת יעצימו את התנהגותם. יעברו לוונדליזם התקוטטויות והתנהגות חייתית. הסקס פיסטולס למשל הקיאו בציבור בטרמינל של היתרו

בארת אמר "הבורגני אינו יכול לדמיין את האחר... האחר הוא סקנדל המאיים על קיומו" לכן קל כל כך לתאר את האחרים לחייזרים, ילדים קולניים ובמקים אחרים לחיות מחמד. התנהגות שהפכה את האחר הפנקיסטי ל"טבעי" חסר ערך, חסר חשיבות. הוא מרודד לאקזוטיקה לליצן. הפנקיסטים קיבלו על עצמם את תפקיד אויביי העם. הם הפכו לאובייקטים טהורים. טשטשו את מוצאם. הם קיבלו על עצמם את הגדרת הליצן המרושע.אופנת הלבוש המקובלת עוזרת לנו לקבי דעה מידית על העומד מולנו. אנחנו יכולים לזהות באיזה תקציב נקנה הלבוש ולשייך את האדם וטעמו, ועדיין להשאיר אותו בתוך המערכת. התרבות משתמה בדרך אחרת. כשנולד הסוריאליזם לא ידעו איך להתייחס אליו. אחר למדו להביט בו, לנתח אותו ולקבוע לו מחיר שוק. גם השפה לקחה חלק בשינוי. הסבר מילוי שניתן על ידי לוטרמון היה חלק מהגל אליו השתייך לכן המשפט " יפה כמו המפגש המקרי של מטרייה ומכונת תפירה על שולחן ניתוחים" הביא את גל התרבות הזאת שדיבר על מציאות אחרת. מקבילה למקום שדרך חיוך היה יכול להתקבל. אך מכיוון שהסוריאליזם הוצג בתוך שדה מוכר, שירה וציור, הוא העמיד יותר סימני שאלה והתייחסות מאשר דחייה. האמנות המופשטת או גל הרדי מייד (דושאן והמשתנה שלו) והדאדא היוו הרחבה ושינוי לא מובן מיד אך לא מזעזע ביסודו. גם אם כן התכוונו לשנות לעומק ובכך לזעזע. בסוריאליזם היה דבר מה אחר סמלי ומהפך עמדות. מאיים באופן סמלי על המציאות המוכרת.

הפנקיסטים היו מזעזעים. החולצות שעליהן מצוירות קללות. הבגדים הקרועים. כל מה שהיה יכול להיכנס לקטגוריה שהוגדרה אחר כך בשם לבוש מתעמת. שימוש בחפצים מוכרים שעבר שינוי. סיכות ביטחון תקועות בלחי או בשפה, למשל. בגדים מהדים מלאכותיים שהשימוש בהם הופסק שנים קודם צבעים מזעזעים וכל מה שהתרבות הגדירה כקיטש. הקוסמטיקה המוכרת נדחתה והשימוש בצבעי פנים, איפור בן לגברים והן לנשים הפך להיות דמוי " צבעי מלחמה" של אינדיאנים או אפריקאים. שימוש בחפצים של מיניות נסתרת רצועות ואזיקים ששימשו בסוד בחדרי חדרים הופגנו לאור היום על הצוואר והבגדים. הפורנוגרפיה יצאה לרחובות. על רחבת הריקודים שלהם נרקדו הפוגו והרובוט, כל מה שהיה מנוכר וחסר אינטראקציה אישית. הם עשו פרודיה ורדוקציה לריקודי הרוק במועדונים.

הלהקות שקמו בפנק נשאו שמות כמו the unwanted, sex pistols, the clash והשירים ששרו היו if you don’t want to fuck me, fuck off או i wanna be sick on you.קלוד לוי שטראוס קרא להתנהגות הכללית שלהם "כזו שתלבין את שערותיה של אמא". בהופעות פירק הקהל את הכיסאות וזרק אותן על הלהקה המנגנת על הבמה.הפנקיסטים יצאו נגד כתבי העת לענייני מוסיקה והוציאו במהירות עיתונים (פנזינים) מהירים משלהם בהם כתבו על עצמם בלי תיווך של מבקרי מוסיקה ותרבות. שגיאות כתיב וטעויות דקדוקיות נשארו כפי שהם, לעתים במקביל לתיקון עריכה קל הובאו שתי הגרסאות. על עטיפת תקליט של הסקס פיסטולס הופיעה תמונה מעוותת של המלכה. דבר שאיש לא העז לעשות קודם. שימוש שלהם בצלבי קרס נאציים לא היו סימן להיותם ימניים פשיסטיים. ההיפך. הם לקחו את הסמלים הללו ונתנו להם מובן שבור ורידדו את עצמת הסמל של קבוצות גלוחי הראש ובלבלו את סדר הדברים. כשנשאלה איזו פנקיסטית למה בכל זאת שימוש בצלב קרס היא ענתה פנקיסטים אוהבים ששונאים אותם.כל הקבוצות האחרות שהיו קודם לכן נתנו לאבחון ולמשמעות חברתית מקובלת, גם כשהיו נגן. הפנקיסטים סירבו להתלכד סביב ערכים מוכרים. אי אפשר היה למקם אותו. הסגנון הפך את עצמו לריקנות של עצמו. הם ניתקו את עצמם מתרבות ההורים והתמקמו בחוץ. מחוץ להבנתו של האדם ברחוב. הם התהלכו ברחוב כיצורים מכוכב אחר. בלתי ניתנים להבנה.תת תרבות הפאנק דעכה, כמו כל אלו שהיו לפניה. אם לחזור לציטוט על האמנות הסוריאליסטית אמר עליה מבקר אחד שנים אחרי שנוצרה"המפגש בין מטריה למכונת תפירה על שולחן ניתוחים התרחש רק פעם אחת. אלם לאחר שזכה לתשומת לב, הוא עבר מכניזציה וחזרו עליו שוב ושוב.... פנטזיה כואבת המביטה מבעד לחלונות ראווה"ולסיום אחזור אל ז'אן ז'נה שאתו נפתח הספר. הוא אמר כשדיבר על ספרות הנכתבת על ידי סופרים שחורים "סופרים שחורים המבקשים להביע את עצמם בשפת האדון, נלכדים במסר כפול...."חבל קצת שקולם של הפנקיסטים עצמם איננו נשמע בספר והוא בנוי כולו על תיאוריה. מעניין היה לנסות לשמוע מה הם עצמם אמרו על עצמם. כי אין להניח שהכירו או יצרו מחייהם תיאוריה. השאלה האישית נשארת מרוחקת וחבל. היה צריך לתת להם מקום ופה. יחד עם זה הספר מזכיר דברים. שמות המוזיקאים האופנות כל מי שעבר בלונדון וראה את החבורות, הלא גדולות אני חייב לציין, והסתכל בהשתאות על הצבעוניות המוזרה.

לעולם תישאר השאלה, מי היו הראשונים, מי הגה ומי הוליד את הפאנק. וכמה פנקיסטים היו בכלל בשנים הגדולות של הזרם, ובכל זאת מעטים או רבים הייתה להם סוג של השפעה לא מבוטלת.תת תרבות אחת מפנה עם הזמן את מקומה לקבוצה חדשה. המוחה בדרכה האחרת על עוולות של רגע חדש. הכלים שנתנו על ידי קבוצות קודמות כבר אינן "עובדות" כסמלים. אלו כלים משמשים שיביאו אתם הסתכלות משומשת.כמובן שבספר מביא דיק הבידג' מדבריהם של חוקרים רבים, אי אפשר ואני לא אנסה כלל למנות את כל אלו שהוא מסתמך על דבריהם, אין ספק שלקהל שהפנק היה כה רחוק ממנו זה ספר שהוא יותר מרתק ממרתק. אפשר להחיל אותו ותובנותיו על מיני קבוצות המנהלות תת תרבות אחרת. לא כולם התרחבו כמו הפנק. אך הן מתקיימות בצדי הדרכים.

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר