אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נשי טרויה / תיאטרון תמונע


התמונה של דן לחמן

לא במקרה הועלה כאן המחזה נשי טרויה כמה וכמה פעמים. בעיקר בבתי ספר למשחק לאחרונה. חנוך לוין כתב לו גרסה משלו, "הנשים האבודות של טרויה" בה סילק מהמחזה אלים והשאיר רק את ההתרחשות המרכזית הנבואית על חורבן. בהבימה הוצג ב1983 בעקבת מלחמת שלום הגליל. ג'יורודו כתב את "מלחמת טרויה לא תהייה" וקוקויאניס עשה סרט על פי המחזה עם שחקנים בינלאומיים כ-קתרין הפבורן, אירן פאפאס ווונסה רדגרייב. אם תרצו גם ספרו של ג'ונתן ספרן כהו "קרוב להפליא ורועש להחריד" יכול להשתייך לקטגוריה, הספר המתחיל בליל הפצצת דרזדן בימי מלחמת העולם השניה, סובב בהמשך סביב הפלת מגדלי התאומים. מלחמה גוררת את עצמה, גם אם היא מצפה חמישים שנה.אלפי שנים אחרי כתיבתו "נשי טרויה" או כמו שתורגם בעבר נשות טרויה, הוא עדיין אחד המחזות הפוליטיים הגדולים של כל הדורות.הביצוע המדהים ביותר עד כה שראיתי היה בעת ביקור תיאטרון "לה ממה" הניו יורקי בשנות השבעים. המחזה הוצג על חומות העיר העתיקה בירושלים. חומות שהיוו תפאורה "טבעית" להרס טרויה. הקהל רץ אחרי השחקנים שעברו מבמה לבמה על החומות. כשקראתי את הרעיון הזה חשבתי שאני הולך לשנוא את ההפקה. גם על החומות, גם לרוץ ממקום למקום. והנה פלא, מחזה שכמעט לא דובר באנגלית אלא בסוג של ג'יבריש המצאה של טרויאנית לכאורה הצליח לרתק ולזעזע.יוהנה פלד, רקדנית בת שבע לשעבר שנסעה לשחק בניו יורק ומי שראה אותה לא ישכח לעולם את המונולוג הגדול שלה. למרות שלא אמרה מלה אחת מובנת. כל האיבה והכעס והשנאה והפחד היו ברורים לחלוטין. כמו בכל המחזות היווניים צריך לחזור אחורנית לתקופה שלפני הזמן בו מתרחש המחזה הזה.כש-הקובה מלכת טרויה הייתה בהריון האלים ניבאו לה שבנה יחריב את טרויה וציוו להרוג את התינוק. הקובה לא מילאה אחרי הצו האלוהי, ומשם מתחילה הנבואה להתגשם. קסנדרה נסיכת טרויה הבטיחה להתמסר לאפולו אך התחרטה. כנקמה הטיל עליה אפולו קללה. הוא הפך אותה לנביאה. זו שתראה הכל לפני כולם אך איש לא יאמין לה.פאריס הנסיך הטרויאני חטף את הלנה, היפה בנשים, זו שעליה אמרו שפניה השיקו אלף אניות, מבעלה היווני המלך מנלאוס. זה איחד את כל מלכי יוון וגיבוריה לצאת למלחמה נגד טרויה ולהשיב את האישה ואת הכבוד.

סיפור המלחמה ידוע. הדמויות הסובבות בתוכו, הגיבורים אגממנון ו-אודיסאוס, אכילס ואחרים. אחרי עשר שנות מצור חיבלו היוונים תחבוה לעשות סוס עץ ענק, כשבתוכו יתחבאו לוחמים. להשאיר אותו על החוף ולתת לטרויאנים לחשוב שזו מנחת פרידה. הסוס הוכנס לעיר. עם לילה יצאו החיילים היוונים פתחו את דלתות העיר והצבא היווני נכנס והרס את טרויה. קסנדרה התריעה מפני המלחמה. מפני הכנסת הסוס לעיר היא מנבאת את החורבן, ואיש אינו מאמין לה, חושבים דעתה נטרפה.המחזה נשי טרויה מתחיל אחרי החורבן. כשהמלכים מתחלקים בשלל ולוקחים את הנשים הטרויאניות השבויות כשלל מלחמה ליוון. קסנדרה נבחרה על ידי אגממנון. היא הולכת בשמחה להיות שפחתו, פילגשו של אגממנון מתוך ידיעה שאשתו קליטמנסטרה תרצח אותו כשישוב לביתו. אותו וגם אותה. את הקובה המלכה בחר אודיסאוס ובבנות האחרות מתחלקים המלכים האחרים.אוריפידס כתב את המחזה בשנה בה התרחשה מלחמת הפלפונסוס. אתונה כבשה את האי מילוס הרסה אותו והרגה את כל הזכרים בני האי. אוריפידס – קסנדרה, אחד משלושת המחזאים היווניים הגדולים מנבא ואיש לא שומע לו. ואכן אתונה הובסה בסופו של דבר במלחמה. מלחמה צריך להוקיע, אמר. כל מלחמה. וכל התפשטות של עם אחד על חשבון השני הבאה בעקבותיה.קל מאוד להעביר את המחזה מתקופה לתקופה, ממקום למקום. זעזוע הכיבוש וההרס יתאימו לכה הרבה מלחמות שהיו סביבנו בשנים האחרונות.

המחזה המוצג בתיאטרון תמונע הוא עיבוד של סארטר שהוצג בפריס בימי מלחמת אלג'יר. לא יהיו מנצחים או מנוצחים במלחמה. הוא כתב. ואכן, ההרס קורה לשני הצדדים. היוונים הורסים את טרויה, אך כל היוונים מקבלים את עונשם. למנצחים לא הייתה ברכה מניצחונם. הרס טרויה הביא להם את נקמת האלים. סרטר הוסיף למחזה רובד של אמירה אנטי קולוניאליסטית. האימפריאליזם המלכותי האירופאי לא מצליח לדכא ולהרוס את אנשי אסיה.הגברים אינם מופיעים על הבמה, אך עדיין מדובר בהם. המחזה כמעט כולו של נשים.את המחזה פותח האל פוסידון המספר את ההתרחשות הקודמת למחזה.. שליח מגיע להקובה לבשר לה על החלטת מועצת המלכים מה ייעשה בנשים. אנדרומכה, אלמנתו של הקטור הגיבור ניתנת כשפלה לבנו של אכילס, וקודם לכן היוונים הורגים את בנה כדי שלא יקום יורש לטרויה. אך כמחוות כבוד נותנים לאנדרומכה את האפשרות לקבור אותו על אדמת טרויה.

הלנה היפה, סיבת המלחמה מקבלת חנינה ממנאלוס שאינו עומד בפני קסמיה ולוקח אותה חזרה אליו.ההצגה בתמונע לא חפה מבעיות. יש בה רגעים נפלאים אך גם כמה נפילות. נתחיל בבמה, הבמה הצבועה אדום, מכוסה כולה בחול שחור, האפר של העיר השרופה, כך שכל צעד של השחקניות מגלה איזו נקודה אדומה, שרידי הדם שנשפך. וגורם לבמה להראות קצת אחרת עם כל צעד. גם הגלימה הגדולה שלובשות הנשים ובעיקר הקובה היא שחורה בצבע האפר, ובתוך הבד מבצבצים לרגעים פסים אדומים. כך שיש שילוב מצוין של המראה והמשמעות. את הבמה עיצבה דנה צרפתי, המסכים השחורים והאדמה החרוכה מכניסים מיד לאווירת ההרס. אלי מלכא תרגם את המחזה ולמיטב זכרוני זה אותו תרגום ששימש את הבימה בהפקה של שנות השמונים. בתחילת המחזה בין ההריסות הנראות מרחוק, עמודים סמליים, עומד לו סלע גדול של אבן שרופה סלע שיתגלה להיות נשי טרויה השוכבות ומכסות זו את זו בגלימתן.הבעיה של הבמאי היא שאלת הסגנון. הוא לא הצליח להכניס את כל השחקנים לסגנון משחק אחיד. הכוונה לעשות הבדל בין היוונים לטרויאנים מובן, אך בכל זאת היא לא עובדת עד הסוף. בעיקר מפני שחלק מדבר בשפה תיאטרלית בניסיון מעניין למצוא דרך דיבור קלאסית בלי להיכנס לדקלום אך אחרות מדברות ברמת שפה של הרחוב הצברי.

נדב בושם הלבוש בסוג של מדים כמעט מודרניים משחק סוג של קצין הממלא את כל הפקודות, אם תרצו אייכמן קטן. אך למרות שהתפקיד מאפשר לו רבגוניות מסוימת שבין רגעים של רחמים אנושיים ובין תפקידו הרשמי הוא לא תמיד מצליח להגדיר ברור את המעברים.על איציק גברי המשחק הן את פוסידון בתחילתו וסיומו של המחזה, והן את מנלאוס, מוטב שלא אומר דבר. שלמה פלסנר ביים בתנופה. הוא העמיד את השאלה המרכזית, מי הם הברברים האמיתיים, האסייתים או היוונים החושבים את עצמם לנושאי תרבות אירופה אך הורסים את העיר. כמובן שהטרויאנים מצטיירים כטובים יותר. אין ספק שהוא במאי עם חזון תיאטרלי המכיר את חלל הבמה ויודע להשתמש בו.אסתי זקהיים בתפקיד הקובה ממלאת את הבמה בסמכות מלכותית וטרגית היא מצליחה לדבר בסגנון של טרגדיה קלאסית עד כמה שאפשר והיא מאוד מרשימה מאוד. האישה הגדולה. אמא אדמה. סמכותית, מלכותית גם אחרי בתבוסה סוערת בתוכה אך שומרת סוד של איפוק חיצוני בהתאם למעמדה.הנשים סביבה, אלו שהן בנות טרויה הלבושות שחור משמשות לעתים כדמויות ולעתים מייצגות את המקהלה. בעיני קסנדרה הוא תפקיד מסובך. לא הייתי יוד איך מתנהגת ואיך משחקים אישה שהיא גם מכשפה, גם נסיכה, וכאן גם זו היודעת כמה קרוב סופה. את קסנדרה משחקת שנטל כהן. והיא הבעיתית ביותר על הבמה. הבמאי בא לעזרתה כשנתן לה לשיר את החלק הראשון של המונולוג הגדול אך ברגע שהיא עוברת לדיבור היא מגלה את כל החולשות הווקאליות של דור שלם של שחקניות. צעקנות וחוסר שליטה בקול. דיבור שאין בו שום מימד תיאטראלי וכולו דיבור רחוב. אך יאמר לזכותה שאת הקטע המוסיקאלי היא מעבירה היטב. לאורך המחזה יש כמה מונולוגים מושרים שגלית פלורנץ כתבה אותם והם מרשימים מאוד ומתאימים להצגה.מי שמצליחה לגרום להתרגשות אמיתית היא אודליה סגל בתפקיד אנדרומכה. יש לה קול נפלא והיא שולטת בו לחלוטין. כל משפט חצוב. כל שינוי קצב דיבור מדויק. וכל זה בתוספת יכולת רגשית סוחפת הופך את המונולוג הגדול שלה לחוויה תיאטרלית אמיתית.

למרות כמה וכמה ביצועים המחזה מצליח לזעזע ולגעת. גם אם ההסתייגויות שבאופן יחסי אינן גדולות ההצגה מרגשת ונוגעת. הנושא של המחזה לא יורד מסדר היום. וגם אם לא מנסים לתרגם לימנו ולקחת צד הלב נשבר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן