אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ההודי רוצה לברונקס / התור - תיאטרון בית צבי


התמונה של דן לחמן

בית צבי העלה שני מחזות קצרים של ישראל הורוביץ. מחזות שנכתבו בשנות הששים כשאופנת המחזות הקצרים הייתה בשיאה. אדוארד אלבי כתב את "סיפור גן חיות", "רכבת תחתית", מותה של בסי סמית", ועוד רבים. המחזות הקצרים עמדו על קו התפר שבין התיאטרון הריאלי לתיאטרון האבסורד והסמלי.האנשים היו ריאליים בסיטואציות סמליות למדי.ישראל הורוביץ למרות שמו איננו ישראלי. אלא אמריקאי. מחזותיו הוצגו בעולם כולו. מיטב השחקנים הופיעו במחזות שלו. ב-ההודי רוצה לברונקס למשל הופיעו כבר אל פאצ'ינו, גארי סיניז, וג'ון מלקוביץ'. אצלנו הוצגו שני המחזות הללו בתאטרון הקאמרי לפני כשלושים שנה.ב-הודי רוצה לברונקס שני פרחחים המחכים לאוטובוס נתקלים בהודי המחפש כתובת. זה יומו הראשון של ההודי בניו יורק. הוא איננו מדבר את השפה, וכל מה שיש לו זה פתק עם כתובת. שלושתם עוברים מערכת יחסים משתנה וסיטואציות העוברות מבדיחות דעת לאלימות. הפרחחים צוחקים מהזר. הודי? תורכי? הוא לא מדבר אנגלית. לילה, המשחקים הופכים אלימים יותר. עד לסוף המר בו אחד מהם הורג את ההודי. איבת הזר. הניכור של שכונות עוני בעיר הגדולה. האלימות הטבועה בבני המעמד הנמוך. החיים המשעממים. כל הריקנות והתחלואים שחיים עלובים מקנים לחסרי המזל. והודי אחד שהלך לאיבוד. זר שאינו מבין מלה ומנסה להתגבר על פחדיו ולתקשר עם שני המקומיים בשפתו.

התור הוא מחזה יותר סימבולי. חמישה אנשים עומדים בתור. לא ברור למה. תור. יש פס והם מסתדרים מאחריו. צריכים לקבוע סדר. כאן מתחילה מלחמה שהכל מותר בה על השאלה מי יהיה ראשון ומי יהיו הבאים בתור כשכל אחד מהם מפעיל את כוח השכנוע והמשחקים שהוא יכול לשחק באחרים. כשבכל רגע מישהו מזיז את זה העומד ראשון וכל התור צריך להסתדר מחדש. ובכל רגע נולדת מניפולציה אחרת שבה כל אחד מנסה להזיז את האחרים.הכוחניות והמלחמה על המקום הראשון, כל כמה שהיא אלגורית ומתאימה לכל העולם נראתה לי מאוד ישראלית במהותה. נדמה לי שבמקומות אחרים המאבק מוסווה ומתנהל אחרת. אם במחזה הראשון משתתפים רק שלושה שחקנים, בשני חמישה כשאחת הדמויות היא אישה המעילה על הגברים את יכולת הפיתוי המיני שלה. במלחמה הכל מותר לשכב עם כל אחד מהרבעה לעיני האחרים כשהאחד הוא בעלה. לפגוע בכולם והכל כדי להגיע למקום הראשון.עירד רובינשטיין, שחקן לגמרי לא רע, ביים את שני המחזות הללו בתנופה גדולה. ואני חייב לומר כבר בהתחלה שמזמן מזמן לא נהניתי כל כך מהצגה, לא רק בבית צבי אלא בכלל מערב תיאטרלי משובב נפש. נכון שכיוון הבימוי הוביל את השחקנים לכיוון הפיזי מאוד, והדמויות היו קצת מוחצנות מדי, כך שיוכלו לעבור שינוי מידי בין שני תפקידים בערב אחד, אך הם עמדו במטלה בהצלחה. ייתכן שאפשר היה לחפור קצת יותר לעומק המחזות ולהוציא מהן יותר מהמשעות החיצונית, אך כמו שזה נראה ההנאה הייתה כזו ששום דבר לא הפריע להנות המלאכה כמו שהיא.ערן עצמון בנה במה שהתאימה מצוין לשני המחזות. ברקע מגרד שחקים בפרספקטיבה מעניינת. מאוד ניו יורקית ואמינה. המשאירה את הבמה כולה לשחקנים.ערן יוסף, המשחק את גופטה ההודי נותן שיעור איך אפשר לשחק דמות אמינה מאוד מקרינת רגש כשהוא דובר ג'יבריש במבטא הודי. הוא מצליח להעביר אתת כל המעברים הרגשיים שהוא עובר בהיטלטלות בין שני הפוחחים שבתחילה רק משחקים אתו צוחקים אתו ועליו עד לפרץ האלימות שלהם. הוא מצליח להראות לא מבין אותם עד שההכאה חודרת אליו לאיטה.ל-אלון גאווי אישיות בימתית כובשת הוא משכנע בדמות הפרחח האלים יותר מבין השניים. יש בו משהו ממזרי ואלימות שבתחילה היא סמויה. אלימות שמבוטאת רק במשחקים שהוא משחק עם ידידו, אך בסופו של דבר היא פורצת להיות אלימות מוחצנת לשמה. שחר רז הוא הנער הרגיש יותר מבין השניים. יש לו רגעים בהם הוא נוגע ללב לרגע ובבת אחת משתנה והופך רגע של קשר למשחק אלים. גם אם המעברים שלו לא ברורים בכל הפעמים הוא מצליח להקרין שבירות פנימית נוגעת ללב. בהצגה 'תור' השלושה משחקים תפקידים שונים לחלוטין ושלושת אלה מראים יכולת רבגונית גדלה. האלימות הקודמת נעלמת. אלון גאווי הפרחח מופיע כגבר אלגנטי בחליפה, כמה תנועות נשיות במקצת, רכות, עד שמתגלה אישיותו שמתחת לפני השטח.שחר רז משנה דמות לנער מוזר, המקשיב למוצרט ומבלבל את כולם לכל אורך המחזה. יש במחזה הזה רגע שהזכיר לי מאוד את המחזה " סיפור גן חיות" שבו נער צעיר בא לפארק כדי למצוא מי שיהרוג אותו. גם כאן עולה לרגע הנואשות והאובדן ששחר מצליח להדליק לרגע ולכבות ברגע הבא.אלי פרי מצחיק להפליא בתור איש די אווילי. הוא נמצא ראשון על הבמה ויש לו רגע ארוך בו איננו מדבר ומנסה להפנט איזה בוטן רחוק ממנו להתקרב אליו. הוא מגלה חוש קומי מצוין, לא רק בסצנה הזאת אלא לכל אורך המחזה.ערן יוסף משחק כאן בעל מפסידן. כזה שאשתו עושה בו כל מה שמתחשק לה. ולמרות שהיה יכול להמשיך להשתמש בכמה מהדברים שעשה במחזה הקודם כהודי, הוא מצליח ליצור כאן גבר חלשלוש אמין לחלוטין ושונה לגמרי. היציבה הגופנית שלו שונה לגמרי, והחולשה שלו כאן שונה לחלוטין מזו של ההודי.

את הילה ספורטס שראיתי לא מזמן כדודה יכנאית במחזה 'שיחות אחרי הלוויה' משחקת כאן אישה עם מיניות בוטה המוכנה לנצל את גופה ומיניותה כדי לסלק את הגברים מהתור ולהגיע למקום הראשון. השינוי בין שני התפקידים הללו מגלה שיש לה יכולת גדולה ומעניין יהיה לעקוב אחרי תפקידים אחרים שלה.עירד רובינשטיין ביים את שני המחזות בקצב מהיר שהתאים להתרחשויות. יש לו יכולת הדרכה מצוינת לשחקנים, גם אם היה יכול לגרום לכמה מם השינויים במצבים המתחלפים להיות ברורים יותר, אך בסופו ש דבר ההצגה מצוינת.מה שהיה ברור, ואולי זה מה שגרם לחווית הצפייה היא החדווה של השחקנים. היה ברור שהם נהנים מכל רגע שלהם על הבמה.דבר נוסף שהוסיף המון להנאה. כולם דיברו "נכון" הם שלטו בקולם כל מלה נהגתה נכון, והצליחו לגרום לטקסט להיות בעל משמעות פנימית. זהו ערב מהסוג שבשבילו שווה ללכת לראות סטודנטים בעבודתם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר