אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שיער / תיאטרון בית צבי


התמונה של דן לחמן

אני חייב להודות שמחזות זמר מדברים אלי פחות מכל צורות המוצגות. מחזות הזמר שהועברו מבמה לקולנוע לא היו מספקים ברובם. היחידים שעמדו במבחן היו אלו שנוצרו במיוחד עבור המצלמה על ידי שני יוצרים מוכשרים ביותר. "שיר אשיר בגשם", "יום אחד בניו יורק" ו" אמריקאי בפריז" שלושתם נוצרו בשיתוף פעולה של ג'ין קלי עם וינסנט מינלי. בניגוד לפרד אסטר קלי היה רקדן פיזי מאוד. כמעט לוליין כשהיה צורך. הוא קפץ ודילג ועשה סלטות ומיני מבצעים אקרובאטיים. אסטר היה האריסטוקרט האלגנטי. כל כך אלגנטי שגם אם רקד עם מטאטא או מתלה מעילים ומטרית הוא גרם להם להראות אלגנטיים. הוא לא היה זקוק לאנשים סביבו כדי לרקוד ולהרקיד חפצים. את אסטר ענינו כנראה רק סצנות המחול שלו וכמה מהן אכן עומדות בראש מבצעי הקולנוע. הריקוד בו הוא רוקד על תקרה. הריקוד בו הוא רוקד עם עשרות זוגות נעליים, אך בתעלול צילום בלי רקדנים נראים לעין. גם הוא תכנן את מופעי המחול שלו אך לקלי הייתה ראיה רחבה יותר של הקולנוע, כנראה. כנראה.

ראיתי די הרבה מחזות זמר על הבמה, חלקם כאלו הנחשבים לקלאסיים. מאז שהזוג וובר ורייס השתלטו על הבמות, אחרי שיצאתי פעמיים באמצע הצגה שלהם החלטתי שדי לי מהם. פעלולי הבמה שלהם הרסו לי את ההנאה. לא חתולים, לא אוויטה ולא המחזה שהוצג כולו על סקטים. פעלולים.ובכל זאת שלוש חוויות ענקיות שלי קשורות במחזמר. בשנות השישים הביא לכאן גיורא גודיק הפקה אמריקאית מלאה של ווסט סייד סטורי (סיפור הפרברים) שהיה כל כך מפעים ומרגש שהלכתי לראות אותו שוב ושוב ובזבזתי עליו את כל תקציב ההצגות שלי לכמה חודשים. אחר כך, שוב הפקה של גודיק "האיש מלמנשה" עיבוד מצוין ומלא השראה ל-דון קישוט שעלה כאן על הבמה בעיתוי אומלל של ערב מלחמת ששת הימים, נגנז מהר בשל חוסר מצב רוח של הקהל והפך לתחילת נפילתו של גודיק. ואחר כך "שיער". אני חושב שאת שיער ראיתי יותר פעמים מכל מחזה אחר, מלבד 'מי מפחד מוירג'יניה וולף' כנראה. בביקור שלי בניו יורק 'שיער' רק עלה על הבמה וכולם אמרו לי אתה מוכרח, אבל מוכרח ללכת. לא אהבתי את הרעיון, כמו שסיפרו לי אותו מחזה שהשחקנים יורדים לקהל יורדים לבמה באומגות מהיציע ועוד מיני כאלה דברים. אבל הלכתי ונכבשתי מיד. באותו ביקור ראיתי את ההצגה שלוש פעמים. שנה אחרי זה הגעתי ללונדון, 'שיער' הגיע לשם לפני. הלכתי להשוות את ההפקה והנה שוב התמוגגתי מאושר. הייתה איזו מקריות באותו ביקור. הגעתי ללונדון אחרי שהייתי בברלין שם ראיתי את 'מי מפחד מווירג'יניה וולף' עם שחקנית נפלאה, מריה בקר. והנה בלונדון שיחק בנה את תפקיד ברגר. אותו שחקן שאחרי שנתיים שלוש בא לביים את ההפקה הראשונה בארץ. מאז ראיתי שיער בצרפתית פעמיים במקומות שונים בגרמנית ואז בעברית.

שיער נולד כמחזמר כיס באוף אוף ברודווי. מי שביימה את המחזה המקורי ועשתה לו כוריאוגרפיה הייתה אנה סוקולב, שנייה בחשיבותה למרתה גרהם בזמנו. כשהמחזמר הקטן זכה להצלחה במהדורה המצומצמת שלו קנו אותו מפיקים מברודווי, שילמו לסוקולב הרבה כסף כדי שתוותר על שמה ושינו אותו לגמרי. כששיער עלה בברודווי המחאה נגד מלחמת וייטנאם הייתה בשיאה. ההיפים הלכו ונעלמו לאיטם מהרחובות. ולמעשה המחזה היה נבואה לסופה של תקופה. מה שניסו לעשות על הבמה ודי בהצלחה הוא העלאת הרחוב לבמה. אלא שהם לא העתיקו את הרחוב אחד לאחד אלא העבירו את הכל דרך פריזמה אמנותית תיאטרלית גדולה. היפים ארוכי שיער, ג'ינסים, בגדי בטיק, המון חרוזים. סמים וניסיון לייצר תחושה של טריפ פסיכדלי על הבמה ובעיקר מחאה. lsd היה בשיאו. כל האמנות הפסיכדלית, פוסטרים בגדים ומוסיקה נמכרו בפינות רחוב. הגלים האחרונים של התקווה לשינוי עולמי עוד התנפצו על חוף הבורגנות.הסיפור פשוט ילד טוב מעירה קטנה מגיע לניו יורק כדי להתגייס לצבא ותוך כדי שיטוט פוגש שבט היפים בסנטרל פארק. הם מאמצים אתו לתוכם והוא לומד להכיר אותם וחייהם.המחזה היה מלא רעיונות בימתיים מרתקים. שלושה גברים שיחקו אמא אחת לבושים כולם באותה שמלה ענקית. שלוש נשים שיחקו אבא אחד כשהן לבושות בתוך אותו זוג מכנסיים ענקי.שירים נפלאים. ורעיונות, עד כמה פשטניים שהם היו בנוסח מחזמר הובילו הצגה נפלאה. עד למותו של הגיבור שהעלתה דמעות בעיניים וכשחייל מסר להוריו של הילד חליפה ריקה על מתלה לא נשארה עין יבשה. כשבסוף המחזה בשיר "תנו לשמש יד" הזמינו את הקהל לבמה הקהל נענה ברצון עלה ומילא את הבמה והחגיגה נמשכה עוד חצי שעה. החיץ בין הבמה לחיים נשברו באמת ובאמונה גדולה שהשינוי עוד אפשרי. ואז יצאו לרחוב ולקחו מונית הביתה לחיים הבטוחים והמוגנים. בדרך לא מודעת המחזמר ניבא את תחילתה של סוף התקופה והיה כבר געגוע למציאות שעדיין התקיימה ברחוב.

כמובן שאי אפשר להשוות את ההצגה בנוסח המקורי שלה לזו בבית צבי. הבמה הרבה יותר קטנה ואין בה את כל האפשרויות הטכניות שהיו במקור, אך האמת שבכלל לא צריך. המחזה כמו שהוא מוצג ברמת גן ממשיך לעבוד היטב על הקהל. השירים הם אותם שירים סוחפים והשבט על הבמה כל כך מלא חיים ותמים. יש לי אמנם כמה הסתייגויות מהעיבוד המחודש ולכן גם מהבימוי. לא אהבתי ניסיונות לעשות לטקסט עדכון קרוב מדי לימינו פה ושם. חסר לי משפט שנראה לי חשוב שאמר בערך "למה גרמו לאנשים צהובים להרוג אנשים לבנים שהרגו בארצם אנשים אדומים" משפט שהיה חלק חשוב מהמסר. חלק מהפרודיות המוסיקליות על סגנונות המוסיקה של התקופה שונו לצורה ישירה והפרודיה נעלמה. מלבד כשישה שבעה תפקידים של ממש יש צוות גדול על הבמה המהווה את שבט ההיפים.כל התפקידים המרכזיים היו משביעי רצון. אמנם שלא באשמתם פה ושם למרות המיקרופונים הצמודים נעלמו מלים אך כולם הוכיחו שליטה בקול יכולת תנועה ודיקציה זמרתית טובה. הכוריאוגרפיה הטובה נראתה כאילו הם ממש חבורה עליזה מאוד המשתוללת להנאתה.ולא חבורה מתוכננת הסופרת צעדים על במה לא מספיק גדולה.היום ארבעים שנה לערך מאז הבכורה המחזה עדיין מדבר לצעירים. ישבו מסביבי המון בני נוער שנסחפו בקסם המחזה. ואם אצליח, למרות ההסתייגויות שלי אלך לראות את ההצגה שוב לפני שתרד. זו כמובן גם המלצה לכל מי שלא ראה את המחזמר הזה על הבמה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן