אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כמו שתרצו אותי / תיאטרון הספריה


התמונה של דן לחמן

לראשונה נתקלתי בשם המחזה הזה כשקראתי ביוגרפיה של גרטה גרבו. סקרנה אותי העובדה שעשו בהוליווד של שנות השלושים סרט לפי מחזה של פירנדלו. הסרט לא זכה בהצלחה, כנראה בגלל מורכבותו ונעלם בדומיה. מאז כמעט שאיננו מוזכר. פניתי לידידי מיכאל אוהד שהיה מעבד מחזות ידוע לתסכיתי רדיו ושאלתי אותו על המחזה. הוא קרא אותו, המחזה מצא חן בעיניו והוא עיבד אותו לתסכית שבו חנה מרון שיחקה את הדמות הראשית. פירנדלו היה לא רק סופר פורה שכתב סיפורים וספרים שחלקם תורגמו לעברית אלא ובעיקר מחזאי גדול. כמה ממחזותיו של פירנדלו הוצגו בארץ. "שש נפשות מחפשות מחבר" יותר מפעם אחת. "הנרי הרביעי" ו"הלילה אימפרוביזציה" מחזה שבו שיחקה, דרך אגב דינה דורון הצעירה שחזרה מלימודים וקריירה יפה בארצות הברית התגלתה בו כשחקנית נפלאה. אינני זוכר הרבה מחזות שבו קהל מריע לשחקנית אחרי מונולוג ארוך כמו שהריעו לדינה דורון בערב הבכורה. "אני, כמו שתרצו אותי" לא הגיע להצגה בארץ , וגם התסכית המוצלח ברדיו לא הביא להעלאת המחזה, לכן כה שמחתי שבית צבי החליט לגאול את המחזה הזה. אם פירנדלו היה מוצג כאן בצורה קבועה אפשר היה להגיד שהוא חוזר שוב על הנושא המעניין בו עסק. שאלת הזהות. אך מכיוון שפירנדלו הוא רק שם מרוחק מאתנו אי אפשר יהיה להגיד "שוב" במחזה פירנדלו עוסק אכן בשאלת יחסיותה של האמת נזילותה של הזהות והטעיה של המציאות. וכמו שכתב פעם סטרווינסקי על ויולדי "היה לו משהו קטן להגיד, אבל הוא אמר את זה כל כך הרבה פעמים" מבקר מרושע אחד אמר "פירנדלו כתב מחזה אחד במאה גרסאות" המחזה נכתב ב1930 למען שחקנית שלפירנדלו היה איתה רומן בזמן שאשתו כבר עברה התמוטטות עצבים והייתה מאושפזת לעתים קרובות. בעיניי פירנדלו הוא מחזאי נפלא. מכיוון שלא רק ניהל תיאטרון אלא גם ביים הוא ידע ליצור הזדמנויות משחקיות לשחקנים שלו. ובעיקר לשחקניות, כנראה.

המחזה מרתק ממש. הוא מספר על רקדנית ברים מסתורית חולת שכחה, החיה בגרמניה עם סופר עשיר ובתו הלסבית. ערב אחד מופיע גבר זר הטוען שהיא לא גרמניה אלא אשתו הנעלמת מזה עשר שנים של אריסטוקרט איטלקי. למרות שאיננה זוכרת את עברה בשל אונס שעברה במלחמת העולם הראשונה היא מגיעה לאיטליה ומנסה למצוא את עצמה בעזרת בעלה, בווילה היא מגלה אינטריגה שלמה הסובבת סביב חזרתה ומסבכת את כולם בשאלה למי כדאי לזהות אותה ולמי לא. אלא שאז מופיע המאהב הגרמני שלה ומציג בפני הבעל אישה מטורפת שהיא כך הוא טוען היא לוצ'יה האמיתית, וכך הרקדנית בלי העבר מאבדת שוב את זהותה הנבנית עליה היא צריכה להלחם מחדש נגד אלו המנסים לערער אותה. נכון שהמחזה איננו דרמטי מספיק מהבחינה הסיפורית, אך שחקנית גדולה יכולה להכניס בו מתח ודרמה גדולה בעזרת צוות טוב המקיף אותה.המחזה אנסטסיה שהיה מבוסס על מקרה אמיתי בו אישה טענה שהיא בתו של הצאר האחרון מאוד דומה במבנהו למחזה הזה.מי היא האישה הזרה? זו שהופכת להיות תשובה לצרכיהם של אנשי שונים. מי היא באמת. האם היא הרקדנית הפרובוקטיבית האם היא התשובה וצרכים הלסביים של אחות הגבר שהיא חיה אתו, האם היא התשובה לבעלה הרוצה להאמין שאשתו חזרה, מהי לאחותו שהייתה אמורה לרשת את הארמון אילולא חזרה הזרה, למעשה היא אמורה להיות משהו אחר לאנשים שונים והשכחה שלה מביאה לניסיון לענות על כל הצרכים בו בזמן. האם האמון באדם שממול יוצר אותו. האם השאלה אם יאמינו לה תהפוך אותה באמת ללוצ'יה האבודה, או שסימן אחד קטן החסר בה יגרום לפקפוק וחוסר אמון. היא מזהה את סימני השאלה בעיני כל מי שמביט בה. בעיני אלו הצריכים אותה חיה ובעיני אלו הצריכים אותה מתה. ובעיקר בעיני בעלה המחפש בלילות את נקודת החן שהייתה לה על הירך וכעת איננה, בעוד שלמשוגעת שמביאים יש נקודת חן. אמנם לא באותו צבע ולא באותו מקום. אך אם נקודת חן יכולה לנדוד ולשנות צבע היא יכולה גם להעלם, לא? איך היא תחייה עם סימן השאלה בעיני משפחתה.

מיטקו בוזקו העמיד הצגה יפה בעזרתו של סשה ליסיאנסקי התפאורן הם יצרו במה עשירה למראה עם קירות מסתובבים, מראה גדולה העוזרת לעוות את ההשתקפויות אך משקפת גם את הנעשה בחדר שהוא מחוץ לבמה. הבמה אמנם עמוסה ברהיטים תקופתיים אך הכובד הכללי איננו בעוכרי המחזה ויוצר בית עשירים אמין.. אלא שיש בעיה אחת גדולה מאוד בהצגה.מורן טחן המשחקת את הגברת הזרה איננה מצליחה להביא לרגע אמין אחד. מלבד העובדה שהיא נראית טוב. ואם הייתי רוצה להיות נבזה אני צריך להגיד שהתפקידים המתאימים לה הם של אישה במסיבה המקשקשת להנאתה קוביות קרח בכוס משקה. היא כשהיא כנסת לכמה היא אמורה להיות שיכורה. וחשבתי, נו מילא, היא לא הייתה שיכורה ולא יודעת איך משחקים שיכורה. אחר כל היא נכנסת להיסטריה והיא לא יודעת איך נכנסים להיסטריה. אז אולי טוב למורן השחקנית שלא עברה מעמד היסטרי בחייה הפרטיים, אך זו על הבמה צריכה להיות היסטרית. כנראה שהבמאי אמר לה לנפנף ידיים פה ושם כמו ציפור במצוקה, אך השחקנית על הבמה נראית לכל היותר כמי שמנפנפת ידיים כי איננה יודעת מה לעשות איתן. היא משחקת בצורה מנוכרת לחלוטין וגם את מעט הרגש שהיא מנסה לגייס היא לא מצליחה לבטא באמת. אין בה ולו טיפה אחת של היסטריה אמיתית. שאולי זה למזלה בחייה אך לא עוזר לה על הבמה. היא לא שולטת בקולה ומשפטיה נשמעים שטוחים והופכים את הסצנות אתה ללא נעימות ויותר אבסורדיות מהצריך. יש לה לקראת סוף המחזה מונולוג ארוך, דמוי זה שבעזרתו דינה דורון הצעירה הרימה גג התיאטרון הקאמרי מרוב תשואות. כאן זה נשמע כמו דבר ארוך ומעצבן. היא רודפת אחרי מלים המתגלגלות לה בפה ולא מצליחה להביא אותן לשום מקום.

אורה מאירסון בתפקיד דודה לנה מצליחה ליצור תפקיד יפה מאוד של אישה מבולבלת ונחמדה.אסף סולומון בתפקיד ברונו, בעלה של הזרה מוכיח שוב שיש לו נוכחות בימתית וחן אישי רב. הוא שולט היטב בקולו וכל משפט שלו מגיע למקומות של רגש אמיתי.ערן מור כבופי, ידידו של הבעל המגלה את הזרה בברלין ממלא היטב את תפקידו. הוא מצליח ליצור דמות אמינה של ידיד טוב למשפחה ואפילו הטיק שסיגל לעצמו לתפקיד משרתים אותו היטב.לכל השאר תפקידים קטנים שרובם מבוצעים היטב, אפילו מיכל מגן, שלאורך תפקידה ממלמלת רק מלה אחת וקוראת ללנה,מצליחה להיות רגשית ולגוון את המלה האחת שיש לה למלמל ולצעוק שוב ושוב.חבל שבגלל פספוס בתפקיד הראשי כוחו של המחזה מיטשטש. וכל השאלות הפילוסופיות שמעמידה דמותה של האישה הזרה לא מתחוורות מספיק וגם כל שאלת האינטרסים הכלכליים שהיא כה חשובה במחזה לא נעשית ברורה מספיק.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן