אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים בקאמרי


התמונה של דן לחמן

מחזה שהוא מחווה ומתבסס על שני מחזות שונים ומוצג בהצגה המתבססת ומתקשרת עם מחזה אחר המוצג בתאטרון. זה עשוי להישמע מתחכם מדי במקום להיות מתוחכם. רוזנ-שטרן ( בקיצור) הם שני משתתפים צדדיים מאוד במחזה המלט. מלבד העובדה שהם ידידיו ללימודים לא יודעים עליהם כלום. הם הוזמנו כדי לרגל אחריו אך אינם מבינים באמת את כל הנכלולים המתרחשים סביבם ומסבכים אותם עד למותם. הם פוגשים את גיבורי מחזהו של שייקספיר. המלט, דודו ואמו אך כשם ששם רוזנ-שטרן הם דמויות משנה כאן אותם גיבורים מרכזיים, שאנו יודעים הרי שכולם ימותו בסוף, הם גיבורי משנה בחיי שני אנשי המשנה הללו שימותו בגלל שהסתבכו בחיים לא להם.סטופארד הוא הגדול במחזאים מאז פרץ עם מחזה זה ב1967 ולא רק שהוא מחזאי נפלא הוא כנראה החכם והאינטלקטואלי מבין המחזאים וזה שיש לו צורך להעלות את הקהל לרמה שלו במקום לרדת. כמעט כל מחזותיו הם בעלי תוכן פילוסופי קיומי עמוק. לאחר הצלחת המחזה עיבד אותו סטופרד לקולנוע והיה גם הבמאי של הסרט שנעשה. ואפשר אפילו ללבוש לרגע דמות לאומית ולהגיד שהוא גדול המחזאים היהודיים בימינו. מחשה זה שהיה הראשון שהועלה על הבמה הפך אותו מיד לשם דבר. בארץ הוצג המחזה הזה פעמיים קודם לכן בתאטרון המקצועי ואין ספור פעמים בחוגי דרמה. סטופרד לקח את שני הגיבורים חסרי הדמות הדהויים של שייקספיר, קירב אותם לעולמו של בקט והפך את הדמויות למחזה שאפשר לשייך אותו לכאורה לזרם האבסורד, אך למעשה הוא שיג ושיח קומי אמנם אך רציני לחלוטין על גורל האדם.

אי אפשר להטיל ספק בקרבתם של שני אלו לשניים המחכים לגודו. הם יותר מקרובי משפחה רחוקים. הם אחים לצורה ומחשבה.כבר בתחילת המחזה, בדרכם לארמון הם משחקים בהטלת מטבע הנופל תמיד, על צד העץ. תשעים פעם. האם זה ייתכן. הרי זה סותר את חוקי ההסתברות. אצל סטופרד זה לא רק ייתכן זו גם הדגמה ראשונית לאפשרויות גורליות מוזרות. לוגיקה, אקזיסטנציאליזם, מקריות, גורליות, ומקריות החיים. אל ונושאי המחזה.אם למדו עם המלט, מה למדו? פילוסופיה? הם אמנם מתבדחים ללא הרף וכל השיחות שלהם מצחיקות מאוד אך מחביאות בתוכן רבדים נוספים. ניסיונות לדברר רעיונות פילוסופיים וניסיון להבין את חייהם חסרי המשמעות. האם הם עצמם מבינים את הדברים הנפלטים מפיהם? שאלה של אינטרפרטציה. אך השאלות הן הרות משמעות. למה נולדנו למה ואיך אנו חיים ומה הוא המוות. האם יש לנו איזה תפקיד בעולם הזה הנקרא חיים. הצגת החיים בעולם הזה היא כה גדולה עד שאין להבין את התפקיד אותו הם – אנו- משחקים על במה הזאת.דמויות נוספות שמקבלות נפח אצל סטופרד הם השחקנים. השחקן שיודע למות במאה ושלוש עשרה דרכים שונות על המה אך לא יודע למות בחיים מביא אותם לדיון בחרדה הגדולה מכל ובהתייחסות אליה. המוות. מוות המלווה באופן גורלי כמובן את כל הדמויות, מלבד השחקנים שמשחקים מוות אך לא מתים, לא בהצגה הזו. כשם ששייקספיר מלמד שחקנים לשחק, כאן מלמדים אותם למות. אדם נולד – אדם מת. אדם נולד למות. ומה באמצע, מה בין שני הרגעים הללו. אם אצל גודו מופיעים פוצו ולאקי כמבשרי יכולת ההשתנות, זה שמופיע בהתחלה כאדון והשני כעבד מתחלפים בהופעה השנייה שלהם במחזה השחקנים כאן משחקים אולי דברים שונים ולובשים בגדים אחרים אך הם הדבר היציב יותר בעולם של רוזנ-שטרן. במהותם הם נשארים מה שהם מתחת לבגדי השחקנים.

יעלי רנן ביימה את המחזה לא רק בהתייחסות להצגת המלט בקאמרי, אלא שהוא מוצג באותו אולם, אותם כסאות מסתובבים, אותן במות שונות להתרחשויות ואפילו אותם שחקנים שהופיעו בהמלט, אלא שכאן ההבדל החשוב. המלט ומשפחתו אינם מופיעים על הבמה. הם מוקרנים על מסכי וידיאו גדולים סביב האולם. הם משדרים באופן וירטואלי מכאני הוראות לשני הלצים המנסים להבין ואולי להתנהג נכון או לפחות כמצופה מהם. ואם זה לא מספיק, גם רוז-שטרן משתקפים לעתים תוך כדי ההצגה על מסך וידיאו המגדיל את תנועתם ומכפיל את נוכחותם הפיזית. המסכים מתחלקים לזה העגול שבו מופיעים אנשי החצר, המלך גרטרוד והמלט ומדברים אל, אף פעם לא עם, הזוג. שאולי כן ואולי לא נמצאים בארמון. הם הוזמנו אך ייתכן שלא הוכנסו פנימה אל תוך העולם הסגור. הם מקבלים ממנו הוראות. תרצו עולם קפקאי במקצת. על מסכים שבצדי האולם נראים מראות המתרחשים בתוך הארמון. המלט מעלים את גופתו של פולוניוס המלכה בחדרה. וברגע מצמרר אחד הם רואים את עצמם תלויים ומתים, כך הופך המדיום הטכני גם למנבא עתיד. כשהמסכים מתאחדים לקראת הסוף הם מהווים את הספינה המובילה את השניים למותם. הים הגדול והריק משתקף מכל הכיוונים. הכוונה הייתה להרוג את המלט, אך הוא, הנסיך הרגיש העדיף לגרום למותם של ידידיו. למרות שהסצנות המצולמות אינן מתוך המחזה השייקספירי הרי שהשימוש בשחקנים ששיחקו בהמלט ממשיכים את תפקידם בסצנות חדשות ובמשמעות אחרת. ההצגה הזאת מתכתבת עם ההיא אך נותנת לשתיהן הרחבה ומובן טכנולוגי שונה. כאן הטכנולוגיה משקפת את עולמם של כל המשתתפים.יניב ביטון כ-רוזנקרנץ ויואב לוי כ-גילדנשטרן נושאים על כתפם את ההצגה. לשניהם שליטה גופנית וגמישות המשרתים היטב את דרישת הבמאית. אך כשה מגע לרמת הטקסט מתעוררת בעיה מסוימת. שניהם זריזי לשון. קצב הדיאלוגים מצוין, אך בחלק מהזמן הם נשמעם "שטוחים" מדי. הצופה צריך לייחס את עומק המשמעות לעצמו. כל זמן שהם עסוקים במרוץ, בלדבר מהר, בהתרוצצות ובזריקת שורות מצחיקות האחד אל השני הם טובים מאוד חבל שהבמאית ויתרה להם על העומק.

רומן קריכלי ו-סימון רוזנפלד הם שניים מתוך שלושת השחקנים. אין להם טקסט ונוכחותם הפיזית עושה את התפקיד והם עושים אותו מצוין. הם "ישנם" והם קיימים ומצחיקים.רמי ברוך מצוין בתפקיד הקשה מאוד של השחקן. ושוב, אינני יודע מדוע גם כאן כמו ב'הרטיטי את לבי' היו מקומות בהם הזכיר לי את אבנר חזקיהו, וזו מעלה טובה. (אני מבטיח לא להזכיר זאת שוב בעתיד). הוא מצליח לא להיהפך למגוחך כשהוא מופיע במחוך נשי. הוא איננו מנסה להפוך את הדמות לקריקטורה של דראג קווין.ואם יעל רונן העמידה הצגה מספקת ומעניינת למה לא התפעלתי ממש? אין לי תשובה. המחזה מצוין, רובו עשוי טוב. אך תחושת החוויה הגדולה המצופה ממנו קצת נשחקת ומרחקת. אך אם תשאלו לדעתי, למרות ההסתייגויות לכו לראות את ההצגה. גם כדי להכיר מחזה נפלא גם מפני שיש להניח שהוא לא יוצג שוב בקרוב וגם מפני שבכל זאת זו הצגה טובה גם אם לא מושלמת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן