החגיגה / תיאטרון הקאמרי

הדרמה המינימליסטית של השתיקה: ביקורת המחזה "החגיגה" בקאמרי

שוב אנחנו מוזמנים לחגיגה משפחתית ההולכת להתנפץ לעינינו. הפעם על בימת התיאטרון הקאמרי. "החגיגה" נולדה במקורה כסרט שהגיע מדנמרק. אני שמח שאינני יכול לעשות השוואה בין הסרט להצגה כי את הסרט לא ראיתי. אין לי חיבה גדולה מדי לקבוצת " דוגמא", גם אם הוציאה מקרבה איש קולנוע מוכשר להפליא. אותי הם מעצבנים. אני מכיר את הקשיים בהעברת מחזה לקולנוע. בעוד שבתאטרון מדברים בקולנוע מראים הכל. נניח, גיבור המספר על תאונת דרכים בה נקטעה רגלו ישב על הבמה ויצטרך לשאת מונולוג שבו ינסה לשכנע בעזרת קולו והאמוציות שלו את השבר שלו לקהל. והסיפור יהיה תמיד בזמן עבר; מה שכבר קרה. בקולנוע יצלמו אותו נכנס למכונית, נוהג, נקלע לתאונה, נכנס לחדר ניתוח. הוא מתעורר לגלות שרגלו נכרתה. הכל, לכאורה, בזמן ההתהוות זמן הווה, גם אם זה פלאש בק מזיכרונו.

העברת סרט לבמה נראית עניין מורכב באותה מידה, הפיכת כל הנראות לדיבורים המתאימים לקונבנציה התיאטרלית. אינני יודע מה הראו בסרט, אך את התסריט עיבד המחזאי אנגלי דייויד אולדגריג' ששימש מחזאי הבית של התיאטרון הלאומי הבריטי. המחזה הועלה לראשונה בשנת 2004 וזכה לשבחים רבים. הוא יצר מחזה מינימליסטי המתרחש כולו במקום אחד תוך עשרים וארבע שעות.

כמו כל מחזות הנוסחה הזאת, מתקבצים בו בני משפחה לרגל אירוע חברתי; מה שגורם עניין ושוני בין מחזה אחד לשני הוא "הסיפור המשפחתי" ההולך להתגלות, כל אותם שקרים קטנים או גדולים המלווים משפחות רבות. הפעם מתאספת משפחה לרגל יום הולדתו של אבי המשפחה: שני בנים, בת, אם, דוד, סבא והמשרתים.

כריסטיאן בא כדי לגלות סוד נוראי מעברה של המשפחה אחרי שאחותו התאומה התאבדה לא מכבר. הסוד הוא שאביהם ניצל מינית גם אותו וגם את אחותו. כריסטיאן הוא תוצר ברור של פוסט טראומה. צעיר שהיה פרוע בעברו, אושפז בבית חולים לחולי נפש. היום הוא מצליח, יש לו שלוש מסעדות, אך לא קרוב לבית. הוא ברח לצרפת. ביקש להתרחק. מיכאל, הבן השני, גבר גס רוח ואלים, גזעני וחסר התחשבות. הוא איננו מבין שגם הוא תוצר האפלה המשפחתית. הלן, הבת, היא נערה על סף היסטריה, נוירוטית ורגישה. מטה היא אשתו המוכה של מיכאל.

גילוי עריות, או ניצול מיני בשמו המכובס, בתוך המשפחה הוא נושא שלא מרבים לדבר בו. הוא סוד הנשמר בתוך המשפחה ולרוב, גם אלו שהיו עדים משתדלים להדחיק. שלא כמו ניצול מיני על ידי זרים, על ניצול בתוך המשפחה עדיין אין מדברים כמעט, ממש לא מספיק. לכן, למחזה הזה - מלבד איכויותיו - יש גם משמעות חשובה מאוד מבחינה חברתית.

כאשר כריסטיאן קם לברך את האב, במקום דברי ברכה הוא חושף את האמת. אביו ניצל מינית גם אותו וגם את אחותו. אף אחד מהנוכחים לא מתרגש; כאילו לא שמעו והכל ממשיך הלאה. הבורגנות במיטבה. הם ממשיכים להתנהג כאילו לא שמעו, או כאילו ילד קטן אמר איזו מלה גסה סתם כך. מאוחר יותר יגיד האב לכריסטיאן: "היה מאוד יפה הנאום. באמת יפה. אך נסה להיזכר כמה נאומים יפים שמעת בחייך, ותוך כמה זמן הם נשכחו ולא השפיעו על איש". זו מהות היחס המשפחתי. רק מאוחר יותר, כריסטיאן יטיח בפני אמו שידעה את האמת, שראתה אותם בזמן ההתרחשות יפערו סדקים מסוימים והיחסים יתחילו להשתנות. האב איננו מכחיש, למעשה איננו מתייחס לאמירה כלל, וכך האם. כשכריסטיאן ינסה לזעזע את האב ולהביא אותו להסביר, הוא שואל "למה עשית לי את זה?" וכל מה שיש לאב להשיב הוא משפט מצמרר: "כי זה מה שאתה שווה".

רק המשרתים הם חלק מהאמת. סוכן הבית היודע את כל מה שמתרחש, העוזרת הצעירה המאוהבת בכריסטיאן והטבח הצעיר שגדל יחד עם כריסטיאן והתבגר אתו יחד וכעת דוחף אותו לעשות את מהלך הגילוי עד לסוף; לא להיבהל, לא להפסיק באמצע.

אני חייב לומר מיני וביה, שחנן שניר העמיד הצגה עוצרת נשימה, הכרוכה בו יכולת ליצור משלוש עשרה דמויות הנמצאות על הבמה אנסמבל כזה, הנראה כאילו עבד יחד שנים. גילה אלמגור ועודד תאומי לא שיחקו על במה אחת משותפת מזה עידן ועידנים. כאן הם חוזרים להיות בעל ואישה.

לשניר יש חוש נדיר למקצב בימתי. המחזה מתחיל כשכריסטיאן מגיע הביתה. לבד על הבמה. הוא עומד דקות ארוכות ללא תנועה וללא מלה. אם זה לא היה איתי טירן, הסצנה הייתה ארוכה מדי. טירן מצליח להכניס מתח מידי בדמותו. אחת מהסצנות היחידות שאינן מתרחשות בחדר המגורים מחולק החלל לשלושה מקומות.כל אחד מהנוכחים יושב בחדרו כשמיטה אחת משמשת את כל החדרים להתרחשות בו זמנית של הנוכחים בחדרים הנפרדים כשקצה שונה של מיטה אחת מסמל חדר אחר ושיחה אחרת. אחר כך ישנה סצנה מרכזית מאוד דרמטית בלי דרמה, סצנה ארוכה מאוד בה כל המשפחה יושבת מסביב לשולחן ארוך אחרי שכריסטיאן זרק את הפצצה שלו ואוכלת. אוכלת ממש. הם אינם מדברים; מלה לא נשמעת. הם עסוקים באכילה. שניר הצליח לתזמן את הסצנה כך שהצופה חש במתח מצטבר. סצנה המזכירה סרט דני גדול "החגיגה של בבט" שבסופו יושבים בני הכפר הנידח שלעולם לא יוכלו להבדיל בין מיץ לשמפניה ואוכלים את הארוחה הנפלאה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הם מצקצקים בשפתיהם אך אסור להם להודות שהם נהנים. כך כאן. נאמרו דברים אך הם יושבים ומצקצקים וממשיכים לאכול בלי להתייחס. כל אחד בקהל יודע שהוא היה מתפרץ. הדרמה מתחבאת בתוך הדומיה בתוך כמה מבטים, אך הם ממשיכים לאכול. רגע יותר מדי והסצנה הופכת לפארסה והקהל היה מתפוצץ מצחוק או רגע פחות מדי ואז זו הייתה סצנה מתמשכת חסרת הצדקה. שניר ידע בדיוק כמה אפשר למתוח סצנה כזאת, מאוחר יותר חוזרת ארוחה בשינוי קל ובמקצב זמנים שונה פעם נוספת.

שניר העמיד הצגה שקטה ומינימליסטית המצליחה לבנות דרמה פנימית אצל הצופה יותר מאשר על הבמה. הצופה הוא חלק מההתרחשות ובונה מתוך ההבנה הפרטית שלו את הדרמה מתוך כל מה שלא נאמר ולא נעשה על הבמה.

רוני תורן העמיד במה יפה המזכירה באווירתה את המחזות של צ'כוב: כמה עצי לבנה, חורשה ברקע. ושולחן ארוך המספיק לכל הדמויות לשבת מול הקהל. מה שמזכיר כמובן את ציורי הסעודה האחרונה. אלא שכאן אין קדושים ונביאים.. מי שבונים את הדרמה הפעם הם השחקנים. לחלקם ניתן טקסט מועט והם צריכים למלא בעזרת האינטנסיביות הפנימית וההקרנה הרגשית את כל מה שלא נאמר. אבי המשפחה איננו ישו בשום צורה והאם איננה מריה. בני המשפחה עסוקים מדי בלא להיות לא לראות לא לדעת, גם כאמת מרה מוטחת בפניהם. הם ממשיכים לאכול. מה שהזכיר לי את סרטו של לואיס בונואל "סוד הקסם הבורגני" שבו קבוצת בורגנים מהוגנים דווקא כן רוצה להגיע לארוחה ולא מצליחה. כאן סוד הקסם הבורגני מתרכז רק באכילה. אך הבורגנות. כן זו הבלתי נסבלת בגינוניה חוגגת את ההסתרה.

איתי טיראן מצליח להכניס הרבה מתח רגשי לדמותו של כריסטיאן. הוא עושה זאת בניסיון שלו להגיע אל האמת המשפחתית, להפסיק עם הזיופים והמשחקים. מתפקיד לתפקיד הוא הולך ומתגלה כשחקן יותר טוב ממה שאפשר היה לחשוב בתפקיד הקודם. וזה לא קל אחרי המלט.

עודד לאופולד הוא שחקן שחסר מזה זמן רב בתאטרון: גבר בעל נוכחות פיזית כה מרשימה עד שהוא נראה גבוה יותר ממה שהוא ומצליח לתת לעצמו נפח מאוד גדול. אפשר להגיד שהוא ממשיך את השושלת שהתחילה במסקין, עברה ליוסי ידין, המשיכה עם יוסי פולק וכעת ממשיכה בו. סוג של גברים גדולים ומרשימים בנוכחותם. גם ב-מלך ליר דמותו הפיזית מרשימה וצריך לראות אותו עכשיו בתפקיד שקט יותר כדי לראות אם המנעד הרגשי שלו יעבוד גם במקומות שאלימות וכוח אינם חלק מהתפקיד.

אסנת פישמן היא הלן האחות הרגישה, זו שהייה אמורה להיות עורכת דין אך למדה אנתרופולוגיה כדי לברוח רחוק ומכל מסע היא חוזרת עם בחור צבעוני אחר.היא מביאה איכות חרדתית נרגשת ועצבנית.

עם עודד תאומי יש לי בדרך כלל בעיה. תמיד חסרה בו איזו נימה של אמפטיות שאפשר יהיה לי להגיד שאכפת לי מהדמות אותה הוא משחק. הוא מתאים מאוד לתפקיד הזה; כאן אין שום דרישה שיהיה סימפטי והוא יכול להקרין את האטימות האנטיפטית של הדמות ולשכנע.

בדרך מעניינת מאוד, גילה אלמגור עושה תפקיד יוצא דופן מבחינתה והיא ההפתעה הגדולה של ההצגה. אינני זוכר מתי ראינו את גילה אלמגור שותקת על הבמה. אין לה יותר מחמישה משפטים לכל אורך ההצגה. אין לה סצנות היסטריות, או דרמטיות חריפות במיוחד. הכל בה מופנם לחלוטין. הנוכחות שלה היא זו החשובה. האישה שאיננה רוצה לדעת, לזכור, להבין מה ראתה בעבר. כעת היא רוצה לשמור את השקט ומראית העין. כאן רק מבט הנע בין בני המשפחה, תנועת יד. היא משתתפת במשחק המשפחה המאושרת עד לנקודת השבירה שלה. וגם כאן המחזאי לא נתן לה שום רפליקה מרשימה: לא זעקה, שום דבר המזיז את קירות האולם. משפט אחד קטן, מבט אחד. ואי אפשר להסיר ממנה עין גם כשהיא איננה במרכז הסצנה.

אוהד שחר, ריקי בליך, דב רייזר רוברט הניג, הילה פלדמן, יפתח אופיר כולם עושים את תפקידם על הצד הטוב ביותר. רובם בתפקידים לא גדולים מספיק והם מהווים בעיקר רישומי דמויות אך כולם מספקים ונוכחותם על הבמה מדויקת. ויוצרים אווירה של אנסמבל. שגם ברגעי קריעה ממשיכים להיות משפחה. נראה שהם נהנים לשחק האחד עם השני.

מזמן לא נראתה הצגה מינימליסטית ומגובשת כל כך. רובה שקטה מאוד. שום הרמת קול ושום התרוצצות על הבמה. התערובת של המחזה הבימוי והמשחק יוצרים בהחלט חוויה המלווה עוד זמן רב.