אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היה לא היה / תיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן

מלכתחילה צריך לומר שיש משהו ג'נטלמני ויפה מאוד בהקדשה שעושה התיאטרון הקאמרי המעלה מחזה שעוסק בתיאטרון הבימה במלואת תשעים להיווסדו. היה או לא היה הוא מחזה על שני אנשים ששמם המציאותי עדיין מהדהד בתוככי ההיסטוריה המקומית שלנו. חיים בנינו אנשים שעדיין זוכרים גם את חנה רובינא, שחקנית מהוללת וגם את אלכסנדר פן משורר שנוי במחלוקת. בתחילת שנות השלושים התנהל ביניהם רומן גדול שכנראה היה הראשון שקיבל הד ציבורי גדול בשל מעמדם.המחזה מתחיל רגע אחד לפני שנפגשו השניים והיו ימים חשובים בחיי שניהם.רובינא שיחקה עד אז בעיקר תפקידים "יהודיים" או נשים הרואיות ותנכיות עמדה לשחק פרוצה. פן הפך להיות קומוניסט. צורת כתיבתו השתנתה ובצורה כזו או אחרת הפסיקו לפרסם את שיריו. קשה להבין היום את המקום שתפסו אז חיי התיאטרון בארץ. הבימה שהגיעה ממוסקבה ותיאטרון אהל שנוסד בארץ על ידי משה הלוי שהיה מראשוני הבימה שפעם בעברו היה נשוי לחנה רובינא. שני התיאטראות הציגו מחזות על חיי היהודים בגלות ויצרו משקע שחיבר את הישוב למקורותיו התרבותיים. היום אולי קשה להבין את החשיבות והעומק שהיה לתיאטרון באותם ימים.שני תפקידים קיבעו את דמותה הציבורית של רובינא. לאה בהדיבוק ואם המשיח ביהודי הנצחי. גדולי הישוב של אז הכתירו אותה בשם כלת העם היהודי ואימו. לכן כשהופיעה לראשונה כפרוצה החושפת את רגליה ( היפות דרך אגב) ובבגדים חושפניים אחרים קמה מהומה. סוקולוב טען נגדה. ביאליק הלך לראות את ההצגה והתרכז לדבריו רק ברגליה ולא שם לב למחזה. פן היה השובב של תל אביב הקטנה. איש יפה תואר. גבוה, ספורטאי חובב נשים וחובב אלכוהול. התיאטרון הפגיש את שניהם. רובינא בת הארבעים ושלוש ופן בן העשרים ושבע והאהבה התלקחה.

שמות הגיבורים הם עניין לא קטן בבחירת שמות לגיבורים. האם לכתוב על נושא כללי או לשייך את המחזה באופן ישיר או מידי למציאות מוכרת. רק לדוגמה. כש-אלבי קרא לשני גיבורי המחזה מי מפחד מוירג'יניה וולף ג'ורג' ומרתה באמריקה היו לשמות רובד עמוק מאוד, כי ג'ורג' ומרתה הם ג'ורג' ומרתה וושינגטון. כדי להגיע לאותו משקל אמריקאי היו צריכים אולי לקרוא הארץ לזוג חיים וורה ( ויצמן) או אולי דוד ופולה. כי הטענה שמטיחה מרתה בג'ורג' היא שהוא איננו חלק מההיסטוריה אלא בורג בהיסטוריה. בארץ אין לנו כמובן יחס פנימי לגיבורי ההיסטוריה האמריקאית. בבחירת שמות ממשיים מיצרים ציפיות מסוג שונה לגמרי.אחת השאלות הראשונות אל מול המחזה הזה האם יש בו משהו המחדש או מעמיק את דמותם של השניים שבמרכז ואת דמותם של האחרים הנמצאים בשולי המחזה. אם לא היו קוראים להם רובינא ופן, האם המחזה היה עומד באמת ועובד על הקהל. נדמה לי שבלי השמות הללו דווקא המחזה הזה לא היה עולה על הבמה. הוא נוסחתי מדי וגם ככזה איננו מלא את מלוא מסגרת הנוסחה. כך שעיקר המשיכה שלו הם שמות הגיבורים ולא ערכו הדרמטי.סומרסט מוהם כתב את המחזה המרנין מאוד "תאטרון" על שחקנית מבוגרת המתאהבת בצעיר.

אצל מוהם זו דרמה קומית עם סוף מריר אך מחויך. מוהם לא ציין שם של שחקנית מסוימת ויצר את דמותה מאוסף תכונות של שחקניות שהכיר.טנסי ויליאמס כתב את "ציפור הנעורים המתוקה" גם שם ציר המחזה הוא התאהבותה הנואשת של שחקנית מזדקנת ומסוממת בצעיר שהוא ג'יגולו או סתם מנצל את שמה לצרכיו. עדנה מזי"א יותר משכתבה מחזה כתבה " צילום" של רגע. קצת נוסטלגי וקצת רכילותי. אפשר בהחלט להציג אותו כהצגה שטחית במידה מבדרת אך חשובה יותר מבוינג בוינג למשל.יש לנו על הבמה את בית הקפה "שלג לבנון" הנזכר בהרבה זיכרונות מהתקופה. שלונסקי יושב בו ומורד בביאליק על קפיאתו בשירה מיושנת. שלונסקי הוא הנביא הצעיר הרוצה להביא חידושים בצורה ובנושאים. כולם נפגשים בשלג לבנון שהקדים בהרבה את כסית בדיזנגוף. מריבות על השפה העברית. על צורת ההיגוי הנכון. ביאליק המוחק משלונסקי שכתב לפרנסתו פרסומות. לכל אלו יש הדים במחזה. פן ורובינא נפגשים אחרי שהוא השמיץ אותה בעיתון אך מתקבל לתרגם ולביים מחזה בהבימה שהיא תשחק בו תפקיד ראשי.לא נעים לומר זאת, אך רובינא לא הייתה אישה חכמה במיוחד. היא פיתחה לעצמה חושי במה גדולים והייתה אגוצנטרית בלתי נסבלת. היא אכן האמינה שהיא אם האומה וכלתו. אין במחזה שום הסבר להתאהבות הזאת. איך האישה שמצד אחד רואה בעצמה סמל ומצד שני היא אישה ייצרית סוערת מביאה את עצמה לנהל רומן מתוקשר בנוסח הימים ההם. לרובינא היו מאהבים עד לשנותיה המאוחרות. זה איננו סוד. אך היא ידעה להסתיר אותם מעין הציבור אחרי פרשת פן. אך האגוצנטריות הרי לא הייתה נחלתה של רובינא בלבד. גם בהבימה וגם בין המשוררים לא חסרה התכונה הזאת.פן יפה התואר היה נשוי ואב לבת באותם ימים. שמו הלך לפניו כהולל ופתיין. איך ולמה רובינא נתנה לעצמה ליפול בשביו. אך אם נבוא נקיים ובלי ציפיות אלא נתייחס רק לצילום התקופתי לא נחפש במחזה את מה שאין בו. לא עומק ולא ניסיון להבין ולהגדיר טוב יותר את מרד התרבות שלונסקי-ביאליק ולא את סיפור האהבה. מה שיש לנו היא הדרך בה בחרו מזי"א ועמרי ניצן להעלות על הבמה.מקהלה הנמצאת על הבמה שרה מבחר משירי התקופה ההיא ועושה תפקיד כפול של חיבור אך גם ניכור מסוים, וכך נשארת מסגרת התמונה של המחזה. צילומי קטעים דוקומנטאריים של בניית בית הבימה. רגע של רובינא וכמה השתקפויות של תל אביב הישנה עוזרים להיכנס לאווירה ומייצגים איזו אמת שחסרה מעט במחזה עצמו.חבל רק שהבמה ריקה מדי מלבד כמה שולחנות שאינם יורדים ממנה. הייתי יכול לחשוב איך הייתה נראית הבמה אם יוסל ברגנר היה בונה תפאורה או מישהו דמוי אריה נבון היו מעמיקים את האווירה. אלא שניצן רצה להראות את העולם ההוא במערומיו לכאורה ובמלאכותיותו.

כשיוסי גרבר עולה לבמה, הוא מביא בכוח משחקו את ביאליק כמו שזוכרים מתמונותיו. המשורר המזדקן הנלחם בחסם הכתיבה שלו וצריך להשתתף כחייל במלחמה נגדו. אמיר קריאף יוצר שלונסקי שתענוג לראות בכל רגע שהוא על הבמה.אלי גורנשטיין מצוין כמבקר תיאטרון קפדן בכל דעות מיושנות. הוא אחד מאלו שחשבו שרובינא היא בת אלים. תקוותו הנסתרת לכתוב שירה לאהוב את רובינא.

אך הכל מוטל כמובן על כתפיהם של זוג האוהבים. אני חייב להודות שיש לי בעיה עם דמותו הבימתית של יחזקאל לזרוב. ראיתי אותו לאחרונה בכמה ראיונות טלוויזיה והוא היה חכם ומבין ובעל אישיות קורנת באמת, על הבמה חלק מהתכונות הללו נעלמות. נכון שעברו כרקדן בבת שבע עוזרות לו לנצל את יכולתו הפיזית יותר משחקנים אחרים והוא גמיש ומשתמש היטב בגופו, אך דבר מה הקשור לאישיות בימתית נמחק במקצת וחבל. אך בכל זאת דמות המאהב הפואטי שלו כן מצליח לגעת לפעמים בדמותו של פן שהיה גבר גבוה מאוד ויפה תואר מדי.את הלנה ירלובה (בתמונה) גיליתי לראשונה במחזה 'זה הים הגדול'. גם שם הייתה בת זוג של לזרוב. לכן כאן היא לא ממש תגלית חדשה עבורי אך בכל זאת היא הצליחה להעלות את עצמה בעיני למישהי שאצפה בה בעניין רב בהמשך. היא לא מחקה את רובינא. לא ממש. אך לעתים היא נראית בדיוק כמוה, ואם סוגרים את העיניים לרגע אפשר לשמוע גם הד קול של רובינא. לא רק בגלל המבטא הדומה אלא בחיתוך הדיבור. ירלובה משחקת את האישה עסוקה בעצמה אך רוצה עדיין בגילה להיחשב לאישה יפה ולנצל את נשיותה ברגעיה האחרונים. ירלובה מוכיחה שהיא שחקנית של ממש המסוגלת להלחם בדמות הממשית ולצקת בה רגעים של אמת אנושית. סוערת חושנית וילדותית. עירית קפלן כבעלת הקפה, רבקה גור כמנהלת ביתה של רובינא והאדם הקרוב אליה ביותר המעז לומר לה כמה אמיתות בפניה, וכן כל האחרים יוצרים וינייטות טובות ומשתלבים היטב במארג הנוסטלגי ממנו מנסה ניצן לברוח.אפשר היה לקצץ כמה סצנות רומנטיות שאינן מוסיפות לעומק ולהוסיף במקומן כמה סצנות שהיו מעמיקות הן את הדמויות, הן של פן ורובינא והן את מלחמות התרבות. זה לא באמת מספיק לצטט בשתי אמירות את נושא המלחמה. לא להסתמך על המיתולוגיות המקומיות. שניהם מוצגים כאן רק ברמת שרטוט קוים לתכונות שלהם מבלי להיכנס לעומק. בשעה שכל אחד מהם עבר שינוי גדול קרוב לאותה תקופה. רובינא שהפכה להיות האם הגדולה של העם ופן שצירף את עצמו לקומוניזם דבר ששינה את כתיבתו ובהתאם את פרסום שיריו.

אז מה היה? קצת היה, קצת היה יכול להיות וקצת לא היה. אך בסך הכל יש הנאה מובטחת. יוצאים מההצגה עם חום חיוך בלב למרות הסוף. מה רע להעביר ערב שלא מול הטלוויזיה אלא מול אנשים חיים ומצליחים לגעת בזיכרונות ולרגעים גם בנפש.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן