הרטיטי את לבי / חנוך לוין - תיאטרון הקאמרי

הרטיטי את ליבך. תמונה מתוך אתר הקאמרי

בכל פעם, אם ימצאו ויועלו עוד מחזות מן העיזבון של חנוך לוין תעלנה מיד שתי שאלות מרכזיות. האחת שייתכן שהיא פרטית יותר משלי, האם המחזה עומד בפני עצמו, או שצריך לייחס אותו מיד לכלל יצירתו של חנוך לוין. איך לנתח את המחזה הזה בהתייחס למחזותיו האחרים. סוג של מחשבה של מבקרים וחוקרי ספרות-תיאטרון. אני חייב להתוודות שגם אני במודע או לא ניסיתי לעשות את הניתוח הזה בתוכי רגע אחרי ההצגה. האם "הרטיטי את ליבי" שייך לזרם המחזות האנשים הקטנים נוסח "יעקובי ולידנטל", ו "חפץ" או למחזות הסימבוליים כמו "הילד חולם" ו "ייסוריי איוב".

האם הוא מקדם באיזה חצי צעד משהו בכתיבה של חנוך לוין או שהוא חוזר על עצמו, על השפה מלאת ההפרשות הגופניות והילדותית לכאורה. לכאורה מאוד. ואז אחרי שדנים במחזה תעלה שאלה חדשה. איך הייתה נראית ההצגה אם לוין היה מביים אותה בעצמו כמו את חלק ממחזות העבר שלו.

הסיפור כמעט פשוט. כמעט, כי מאחורי כל שורה במחזה מתגלה משהו אחר ויש בו מספיק חומר לפרשנות לעבודות רבות. כל דיאלוג מגלה עוד משהו על האופי, על משמעות החיים על היחס בין יש לנו חיים" ככה ככה" בחיים לבין היו צריכים להיות לנו חיי "הו הו" .

אהובה, הרטיטי את לבי, זו הקריאה המניעה את הסיפור. השופט למקה אוהב את הזמרת לללה שמצדה אוהבת גברים אחרים. פשוניאק ידידו של למקה מנסה להגיד לו מה הוא רואה מהצד על יחסי האהבה החד סטרית הזאת, אבל למקה אינו שומע וכמו כל מי שנתון בחבלי התאהבות באהבה רואה ושומע ומפרש לעצמו רק מה שהוא רוצה. אפשר לומר משקר את עצמו ואת האחרים, כי הרי למקה מספר לפשוניאק על קריאות "העוד עוד עוד" של לללה. קריאות שכמובן לא היו. פשוניאק נשוי ל"ככה ככה" אישה שנחה כבר שלושים שנה מרוב עייפות ואחרי שהיא נחה כל היום היא הולכת לישון, כשבין לבין פשניאק מזרים אליה נהרות של תה, כדי להסתיר מעצמה ואחרים את אהבת העוגות שלה. אז מה קורה במחזה? זה מה שקורה. אוהבים את מי שלא עונה לאהבה. מפתחים פנטזיות חיים בגיהינום המנחם של הנישואין ובין לבין משמיעים אמירות על החיים.

ולא אינני מזלזל בלוין כלל. אנו כבר מכירים את צורת הכתיבה הזאת שלו. המחזה מצוין. ובאמת צריך לפענח את המשפטים הנזרקים מאחד לשני על הבמה כי בזה חשיבותו הגדולה, במשמעות.

האנשים אינם מה שהם נראים. השופט למקה איננו שופט. הוא שפט פעם אחת בתחרות יופי שכונתית. הוא אוהב את לללה אהבה ענקית ופוגש אותה פעם בשבוע, במוצאי שבת בשמונה לכמה דקות. זה מה שהיא מגדישה לו. לללה איננה זמרת מהוללת רק בגלל הטונים הנמוכים של קולה המפריעים לה להגיע לקרירה בין לאומית ענקית בגלל היבלת שברגלה.

"אה, אם לא היבלת! היבלת! הייתי יכולה להגיע לנמוכים, לאוקטבות שהעולם לא שיער. כל החיים היו משתנים... אם לא היבלת" היא שרה בריביירה. לא זאת הצרפתית, לא, אלא זאת שבטורקיה, אחר כך בזו שבקפריסין ובסוף בזאת שאצלנו. שם בדרום העיר. ואולי בכלל איננה זמרת אלא מלצרית במקומות נידחים, שבסוף המחזה היא מוכה על ידי החיים שהבטיחו ולא קיימו כלום. פשוניאק מלצר של אשתו. וככה ככה רודה בבעלה ונחה בין לבין.

אלא שפעם אחת למקה שובר את מסגרת הקביעות ומביא את פשוניאק להכיר את לללה בהפתעה. ומשם הכל מדרדר והולך. הוא אמנם אומלל אך יש אושר גדול באומללות הזאת. יש אהבה. ואפשר לפרש כל פגיעה של לללה כאות לביישנותה ואהבתה. לללה שבכלל איננה לללה אלא מוסיה פודגורניק. ומחזריה הרבים כולם אנשי מקצוע "תוצרת חוץ" ובעצם כולם מלצרים כמוה, כנראה.

נכון שאין יותר כלמנסע ופוגרה - גיבורות עבר של לוין, אך כבר הייתה לנו ורדלה ומה רע בלללה וככה ככה.

לוין מחלק לדמויות אפרויזמים פרדוקסאליים. אם להגדיר הרי שזו קומדיה רומנטית מרושעת מנפצת תקוות. הייתי סקרן לדעת על מה צחק כל כך זוג הזקנים שישבו על ידי. מה זיהו מחייהם.

כולם מדברים על אהבה, רוצים אהבה רוצים רגע של אושר, של חסד. כל מה שכולם רוצים תמיד ובכל מקום. חנוך לוין מוציא לנו לשון ואומר, אין. אומללות מאושרת בחלקה זה כל מה שיש. הגיהינום הזוגי הוא החסד הגדול. מה שאין הוא הדבר החשוב ביותר המתקיים על הבמה, בחיים. הפנטזיה. הצורך הפנימי להשיג את מה שאין לעולם לא יושג ואולי לא קיים. אך בסופו של דבר לללה ולמקה יחזרו ברשותה של הזמרת שאיננה שרה ואיבדה את חלומה להיפגש פעם בשבוע. במוצ"ש בשעה שמונה. אהבה לא תהייה שם אך האמת שכמעט התגלתה תיעלם שוב, הפנטזיה תחזור לשרור ולתת טיפה של אושר, אולי. כי " אם ישאלו אותי פעם היכן הייתה תמצית חייך אענה לחכות מתחת לחלון שלה ברעדת הלב ובלי תקווה, שם היו החיים שלי. רק שם" הוא יודע ואינו רוצה לדעת. הרי כולם משקרים את עצמם במחזה הזה.

למקה לא יעמוד יותר בפתח ביתם של ככה ככה ופשוניאק וייבחן את הזוגיות המגונה הזאת. הוא ילמד לקבל את חזרתו של פשוניאק לזרועותיה של ככה ככה אחרי שניסה למרוד ולברוח. כי החיים הם ככה ככה. רוצים הוהו אבל אין. יש ככה ככה. יש קונצרטים של נחירות האחד מול השני.

וככה ככה המגלה פתאום את פשוניאק בעלה הבורח "באתי להגיד לך שהייתי נאיבית! שאילו הייתי יודעת שישר מהחופה, ככה אחרי עשרים ושש שנה תברח, הייתי חושבת פעמיים ומתכננת לי את החיים כמו שצריך..... ורציתי להגיד לך עוד משהו: בלעדיך הבית ריק"

ומול כל זה עומדת ההצגה. אין ספק שלוין היה חותם ומסכים עם ההצגה הזאת. תמיד ישאלו מה הוא היה עושה איך היה מביים אך הוא כבר איננו אתנו ולעולם לא נדע כך שיש לשפוט את מה שמתרחש מול עינינו ומה שיש הוא מצוין.

הבמה ריקה ברקע וילון שחור עם כמה כוכבים מנצנצים קלות, ירח חיוור עולה מדי פעם. מרחוק למעלה במקום בלתי מושג גבוה גבוה חלון קטנטן מואר. לא נראה מי גר שם. זה חלון התקווה. חלונה של לללה של ככה ככה ופשוניאק. החלון מולו מחכה למקה. שתי דלתות על גלגלים שהן הכניסה לשני הבתים שבמחזה. של הנשואים וזו של הזמרת. הם ממלאים את תפקידן בצורה טובה מבלי ניסיון להעמיד תפאורת חדרים. פעם הם מחוץ לבית ובסיבוב קל הם בתוך הבית. תפאורה הנותנת לשחקנים מרחב תנועה וזרימה בלתי פוסקת על הבמה.

על אודי בן משה הבמאי שמעתי, אך לא ראיתי אף הצגה שביים. הוא עבד עד כה בתאטרון החאן בירושלים ובתאטרון הילדים של אורנה פורת. טוב עשה הקאמרי שהביא לגילה אותו לקהל התל אביבי. הוא מתגלה להיות במאי היודע להעמיד ולהריץ הצגה. הקצב והתנועה האווירה הכללית. כל אלו עובדים להפליא, אך ובעיקר היכולת שלו להוציא משחקניו לא רק את המיטב אלא אפשר לומר כמעט תפקידי חיים. את הדמויות בהצגה המסוגננת והרחוקה לכאורה מהסוג הריאליסטי הצליח ליצור כך שלמרות ריחוקן הן כל כך מוכרות. מוכרות גם מהמציאות אך גם מתחברות היטב לכל הדמויות שלוין העמיד בדרכו.

עפרה קונפינו יצרה עולם תלבושות מצוין. שמלותיה הזולות המתחפשות ליקרות וסקסיות של לללה, עד השמלה האחרונה עם המכפלת הקרועה מדגימה היטב את הידרדרותה. החלוק המוזר של ככה ככה ושמלותיה המגוחכות. כולם מאופיינים היטב והם כתמים צבעוניים על רקע המסך הכהה.

קרן פלס כתבה מוסיקה מרירה ויוצרת אווירה וכך גם התאורה של מרטין עדין. כולם התגייסו לשרת את המחזה ואת בן משה הבמאי.

אסף פריינטה רוני מוסקוביץ' וזיו קלר הם מחזריה הרבים של לללה ולובשים דמויות שונות לאורך המחזה. כל אחת מהן מאופיינת ומעוצבת, למרות שכמעט ואין להם טקסט מלבד מלמולים בבליל שפות זרות.

גדי יגיד שמזמן לא נראה על הבמות יוצר דמות מצוינת של איש שהתייבש כבר בסבלו, הוא רואה את הדברים כמו שהם ואינו יכול לעמוד מולם. יגיל מצליח לא לחזור להיות המצחיקן מפעם. הוא משחק בחן רב את פשוניאק הארצי, העיף, הרוצה למרוד עוד פעם אחת ומהווה משקל נגד ללמקה.

ג'יטה מונטה מוכיחה כאן למה היא שחקנית אדירה. מדוע תפקידים "ריאליסטיים" מגבילים אותה. אך תנו לה לשחק אישה סמלית, גדולה, את האישה שהיא כל הנשים המזדקנות במרירות ושעמום בנישואין ומיד מתרחש לנגד עיננו סוג של נס. תפקידה איננו גדול מבחינת זמן נוכחותה על הבמה אך היא בלתי נשכחת וככה ככה תישאר אחת מדמויות הפאר בקריירה שלה.

מירב גרובר נפלאה בתפקיד לללה. אם יש דוגמה למה שחקנית מוכשרת יכולה לעשות עם קול שהוא מוגבל במהותו ולנצל אותו לטובתה ולהשתמש בו באופן יוצא דופן מירב גרובר היא ההוכחה לכך. אך לא רק קול. כל תנועה שלה, כל מחשבה העוברת בה וכל בדל רגש מגיע להשלה בתוך דמות שלמה מאוד, מצחיקה ונוגעת ללב.

אך עיקר העיקרים הוא רמי ברוך. כל ההצגה עומדת עליו. אני זוכר אותו בתפקידי משנה טובים, לאחרונה השוטה ב-מלך ליר. אך לא בתפקיד ראשי ומאוד תובעני כמו זה.

אני מנסה מתי לאחרונה שמעתי מחיאות כפיים באמצע הצגה על ביצוע של רגע מרגש, כאן בכל רגע שני מתעורר הצורך למחוא כף, למלים ולאיך הן נאמרות. ואכן אחרי כמה התאפקויות פרץ הקהל במחיאות כף סוערות אחרי אחד המונולוגים. ומתי שמענו מונולוג שכולו בנוי על מלה אחת " אהבה" אני מנסה להיזכר מתי ראיתי משחק שכזה מאז ימי אבנר חזקיהו בהצגות של תיאטרון העונות.

ברוך מצליח לתת לכל מלה מובן כה עמוק ושונה. כמה מן המונולוגים שלו בהצגה גובלים במופלא. הוא רבגוני ונוגע ללב, מגוחך ואנושי. כל אוהו שלו הוא פנינה, כל אהבה שלו היא מלה אחרת בכל פעם. אין ספק שזה ייחשב לו לתפקיד חייו. אינני יודע כמה תפקידים מהסוג הזה מזומנים לשחקן בחייו. והרי אצלנו לצערנו לא נסים אלוני ולא חנוך לוין יכתבו מחזות חדשים. חוויה גדולה. לא מנחמת, חסרת חסד, אך חוויה. גם שיעור בלקבל את חיי הככה ככה היא חוויה.