אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שיחות אחרי הלוויה / תיאטרון בית צבי


התמונה של דן לחמן

המחזאית יסמינה רזה משכה תשומת לב במחזה הראשון שלה "תרבות", מחזה שבו שני גברים עומדים רוב הערב מול תמונה ודנים מהי אמנות. בארץ אלו היו יוסי בנאי וששון גבאי. וכבר אז אפשר היה להיווכח שלפנינו כותבת חכמה מאוד המסוגלת לשנות תכתיבי דרמה לצורה אחרת. הדורשת משני שחקנים להוציא דרמה מהשאלה מה האמנות בציור שגם הנכדה שלי יכולה לצייר. כבר מאז היה ברור שהיא פונה לקהל מצומצם יותר המסוגל להתרכז בוויכוח יותר מאשר בדרמה. יסמינה רזה היא צרפתייה ואיננה מחויבת לחלוטין למחזאות האמריקאית. בעת האחרונה פרסמה גם ספר שליווה את מסע הבחירות של סרקוזי ובו היא מצטיירת כמי שממש לא אוהבת אותו. כמה מספריה המוקדמים תורגמו לעברית בעבר וגם מחזות אחרים שלה כבר הועלו בארץ. שיחות אחרי לוויה היה אמור להיכנס למסגרת מחזה נוסחה. האמריקאים אוהבים את הנוסחה שבה משפחה לא מתפקדת נפגשת לרגל אירוע וכל חשבונות העבר נפרשים. לעתים אלו מחזות לעתים ספרים לעתים סרטים. מכיוון שיש כבר לא מעט יצירות נוסחה כאלה מה שנותר מעניין הן הדמויות והקונפליקטים, גם אם אנו יודעים מראש מה בערך יקרה. אין ספק שהמחזה הזה מצטרף לנוסחה אך לא לגמרי בקלות. הוא חכם יותר, אינטליגנטי ואף אחד בשום רגע איננו קורע את קרביו של האחר. לא על פני השטח. הכל קורא בדברים הקטנים, במחוות, במלה אחת, בחיוך. השפה בה משתמשים הגיבורים איננה שפת היומיום. רזה מעלה את רמת השפה לכיוון הגבוה פואטי. זו לא ממש שירה ולא ממש שפת רחוב. היא יצרה שפה גבוהה ומיוחדת. הסיפור פשוט שלושה אחים, שני אחים ואחות נפגשים יחד עם דודם ודודתם אחרי מות אביהם. לחבורה מצטרפת מאהבת לשעבר של אחד האחים ומסתבר שהאהבה הגדולה ניצתה דווקא בין האישה לאח השני ובגלל זה כולם נפרדו. ומה יהיה עכשיו, מי יחזור לזרועותיו של מי. מי יסלח או לא יסלח. איך ישמע הדו שיח כשהכותבת היא יסמין רזה.

המחזה מתרחש כולו בחצר וילה בצרפת. הבמה מכוסה כולה בעלי שלכת אמיתיים. כשנכנסים לאולם האוויר מלא בריח השלכת. שני האחים נתן, פסנתרן שזנח את הנגינה ואלכס מבקר ספרות. האחות אדית שוויתרה על חיי משפחה ומקיימת סוג של קשר ארוך ולא מחייב. האחרים כולם בני ארבעים לערך. פייר וז'וליין המבוגרים שבחבורה, שניהם עברו את גיל השישים. הייתה לוויה. הם עצובים ברמה מסוימת אך לא ממש אבלים. לתמונה נכנסת אליזה. זו שהייתה אהבתו של אלכס, התפתתה לילה אחד לאהבתו של נתן. אלכס סרקסטי וציני לא רוצה בחברתה. והקונפליקט יתרחש בין העבר להווה. לרגע בו יתגלה שאלכס יודע על הלילה האחד של אחיו ואהובתו עד לרגע הסליחה. ויותר מזה.קשה לדעת כמה מאווירת המחזה המזכיר מחזה של צ'כוב עם מעט ריחוק ברכטיאני כמו שהיא מוצגת כתובה כך. הצוות כולו הצליח להיכנס לאווירת משחק שהוא מאופק ומנומס יותר מצורת המשחק האמריקאית המוחצנת והרעשנית לעתים.גילי אמיתי העמיד הצגה שכולה אווירה ומערכת יחסים משתנה. מכיוון שהדרמה ממילא מאוד קטנה במחזה הרי שבזה שירת היטב את המחזה הכתוב. ניב מנור עיצב את הבמה.יש משהו עצוב מאוד כבר מן ההתחלה במראה העלים שקמלו ונשרו. מסביב לחצר נרמזת מרפסת, פסנתר, וארון משקאות. מצומצם ויוצר אווירה נוגעת ללב.את הנטל נושאים על שכמם השחקנים כמובן. שישה שחקנים שכולם מצלחים לעמוד היטב בנטל. נכון, לא כולם באותה רה, אך אישיותם וכישרונם הצליחו להפוך אותם לאנסמבל אמין ויצר בהחלט תחושה משפחתית. אפילו העובדה שהם צעירים מדי לתפקידים לא צרמה כלל.חשוב לי לציין שהפעם ההדרכה הקולית הייתה מצוינת. הם לא צעקו ולא הגזימו אלא דיברו ברמת קול ויכולת היגוי נכונה.

עומרי גלאון המשחק את נתן באופן מאופק. כולו מבטם חיישניים ואוזניים עוקבות אחרי הנמר. יש לו אישיות בימתית נעימה והקו הנוגה מעט אותו הוליך לאורך המחזה היה בעזרתו. הוא הצליח להפגין רגישות כזאת שאפשר היה להאמין שהיה פסנתרן מחונן.מעיין וייסברג משחקת את אדית האחות בעלת פנים שכאילו יצאו מציור של ורמיר. ענוגה אך לא חלשה מדי. בעלת יכולת הבעה רגשית מאוד.אמיר הלל משחק את אלכס. האיש שגילה שאין לו מה לומר ולכן לא כתב ספר אלא הפך למבקר ספרות. לאורך ההצגה הוא מיטלטל בין כאבו הישן געגועיו תקוותיו ורגע בו הוא מוותר על הכל לטובת אחיו. נכון אמנם שלפעמים הוא "משחק" מדי. זה לא שהוא מגזים, חלק מאופיו הוא המשחק אלא שאמיר עוד לא הצליח להפוך את "המשחק" לטבעי ולחלק מהדמות, אך חינו הבימתי עוזר לו ליצור דמות של צרפתי תרבותי ציניקן המשחק קצת משחקים באנשים סביבו. ואולי זה מה שגרם לאמיר ליצור דמות "משחקת".אבי עדווי משחק את פייר. הדוד המבוגר. הדבר הראשון ששמים אליו לב מהרגע הראשון הוא החיוך שאינו יורד משפתיו לכל אורך ההצגה. אם ברגעים הראשונים לא היה ברור מה מצחיק אותו, אחרי כמה דקות החיוך הופך להיות חלק מההבנית דמותו של האיש שכבר ראה הרבה וחווה כמעט הכל ומאפיין היטב את הסתכלותו החייכנית על כל הסבל הביתי ממרום שנותיו. הילה ספורטס משחקת את ז'וליין אשתו של פייר. נציגה מובהקת של הבורגנות הפטפטנית. שמגלה לרגעים את אנושיותה הנחבאת. מבין האחרים יש לה את התפקיד הפחות נוח ולצאת ממנו כמו שיצאה מראה על נוכחות ויכולת לא קטנים.תגלית הערב היא שרון קנטור. למרות השם זו איננה שרון קנטור הזמרת המוכרת אלא פרח משחק צעיר. יש לה נוכחות בימתית חריפה. חן מופלא יכולת ריכוז והקרנה רגשית ענקית. ממש קשה להסיר ממנה עין גם בסצנות בהן היא נוכחת אך המרכז אצל אחרים. יהיה מעניין מאוד לעקוב אחריה בהתקדמותה.המחזה המעניין והביצוע הטוב גרמו להנאה ומשחקה של קנטור אפילו לריגוש מעורר חוויה גדולה יותר מהצגת תלמידים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן