אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ילדי הצל / תיאטרון היידישפיל


"ילדי" הסטודיו למשחק, ב"ילדי הצל" בתאטרון היידישפיל, מחזה ישראלי מקורי- ביידיש לכבוד 60 למדינה.מהפך בתאטרון היידישפיל. חשיפה של שחקנים צעירים פותחת פתח לקהל צעיר, מעבר לקהל המסורתי השבוי בקסמי התאטרון הזה. מחזה מקורי ישראלי שתורגם ליידיש, מתגלה כהזדמנות לחשוף "תגליות" בתחום המשחק. חבורה של שחקנים צעירים ממגוון תפוצות ישראל, שהיידיש כשפה, זרה להם, התגייסו למלא את "תפקיד חייהם" בהצגה "ילדי הצל" וליטול חלק בשימור מורשת יהודית זו. הדור שהולך וגווע יכול להיות רגוע – יש למי להעביר את הלפיד. אותה חבורה צעירה עצרה את מהלך חייה, כדי להקדיש זמן ללמוד שפה שאינה מוכרת לה והדימוי הישן של 'תאטרון היידישפיל' לא הרתיע אותה. הם הבינו שיש כאן הרבה מעבר להזדמנות מקצועית לשחק בתאטרון; זו אותה הזדמנות נדירה שניתנה להם להיות חלק מהשרשרת שמעבירה מדור לדור תרבות שהולכת ונעלמת. הם הבינו כי חלון ההזדמנויות למפגש בינדורי הולך ונסגר ואם לא עכשיו אימתי.החוויה, ההתכתבות במסרונים (sms) ביידיש, כשפת סודית להעברת מסרים ביניהם, ובעיקר מערכת יחסי הקבלה והאהבה מצד דור השחקנים המבוגר, מבטיחים שאין זו הרפתקה קצרת מועד. מוטי אברבוך, המשנה למנהל האמנותי של התאטרון, והבמאי שעיבד את המחזה לתאטרון, הוא זה שאחראי על טיפוח והכשרת הלהקה הצעירה. אברבוך האמין באותם צעירים ונתן להם הזדמנות; הוא זה שגילה את עדי ג'ורי ( בתפקיד דובי) שרחוק מהיידיש כרחוק מזרח ממערב, אך מצליח לדבר יידיש כאילו זו שפת אמו, עוד טרם התחיל ללמוד שפה זו.אברבוך נתן הזדמנות בלתי חוזרת לאליאן דבאל- שור, לשחק בתפקיד ראשי (נורית) ביידיש למרות ששפת האם שלה צרפתית ועד כה מילאה תפקידי קורוס בלבד (שירה ותנועה ללא תפקידי דיבור) . ההצלחה שלהם התגלתה כהצלחה שלו. 'ילדי הצל' הוא מחזה מקורי ישראלי שנכתב בשנת 1961 על ידי בן ציון תומר( טייטלבוים). המחזה צמח כרעיון עם עלייתו ארצה, במהלך מפגשים שקיים עם שמואל עצמון (שעיבד את היידיש לבמה בהצגה זו) חברו מילדות ובן אותה עיירה בפולין.המחזה הוצג בתיאטרון 'הבימה' בשנים 1962- 1963 והוא מבוסס על נסיון השתלבותם של ' ילדי טהראן' שעלו ארצה בשנת 1943 ועל סיפורים אישיים של בני אותו דור בעשור הראשון לקיום המדינה, על רקע טראומת השואה.

העלילה נפרשת לעיני הצופה באמצעות מונולוגים ודיאלוגים שמנהלות הדמויות הסטריוטיפיות ודרכם נחשפים הקונפליקטים הפנימיים, המעיקים על הדמויות, גם ביחסים המורכבים בינן לבין עצמן..ההצגה מפגישה את הצופה עם פליטים- ניצולי שואה ( זיגמונט ,'מוכר הבלונים' יאנק, והלינקה- שהתחנכה במנזר), אשר נאחזים ב"מדור לחיפוש קרובים", ומנגד מתגלה דמותם של ה'צברים' הגאים( דובי, נורית) שנולדו בארץ ואינם מסוגלים כלל להבין, מה עבר על אותם פליטים. בתווך, נמצאת דמותו החצויה של 'יוסלה' שהפך ל'יורם' עם עלייתו ארצה; ספק פליט, ספק צבר, מעט תלוש , לא שייך לגמרי, לא לכאן ולא לשם. הגיבורים האמיתיים הם יורם וזיגמונט שאינם מכירים האחד את השני ומנהלים את חייהם במקביל; יורם בתוך המסגרת , עם נורית שהפכה לימים לבת זוגתו, וזיגמונט איש ה'יודנראט' בעברו, שאינו מרפה מבובת הכלבלב הצמודה אליו, ודן עצמו לחיי כלב מחוץ למסגרת, על ספסל בטיילת. שתי דמויות טראגיות אלה שותפות לגורל ולרגשות אשם, שאינם נותנים להם מנוח, אף בסיוטי הלילה הפוקדים אותם תדיר.

יורם העולה הותיק בוחר להיות 'צבר' ולהתנער מ'הגלותיות', ואילו זיגמונט העולה החדש, "עולה מן הקבר" שופט את עצמו ואינו מבין את בני עמו שסולחים לגרמנים אבל לא לאלה שכמותם. הסוד שמלווה את העלילה, נחשף לאטו ושומר על מתח ודריכות לאורך כל ההצגה; המפגש הבלתי נמנע בין השניים, מביא את ההצגה אל שיאה הדרמטי. דורי אנגל בתפקיד יורם, במשחק מצוין, אמיתי ומרגש, חי את הדמות המורכבת בכישרון רב. הוא עוטה עליו את "מסכת הצבר" שנסדקת לאטה כשהוא מיטלטל בין עבר להווה; את נורית ( אליאן דאבל- מצוינת ומלאת קסם) אהובתו הצברית לשעבר, הוא פוגש כשהוא על פרשת דרכים ערכית. כמוהו, גם נורית נמצאת בשלב של התנערות מערכים, וכמו בכל סיפור אהבה, נכנסת דמותו של החבר הנוכחי, דובי הצבר, 'מלח הארץ' והקיבוצניק, שמשלים את המשולש הרומנטי. עדי ג'ורי, כדובי,מצליח בבצוע אמין ומרשים, לעורר את האנטגוניזם הדרוש כלפי דמותו של הצבר המתנשא קמעה, שגדל על אידיאלים ברורים, אך מהר מאוד זונח אותם לטובת מנעמי החיים. ישראל טרייסטמן, שחקן אופי רגיש, בהופעה מעולה, מייצג במשחק מהפנט וסוחף, את ניצול השואה, המשכיל והמטורף, שנותר חסר תקווה לאחר "הגרוש מגן עדן". קשה לו להבין את שירת ה'צברים' ואת המעבר החד לחגיגות יום העצמאות, לפיהם "מוכרחים להיות שמח".כאנטיתזה לדמות הדכאונית של טרייסטמן, גונב אורי קובלסקי את ההצגה, עם הדמות האנושית והאופטימית של מוכר הבלונים; הפליט שמחפש תקומה וקשר עם הסובבים אותו ונאחז במרכולתו כאמצעי לכך. התרגום מעברית ליידיש על ידי אריה בלינדר והעיבוד של המחזה לגירסה הבימתית ע"י שמואל עצמון, המנהל האמנותי, (עם כתוביות בעברית ורוסית) תורמים ללא ספק להצלחה של ההפקה שהיא בראש וראשונה תולדה של בימוי מוקפד של מוטי אברבוך, להצגה חזקה ונוגעת ללב עם סצינות אנושיות. זהו תיאטרון ריאליסטי, עשוי היטב על כל מרכיביו. המוסיקה התנועה והעיצוב (התלבשות ותפאורת הבימה על הטיילת של תל אביב כשברקע רחש הגלים) תורמים להצלחה של משימה לא פשוטה זו, ללהק צוות ותיק וצעיר גם יחד, ולעצב את הדמויות והיחסים ביניהן בצורה משכנעת , תוך התמודדת עם נושא תובעני במיוחד. אנו נחשפים לסיפור של דור שלם שהתקשה למצוא מנוחה לנפשו, דור שביקש למחוק את צל העבר, ואת רגשות האשם, על הישרדות, שהפכה אותו לצל של עצמו.זוהי הצגה שמשקפת את הפסיפס האנושי הרבגוני לאחר הקמת המדינה. הצגה שכובשת את הקהל, בביצוע מרשים ומרגש.המחויבות של השחקנים לנושא, נותנת למשחקם ולמלים, עצמה כח וחיים משלהם. ההצגה מדברת לא רק לאלה שהיו "שם" ולא רק לדור תש"ח שהיה שותף לתקומה.

זו הצגה שהרלבנטיות שלה לא אבדה גם בשנת ה-60 למדינה. כאז כן עתה, היא עוסקת ב"זהות שבורה" נחלתן של כל ה'עליות' ארצה עד עצם היום הזה.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צלילה אבנר הלמן