אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ריצארד השלישי / תיאטרון בית צבי


התמונה של דן לחמן

כמה וכמה מן הדמויות שכתב שייקספיר הפכו להיות אבות טיפוס. אין רומנטיים יותר מ-רומיאו ויוליה, צעיר מתלבט יותר מ-המלט, קנאי גדול מיאגו, זקן יותר מ-המלך ליר ורשע גדול יותר מ-ריצ'ארד השלישי. אך הרשעים הם חומר טוב לתיאטרון. כתריסר שנים אחרי ריצ'ארד יעלה זוג רצחני, מקבת ובעיקר אשתו. וכמו שכל שחקן יגיד, הרבה יותר מעניין לשחק את הרשע מאשר את הטוב. כעת עולה האיש שכולו רוע על בימת בית צבי, וזה מקום טוב להגיד עליו כמה מלים. ריצ'ארד היה האיש שהפסיד בקרב בוזוורת' והביא לסיומה את מלחמת השושנים. הוא היה האחרון לבית לשושלת לנקסטר. אחריו עלתה משפחת טיודור. מלחמת השושנים שנמשכה שלושים שנה נקראת כך על שם שני הבתים הגדולים שנלחמו האחד בשני על המלוכה וסמלם היה שושנים. בית לנקסטר שסימלו שושנה אדומה ובית יורק שסמלו שושנה לבנה. שייקספיר שחי בזמנה של המלכה אליזבט הראשונה הייתה מבית טיודור. כדי למצוא חן בעיני מלכתו, ואולי גם כדי להגדיל את קצבת להקתו כתב שייקספיר את המחזה ריצ'ארד השלישי. כדי לרומם את שם בית טיודור הוא הפך את ריצ'ארד להתגלמות הרוע עלי אדמות. והכל כדי לזכות בכתר שלא הגיע לו. הוא רצח ילדים, התחתן ורצח את אשתו, על אמו הכריז זונה כדי שבנה, אחיו יורש הבא בתור יחשב לילד לא חוקי וכממזר לא יוכל להיות מלך. ובנוסף רציחות אין סופיות של אנשי חצר שעמדו בדרכו.היום נוטים לראות בריצ'ארד דווקא את אחד המלכים הטובים של אנגליה. לפני שנים פורסם ותורגם לעברית (ודומני שכבר הזכרתי יותר מפעם) ספר בלשי בשם "בתו של הזמן" העוקב אחרי דמותו האמיתית. בלש שוכב בבית חולים קורא ספרי בהיסטוריה ויומנים מאותה תקופה ומגלה שריצ'ארד לא היה יכול לעשות את כל הפשעים והרציחות שייחס לו שייקספיר.האמת שהוא התחיל במסע רפורמות כלכליות, החזיר לפרלמנט את כוחו שנשלל ממנו בעבר. ייתכן שהיה בעל אופי קשה. שהיה איש זועף ותוקפני, אך כנראה שרוצח הוא לא היה.ריצ'ארד איננו המחזה ההיסטורי היחיד או הראשון של שייקספיר. הוא כתב כמה מחזות שגיבוריהם מלכי העבר של אנגליה ונתן לקהלו "שיעור" היסטוריה. באימוץ מטרות שונות של המלכים הוא הכניס רצף של התעוררות לאומית היסטורית והפיכתה של אנגליה לממלכה שהם הכירו. המחזה ההיסטורי הוא אחד מחידושיו של שייקספיר. הוא לא היה היחיד, וכנראה גם לא הראשון שכתב מחזות פוליטיים, אך יש לזכור שאליזבת הייתה צופה נלהבת ותומכת כלכלית שאסור היה להרגיז אותה. כך שהמחזות הפוליטיים הללו לא היו מחזות ביקורתיים על השלטון. הקהל הכיר כמובן דרמות קומדיות וטרגדיות, אך מחזות על נושאים אמיתיים מעברו היו מאין חידוש. למעשה אפשר להגיד ששייקספיר הוא אבי התיאטרון הפוליטי. במחזותיו האדיר שייקספיר את בית טיודור ובזאת הביא להכרה בזכותה "האלוהית" של אליזבת על הכתר. על מרי סטיוארט בת דודתה יריבתה והטוענת לכתר כתב שילר מאות שנים אחרי.

למרות שהמחזה הוא של שייקספיר ולמרות דמותו המרתקת של ריצ'ארד דומני שזה איננו אחד המחזות היותר טובים שלו. הוא ניסה להכניס הרבה מדי התרחשויות למחזה אחד. אני מניח שלאנגלים בתקופתו עוד הייתה קרבה גדולה יותר לאירועים והכירו את כל בתי האבות ששמם מוזכר ונציגיהם נרצחים כזבובים. גם היום האנגלים קרובים להיסטוריה שלהם ולכן קל להם לעקוב אחרי כל מי שחוצה את הבמה ונרצח. שלוש גרסאות קולנועיות נעשו למחזה הזה. הראשונה של לורנס אוליוויה, הצולע הגיבן שגם הצליח להנמיך את קומתו ולהראות כמו גמד מכעור ורצחני. איאן מק'קלן שיחק רשע ממין אחר בגרסה מודרנית המתרחשת במדינה פשיסטית של שנות השלושים. אל פצ'ינו ששיחק את התפקיד על הבמה עשה סרט תיעודי "בחיפוש אחרי ריצ'ארד" על הכנת המחזה והחיפוש אחרי דמותו של ריצ'ארד. קשה קצת לעקוב אחרי כל האינטריגות הרצחניות במחזה. האיש איננו מפסיק לרצוח ולכלוא את מתנגדיו הרבים בדרכו לכתר. כבר מהרגע שריצ'ארד עולה על הבמה הוא מצהיר שבכוונתו לחתור לקבל את הכתר. אני, המכוער שכלבים נובחים על הצל שלי. כך הוא מגדיר את עצמו מיד כשהוא עולה לבמה. ואת הכיעור הזה הוא רוצה לכסות בזוהר המלכות. מכוער ככל שיהיה, גיבן וצולע ריצ'ארד אמור להיות דמות כריזמטית מאוד המשכנעת וסוחפת אחריה את כל הבאים אתו במגע. אלא שריצ'ארד מוצג כאיש רע מתוך בחירה, לא רק מתוך אופיו. רוע שבה לפצות על כיעורו. הוא מאדיר ונהנה מהרוע. הוא יודע שהוא צבוע. מצהיר בעצמו שהוא יודע להתחנף ולהעמיד פנים כשצריך. הוא לא רק רע הוא גם חכם. דוגמה למהירות ההתרחשויות היא סצנה מרתקת וקשה מאוד לביצוע היא זו בין ריצ'ארד לאן, אישה שאת בעלה הרג זה עתה וכך בעודה מקוננת על ארונו ריצ'רד מפתה אותה להתחתן אתו כי היא נמצאת בדרך אל הכתר. הסצנה קצרה יחסית וצריכה שני וירטואוזים כדי לשכנע במעבר של אן מהאבל להסכים להתחתן אתו ומהגרוטסקה שריצ'ארד מנהל בה את חיזורו המהיר והפתייני.

רק לקראת סוף המחזה, בערב הקרב הגדול חוזרות רוחות הנרצחים לבעת אותו. אם זו נבואה או ייסורי מצפון פתאומיים, תלוי בפרשנות הניתנת למחזה. אך בבוקר הוא יוצא אל חייליו לפני היציאה לקרב ומכריז באוזניהם שהמצפון הוא מלה של פחדנים שמשתמשים בה נגד חזקים. גם משפטים אלו חדרו אל תוך השיח וצוטטו אין ספור פעמים, ולא תמיד בציון המקור.המחזה קשה לבימוי או למעקב אחרי העלילה שלו. המצב הנתון הוא התאווה של ריצ'ארד לכתר ובכל תמונה נרצח מישהו אחר. לפני שאנו יודעים מי האדם והוא נעלם. וכך הצופה צריך לקבל מצבים נתונים. שני היחידים שיש להם תפקידים של ממש הם ריצ'ארד ובקינגהם שבתחילה הולך אחרי ריצ'ארד וסופו להירצח כמו כולם, אלא שהאינטרס המשותף משאיר אותו חי על הבמה יותר זמן וביותר סצנות. לאולם בית צבי אין מסך, ולכן כל בימוי מתחיל בפתרון השאלה מה יראה הקהל כשיכנס לאולם. הפעם אנו נכנסים למאין אתר בניה, מלון, ארמון. על גגו נראות האותיות rich עד שריצרד נעשה בטוח בהתקדמות כוונותיו שבניית מלכותו נשלמת הוא ישלים את האותיות החסרות ולכל רוחב הבמה יתנשא שם המקום כולו richard.נזכרתי לרגע בבימויו של עודד קוטלר לאכזר מכל המלך בזמנו כשהפך את כל הבמה למושב של כסא מלכות ענק. שרגליו נוגעות באולם. הכסא כסמל לתאווה השלטון. כאן הכסא קטן לא מפואר. להפך גבו משורג ברשת כמו חלון בית סוהר.מלבד העובדה שהלביש את שחקניו בבגדים מודרניים הבמאי ארתור קוגן לא ניסה להעמיד את המחזה על ראשו ולתת לו פרשנות "מודרנית" הוא מנצל היטב את חלל הבמה הקטנה לתנועה שוטפת והחלל המפולש בפיגומים מנוצל גם לגובהו. הוא נתן להצגה קצב מצוין. כך שבתוך המהירות הצופה מקבל את ההתרחשות בלי לתמוה יותר מדי ובלי לנסות להבין. מוכרחים לרוץ עם הרוצח הלאה מרצח לרצח.ארתור קוגן חסך מעצמו תמונת קרב רבת משתתפים בסיום ההצגה והקרב נגמר באופן סמלי בשלוש יריות אקדח בהן ריצ'ארד נופל מהפיגום הנושא את שמו. רעיון יפה כשלעצמו. המחזה נגמר באחד המשפטים המפורסמים בתולדות התיאטרון כשריצ'ארד המובס שוכב על הבמה גוסס וזועק " סוס, תנו סוס תמורת מלכותי" נמרוד ברגמן איננו צועק את המלים, הוא לוחש אותן, ובכך דווקא מפתיע את הצופה המחכה לזעקה הגדולה.ערן עצמון הקים תפאורה טובה המשרתת את הבימוי היטב. והתאורה הניאונית של יעקב סליב יחד עם עוד איזה רגע שבו משתרר שקט ארוך מאוד על הבמה הביאו אותי לחשוב על השפעתו של המלך ליר בקאמרי. אך כאן אין התפרעות של ניאונים והם מנצנצים רק לרגעים.

מכיוון שבמחזה המון תפקידים קטנים הרי שמרכז תשומת הלב ניתנת לשחקן המשחק את ריצ'ארד. נמרוד ברגמן היה כל כך מרושע עד שתכונות אחרות נרמזות בעיקר ולא עלו מספיק לפני השטח. זו בהחלט אפשרות לשחק ריצ'ארד שכזה, זה משכנע, גם אם לא תמיד נעים להסתכל בו. אך מי אמר שריצ'ארד אמור להיות גם נעים. האמת שהמונולוג הראשון בו הוא מציג את עצמו היה מוגזם מדי מבחינת הרוע אך משהסתגלת לפרשנות ולדמות היה קל ללכת אתה לאורך המסע.מי שמצוין הוא שי אגוזי, מי שמתחיל כידידו ושותפו לרשע של ריצ'ארד וסופו לשלם את המחיר גם הוא. הרוע שלו היה מובלע יותר, הוא אלגנטי ואינו יורק אש ולכן דמותו גם אם היא נכלולית יש בו מימדים אנושיים מאוד שהם לא בבחינת סמל " המשהו". סמל רוע אחד כבר שולט על הבמה. כל האחרים עשו את תפקידם כהלכה. והוכיחו שאפשר לשחק שייקספיר מובן וטבעי וזו גדולתו של בית ספר למשחק. לשם הוא צריך לשאוף. יפה שזו הפקת שייקספיר השנייה ברצף. בתיאטראות מקצועיים לא מרבים לעסוק בחומר הזה. ריצ'ארד למשל הוצג בארץ לאחרונה ב1992.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן