אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המאה השלושים - הצגה


התמונה של דן לחמן

הצגה בשם "המאה השלושים" היא הצגת פרינג' והיא אחת ההצגות הנפלאות והמרשימות ביותר שראיתי מזה זמן רב. היא נפלאה בגלל מה שיש בה והרבה בגלל מה שאין בה. קשה להגדיר את האירוע. זו הצגה כי אנשים עומדים על במה "ומציגים" אך אין מחזה. זה איננו ערב קריאת שירה, למרות שכל הטקסטים הם שירה, אך השחקנים אינם "מקריאים" שירה. אך מה שלא תהייה ההגדרה, החוויה שהקהל חווה היא עמוקה ומטלטלת. ההצגה סובבת סביב שירתו של אדם מסוים. אדם שאם אומר את שמו כל מה שיש להגיד ייגרר לכיוון אחר שאליו אין לי כוונה להגיע. האדם הוא דוד אבידן. והנה רק כתבתי את שמו ומיד עולה הצורך, כמעט עולה הצורך, לחזור ולספר על האדם, המשורר. האנקדוטות על המוזרויות שלו. על מלחמותיו שלו לטוב ולרע.

אלא שההצגה הזו איננה בדיוק על אבידן ובכל זאת הוא גיבור המחזה. נפקד בעל הנוכחות החזקה ביותר מהצד שמציג אותו מהצד החשוב ביותר שלו. מלים. שפה. שירה. למעשה אין מחזה בהצגה. אך ישנה הצגה שהמלה "מרשימה" היא המעטה. לא מספרים שם שום דבר על אבידן, שום עובדה ביוגראפית. מצד שני אין שם שורה אחת שלא הוא כתב, ובכל זאת זה איננו ערב קריאה משיריו. בסוף ההצגה לא יודעים שום דבר על האיש דוד אבידן אך מגלים רבדים עמוקים של שירה מרתקת. יש הצגה מרשימה. ישנן מלים והן נפלאות. ושלושה שחקנים מצוינים היודעים להעביר ולהתייחס אל המלה, אל הניואנסים הדקים שלה, אל הבמה אל המשמעות.המחזה מורכב כולו משיריו של אבידן. לאו דווקא אלו המוכרים ביותר. הבחירה המצוינת וסדר העריכה מאירה את אבידן מצדדים שונים ומגוונים שלו. מהקשר שלו לכל תופעה המתקיימת סביבו ובעיקר עולה מהבחירה חכמתו הרבה של האיש. משורר שלערב זה לא נבחרו שירים פואטיים במיוחד, לא על פרחים עצים ואהבות אלא שירים המעידים על התעניינותו הרבה בכל הסובב אותו. החל ממכשירים שבזמנו היו חדשניים כמו דיקטפון למשל, שהיה בהתחלה כלי משרדי ששימש מנהלים להקליט הוראות למזכירתו. ואבידן מנבא את ההתפתחות ואומר שילדיכם כבר ישחק בחלליות, הרבה לפני שנשלחה החללית הראשונה. דרך שפת הפרסומות המתפתחת, אז בעיקר ברדיו, ומשם לפילוסופיה של משמעות השפה וההבנה האנושית ופרודיה על שפת עורכי דין העורכים חוזה בין צד א לצד ב לצורך הבאת ילד לעולם. בסיום המסע אולי תחוש, שאתה יודע יותר על מילים מאשר ידעת קודם לכן. מילים יודעות עליך הרבה יותר משאתה יודע, או אי פעם תדע, עליהן. הפוליטיקה של השפה. מלים על המצב האנושי באשר הוא ולא חשוב מתי נכתבו. בסוף אולי נבין אחרי ששמענו את המלים/שהמלים הן לא רק על.. לא על כל הנושאים שהן מנסות להקיף. הן גם ובעיקר על עצמן, על המצב שהן יוצרות בתוך השפה. זו הפוליטיקה של השפה שקובעת איך ידברו ילדיך בעוד שלושים או מאה שנה. הבמה שחורה כולה. שלושה שולחנות. שחקן אחד ושתי שחקניות אומרים טקסטים. אינני יודע לתת כינוי אחר לדרך הדיבור. הם אינם מקריאים שירה ואינם משחקים דמויות ובכל זאת הם קוראים שירה ומעמידים מצבים תיאטרליים.שיר אחד למשל חוזר על עצמו שלוש פעמים. פעם אחת הם מדברים אותו בנוסח "התיאטרון" הקלאסי הישן. פעם שנייה בצורת קריאה מודרנית יותר ופעם שלישית כמחזה מודרני. השיר אותו שיר. העמידה ( או הישיבה) והאינטונציה הופכים את השיר לדוגמה מוחשית מאוד לשינוי.

הפרודיה על נאום בחירות של מועמד פוליטי מצחיק מאוד, אך גם מרטיט ומפחיד, כאלה אנחנו וכאלה הם. שום מאמר בעיתון לא היה יכול להציג את כולנו טוב יותר.השיר על הפוליטיקה של השפה, מכניס אותנו מיד לאווירה פילוסופית מודרנית בתכלית, כזו המנסה להבין את המשמעות את הקשר ואת ההבנה שבין אדם אחד לשני. כל מה שהפילוסופיה עושה בכרכים רבים ועבים עושה שיר מתומצת אחד. הקהל מקבל מלא חופניים טקסטים מרשימים מאוד ובצורה המכריחה אותו להתרכז ולעקוב אחרי המלים ולהפך לחלק מהשאלות הנוקבות העוברות מן הבמה לאולם, מהאומר לשומע. הצורך להבין הצורך להיות חלק לקבל את האפשרות למשמעות והתחברות עם הנאמר. תמיד אלו המלים. והמלים כמו שנבחרו וכמו שהן מוצגות – מועברות הן מהפנטות.ההצגה התחילה את דרכה בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו וזכתה בציון לשבח לשנת 2007.ארי רמז ערך וביים את ההצגה והוכיח למרות שזו פעם ראשונה שאני נתקל בשמו שהוא גם איד ספר – מלה אך ובעיקר גם במאי המבין את חלל הבמה. יודע להעמיד ולהדריך שחקנים שיתנו לו את מה שרצה, מכיוון שאין כאן משחק של ממש ודמויות וכל מלה צריכה להיות שקולה ומתאימה למוסיקה שהתנגנה באוזנו של הבמאי. התאורה המרשימה של יעקב סליב משרתת את ההצגה מצוין ויוצרת אפקטים ואוירה שיחד עם התפאורה של ניב מנור הופכות להיות חוויה ויזואלית התומכת היטב במלים. רן בגנו כתב מוסיקה מצוינת. חלקה מוסיקת אווירה, חלקה עיטורים וצרצורים נוסח מוסיקה אלקטרונית שהייתה מודרנית בתקופת אבידן ולשני שירים כתב מנגינות יפות להפליא. כל פרט על הבמה מוסיף לאווירה, מבליט את השחקנים ובעיקר את המלים. השחקנים הלבושים שחור נטמאים לעתים ברקע מסכי הבמה ורק פניהם הבהירות מובלטות מתוך השחור, בשל התאורה וניגוד הצבע.שלושת המשתתפים הם זאב שמשוני, אייר וולפה, ואורית זפרן. לגבי שמשוני אני חייב לומר ששמחתי לראות אותו אחרי שנים רבות שנעלם מעיני. בשנות השבעים שיחק את התפקיד הראשי בסרט "נגוע" הקצר. אחר כך עשה עוד תפקיד או שניים בקולנוע ואיך שהו עבר מתחת לרדאר שלי אם המשיך לשחק. כאן הוא הגבר בין שתי הנשים, הוא המייצג את אבידן, אם כי לא משחק אותו. הוא מגיש את הטקסטים. וכך גם שתי הנשים.אין ספק שהערב הזה מספק חוויה יוצרת דופן, ואם אפשר להגיד על הצגה שהיא מחכימה ומעשירה את הבנת שומע בדבר מה חדש הרי שזו בדיוק ההצגה הזאת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן