אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שביל ישראל - שלב א


שביל ישראל – שלב א' (מתל דן עד מצפה מודיעין)

המרחק מדן ועד אילת הוא כ- 470 ק"מ לעומת ארכו של "שביל ישראל" מדן ועד טאבה שהינו כ- 900 ק"מ. לשביל ארבעה מסלולים: להולכי רגל, לרוכבי אופניים, לרכבים פרטיים ולרכב שטח. שביל הולכי הרגל מסומן בשלושה פסים שצבעם כתום, כחול ולבן, סימון זה והמעקב אחריו הולך להיות אחד הדברים החשובים ביותר עבורנו במהלך הימים הקרובים ולאורכו של הטיול כולו.

חברי למסע הינו ישראל אשל, שירתנו יחדיו בגדוד הצנחנים הקטן והיחיד של השנים 1954 – 1956 בפיקודו של סא"ל אריק שרון, בפלוגה ד' של רס"ן מוטה גור. תקופה זו התאפיינה בעיקר בפעולות התגמול בכל הגזרות, בפעילות מבצעית בלתי פוסקת אבל בראש ובראשונה באימונים קשים ומפרכים תוך כדי שמירה על משמעת מים קפדנית ואידיאולוגיה של "לשבור" את האזרח ולעשותו חייל ולוחם העשוי ללא חת, כאשר אחוות הלוחמים הינה ערך עליון ואין בלתו. במילואים נפרדו דרכינו למרות שגם ישראל וגם אני שירתנו כשלושים וחמש שנה במערך המוצנח ברם כל אחד בגדוד אחר, למרות זאת הידידות בינינו נשמרת מזה 51 שנה ואיני זוכר שאי פעם התווכחנו אודות דבר מה, מלבד הפעם. הוא טוען שהרעיון לעשות את "שביל ישראל" הוא שלו ואני טוען שהיוזמה לכך כל כולה שלי, אבל בהחלט לא שווה לקיים על כך ויכוח, מה עוד שכרגיל הצדק עמדי. ניסינו לעניין עוד חבר'ה להצטרף אלינו אך זכינו רק לתנועות מגונות המעידות על כך שהגיל עושה בנו שמות וככל הנראה ירדנו מהפסים ועלינו להתאשפז מהר ככל האפשר בטרם נגרום נזק לעצמנו ולסביבתנו.

תוך התעלמות מוחלטת מכל "מרפי ידינו" התחלנו בהכנות לקראת המבצע.

רכשנו או שאלנו תרמילים, אוהל, שקי שינה, מזרונים, גזיה, כלי בישול, מזון, שתייה, תאורה, ביגוד מתאים, טלק לרגלים נגד יבלות, משחה מיוחדת נגד "זאבים בתחת" ועוד חפצים כאלה או אחרים כיד הדמיון הטובה. הצטיידנו בספרו של צבי גילת ובמפות מיוחדות בקנה מידה 1:50,000 אודות "שביל ישראל" ויצרנו קשר עם העמותה שפועלת בחסות החברה להגנת הטבע ושמענו הרצאה בת שעתיים מפי אורי דביר ודני גספר. הצטופפנו כחמישים חבר'ה באולם קטן מידות, צעירות וצעירים בשנות העשרים לחייהם רובם זה עתה השתחררו מצה"ל ורק ישראל ואני מקלקלים באופן דרסטי את ממוצע הגילים כי הרי שנינו נכנסנו לשנתנו ה- 69 (גיל סקסי לכל הדעות) אבל אנו מבטיחים לכם גם לצאת ממנה לכל היותר תוך שנה. תוך כדי ההרצאה הסתבר לנו ש"שביל ישראל" פנים רבות לו, יש העושים אותו מצפון לדרום או להיפך, יש כאלה המתחילים במרכז מגיעים לאילת ומשם טסים לצפון ומשלימים את החסר. יש ההולכים בזוגות, בשלישיות ואף בקבוצות גדולות יותר, אחדים החליטו לשלב מסע והתבודדות ועושים את הדרך בגפם. מעטים עושים את השביל כולו ברצף אחד, גם כאן יש מגוון אפשרויות, יש ההולכים רק בימי חול ונחים בסופי שבוע, יש ההולכים רק בסופי השבוע, יש ההולכים רק בחגים וחופשות, הכל לגיטימי, הכל כשר ומקובל. גם מבחינה לוגיסטית האפשרויות אין סופיות, יש הלנים בשטח, יש המתאכסנים בצימרים ויש כאלה הנאספים ברכב כל ערב ומוחזרים למחרת בבוקר לנקודה בה פסקו מלכת. שמעתי גם על כאלה שמשלבים הליכה ברגל, רכיבה על אופניים וחלק מהשביל נוסעים ברכב שטח.

בתום ההרצאה שוחחנו עם חמישיית צנחנים שזה עתה השתחררו וכשנודע להם שאנחנו מפלוגה ד' של מוטה הדבר כנראה עשה עליהם רושם עז והם הפיצו את דבר נוכחותינו בשטח לכל עבר עד כי במהלך מסענו נתקלנו ברבים שהזכירו עובדה זו בתוספת "כל הכבוד". הריני להבטיחכם שחזינו לא התנפחו ולא השמנו יתר על המידה אם כי עלי להודות שנעים היה לשמוע זאת.

שקלתי את התרמיל שהיה עמוס בכל טוב ומסתבר שהוא שוקל יותר מ-21 ק"ג, שלושת בני (את בעלה של אפרת אמצתי) טענו שאי אפשר להרחיק לכת עם משקל כזה תוך רמיזה דקה אודות גילי המופלג, דבר שתמיד מדליק לי את הפיוזים, בטלתי את דבריהם

בשחצנות שברבות הימים הסתבר שהייתה חסרת בסיס לחלוטין ולמדתי בדרך הקשה ודרך הרגלים, תרתי משמע, שאי אפשר לטפס על ג'בלאות עם משקל שכזה.

שגיאה נוספת שעשיתי הייתה שלא שמעתי בקולו של ישראל שהפציר בי להתאמן לקראת המסע ואני, שבדרך כלל השחצנות ממני והלאה, לא שמעתי בקולו וסמכתי על כך שכחייל היה לי כושר של סוס וסיבולת רבה ומלבד זה אני מרבה לשחק מטקות ובכלל שכל החתייארים האלה לא יגידו לעלם חמודות כמוני מה לעשות.

ביום א' 13/3 השכם בבוקר מסיע אותנו חברי אבי שחר עד תל דן ואנחנו מתחילים את טיולנו - מסענו במצב רוח מרקיע שחקים, הדרך נוחה, הנוף משגע, הגליל לאחר גשמי הברכה במלוא פריחתו. התרמיל הכבד מעיק אבל עדין אני מלא תקווה שתוך כדי הצעידה נתחשל. דרכינו עוברת ליד קיבוצים וכפרים ציוריים, כל האזור שופע מים. כשהחילונו לטפס לרכס רמים שממערב לקרית שמונה כאב עז מפלח את ברכי השמאלית והכאב הזה הופך להיות בן לוויה קבוע ועקשן מהלך כל מסענו, לעיתים הוא מרפה אבל כל מאמץ וכל טיפוס ולו הקטן ביותר מחזיר אותו ביתר שאת, אני חורק שיניים ולא מוכן להניף דגל לבן ומסתבר שגם לכאב אפשר להתרגל. בשלב מסוים אנו פוגשים את ניר ויונתן, שני בחורי ישיבה חמודים ואנו צועדים בחברותא.

בבית הקברות הצבאי של כפר גלעדי אני מחפש ומוצא את קברו של יורם טיגר ז"ל, חברי לפלוגה ובן הקיבוץ. נוהג היה בצנחנים שפלוגה שמתקרבת לשחרור הופכת להיות "פלוגת ערבה" שתפקידה להפגין נוכחות בנגב וללוות את האוטובוסים והשיירות לאילת. את מימיה של אילת אי אפשר היה לשתות באותם הימים והיינו תפרנים מכדי לקנות שתייה וכך הפכנו יורם ואני לצמד הפורצים של כל ליווי בו השתתפנו, יורם היה בריון רחב כתפיים ואילו אני הייתי זריז וקל רגלים, הייתי מטפס על כתפיו משתחל דרך פשפש צר ומביא לחבר'ה מכל טוב שהקנטינה של "הועד למען החייל" יכולה הייתה להציע. יורם נהרג בהתקפת מחבלים יחד עם כל נוסעי הג'יפ' שלווה אוטובוס לאילת.

עוברים את החצבאני, את האריה השואג ואת גן הפסלים, האזור כולו שופע מים והעין לא שובעת מהנופים והמראות המדהימים. בעין רועים דרומית לתל חי אנחנו מקימים את אוהלינו בחשיכה תוך מאבק עם רוח עזה ובקור מקפיא, מכניסים לאוהל את ניר ויונתן ומתנהלת שיחה ערנית וארוכה בענייני דת, אמונה וכתבי הקודש, נושאים הקרובים ללבו של ישראל שמצליח להפתיעם בבקיאותו.

למחרת אנחנו משכימים קום ומשאירים מאחורינו את שני החבר'ה שממשיכים לחרוף.

כשתי פרידות משא אנו ממשיכים לכיוון נבי יושע ולמרבה הפלא התרמילים שעל כתפינו נעשים כבדים יותר ויותר ככל שאנו גומאים עוד ק"מ ועוד ק"מ ורק הנוף ומזג האוויר הנוח מקילים עלינו. מיוזעים ומסריחים אנו מחליטים למשוך עד רמות נפתלי, שוכרים צימר ומתפנקים עם מקלחת חמה ומיטה נוחה. ברמות נפתלי אנו פוגשים את חמשת הצנחנים ועוד זוג קיבוצניקים. הפגישות והשיחות עם הצעירים האלה הם הדובדבן שבקצפת טיולינו, זו ארץ ישראל היפה והנוער שלנו במיטבו ובמלוא יופיו.

ביום השלישי למסענו אנחנו מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שלהמשיך עם כל הכובד הזה על גבינו הרי שזה "רצח בדם קר". אנו יוצרים קשר עם אפרים שחקן מטקות מהטובים ביותר בחוף המציצים, שעבר לגור בצפת. אפרים מקבל אותנו בזרועות פתוחות, פותח לרווחה את ביתו ומארח אותנו לשני לילות, משאירים בביתו את כל משאינו, מצטיידים במעט אוכל והרבה שתייה ונהנים הנאה מרובה מנחל עמוד וסביבתו. נחל עמוד בתקופה זו של השנה הוא אתר טבע שובה לב ושוקק חיים ממטיילים מכל הסוגים, מכל המינים ומכל הגילים. באחת מפינות החמד אנו עוצרים למנוחה קצרה ופוגשים את מתן מהישוב הדתי דולב שליד רמאללה. מתן, בחור מקסים וכובש, שהשתחרר מהשירות רק לפני ימים ספורים הוא צנחן כמובן (כמו כל הטובים) והשיחה בינינו קולחת. למרות שהוא החליט לטייל לבד ולעשות חשבון נפש עם עצמו (לדבריו) הוא מבקש את רשותנו להצטרף אלינו ואנחנו מקבלים אותו בשמחה ומכל הלב ורק בסוף המסלול נפרדים ממנו.

בערב אפרים עושה לנו היכרות עם צפת וראש פינה ואנחנו נהנים הנאה מרובה ומלאה מכל הקורות אותנו ביום גדוש פגישות וחוויות.

מעין עמוד אנו צועדים לכיוון טבריה כשהכנרת פרוסה לרגלינו, מזג האוויר ממשיך להיות נוח, שיאו של הקטע הזה הוא הטיפוס להר ארבל והירידה ממנו, הראות מצוינת, הנוף משגע והמראות מדהימים. תוך כדי הירידה מהארבל אנו פוגשים את מוסה גבר גדול מימדים מהשבט הבדואי שהתיישב במג'דל, חלק מהירידה מהארבל עושים יחד אתו ובסופה הוא מזמין אותנו לכוס קפה בביתו. מצטרפים אלינו אשתו אימאן והוריו מרעי ווהיב וגיסתו חזנה, למעט האימא כולם דוברי עברית רהוטה והשיחה מעניינת ומבדרת. כוס הקפה הופך לארוחה של ממש כמיטב הכנסת האורחים של הבדואים למרות התברגנותם, טרפתי בתיאבון רב מין ירק טעים לאללה שנקרא בפיהם עלת, מזמן לא אכלתי דבר כל כך טעים. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות והחלפת מספרי טלפון.

פנינו לכיוון טבריה, וללא בושה אנחנו מזמינים את עצמנו להתארח בביתם של גאולה ואברהם גאוי בעלי מסעדה בחוף גיא. אברהם שירת איתנו בשירות הסדיר והרי זה מתבקש להיעזר בו, אחוות לוחמים או לא, בדיוק כפי שלמדנו והפנמנו. אגב, גאולה ואברהם היו הראשונים מכל החבר'ה שהתחתנו עוד תוך כדי השירות הצבאי הסדיר כאשר מרביתנו עוד סברו שילדים באים לעולם בסיוע של החסידה התורנית.

הם לא בדואים אבל הכנסת האורחים שלהם נפלאה מעל ומעבר לכל ציפיותינו, מאכילים אותנו מכל מטעמי המסעדה ומסרבים בתוקף לקבל תשלום, מעמידים לרשותנו חדר, מקלחת ואת כל ביתם.

יום ו' אנחנו עולים לטבריה עילית וצועדים תוך כדי חציית יער שוויץ ופוריה עילית לירדנית ומשם ממשיכים עד עין יעלה וחוזרים בטרמפים לטבריה לביתם של מארחינו. הואיל ואנו צועדים כבר שישה ימים כל יום משעה 06:30 בבוקר ועד שעות הערב מחליטים לאחר התלבטות קצרה לעשות בשבת אתנחתא גם כי נהנים הנאה רבה מהאירוח גם כדי לאפשר לכל שרירי גופנו להירגע מהמאמץ וגם בגלל ברכי הכואבת ששולחת אותות אזהרה בלתי פוסקים.

עופר, בנם הסימפטי של גאולה ואברהם, שלדבריו הפך להיות מעריץ שלנו, מזמין אותנו לטיול סובב כינרת ורמת הגולן, (ברכבו כמובן) כך שגם השבת אינה מבוזבזת ומנוחת "בטן גב" מאיתנו והלאה.

ביום ראשון התארגנות מחודשת, משאירים בטבריה את כל מה שלא הכרחי ומקטינים את המשקל שעל גבינו לכדי מחצית ויוצאים לדרך עם כ-10 ק"ג שזה בהחלט סביר בנסיבות אלה. ישראל ואני לא מפסיקים לתמוה לאן נעלמו כל מטיילי השביל, בגליל העליון נתקלנו בהם על כל צעד ושעל, בגליל התחתון מספרם פחת אך עדיין פגשנו אחדים מהם אך מאז הגיענו לטבריה ועד לסוף מסענו לא ראינו אף אחד למעט מטיילים מקומיים.

הטיפוס להר דבורה והעלייה לעין מאהל הם קריעת תחת של ממש אבל המשך הדרך נוח ואנו עושים קילומטרז' רציני ומגיעים עד קיבוץ הסוללים. אמנם שקי השינה אתנו אבל את האוהל השארנו מאחורינו, הלילות קרים ולכן אנו שוכרים צימר בקיבוץ וזוכים למנוחה שאנו כה ראויים לה.

מקיבוץ הסוללים נמשך מסענו דרך הר יפתחאל, שמורת אלונים ושמורת שער העמקים בואך קבוץ יגור. אגב, לצורך ההתמצאות בשטח וההקפדה על ההליכה בשביל עומדים לרשותנו שלושה עזרים, סימון השביל בשטח, המפות שברשותנו והספר של צבי גילת.

מגיעים הרבה שבחים לחבר'ה שסימנו את השביל אם כי לא אחת קללנו אותם כאשר הגענו לצומת שבילים ולא מצאנו כל סימון, להמשיך ישר ? לפנות שמאלה או ימינה ?

המפות לא תמיד עזרו, יש מקומות שרק מפות של 1:20,000 היו יכולות לעזור, גם הספר ככל שהוא מפורט לא יורד לרמה של כל פניה. לא אחת נאלצו לחזור על עקבותינו לחפש את הסימון האחרון ולגלות שאחד הסימונים פשוט נעלם מעינינו ודילגנו עליו, היינו מספיק הוגנים לקחת את קללותינו בחזרה.

בצומת יגור עולים על אוטובוס ונוסעים לחיפה להתארח אצל אחי הבכור, שלמחרת ביקורינו חגג 81 שנה להיווסדו, איני רוצה להלך אימים על אף אחד אבל אם זה גנטי תצטרכו לסבול אותי עוד הרבה זמן. ידידי ישראל נהנה רבות מעדינותה וחביבותה של גיסתי חנה ומבדיחותיו של אחי יעקב שהוא לץ לא קטן והשנים לא עושות עליו כל רושם. בתם יהודית, המוכשרת והמקסימה מצטרפת אלינו ובחברתם אנו שוכחים את עייפותנו.

למחרת עולים שוב על האוטובוס וחוזרים לצומת יגור, מטפסים על הכרמל ומתחילים את יומנו שהוא אולי הכי קשה והכי מלהיב בכל הטיול כולו. כתושב הצפון בעברי הרחוק (הקריות) חשבתי שאני מכיר את הכרמל הכר היטב, ביום זה הסתבר לי שטעות גסה בידי לא הכרתי אף את אפס קצהו. הר הכרמל על מורדותיו הוא חיזיון טבע בלתי רגיל, אלה שסימנו את השביל היו כנראה אלפיניסטים ואותנו הפכו למטפסי הרים. שעות על גבי שעות אתה עולה ויורד וחוזר חלילה לעיתים על ארבע תוך ערנות מתמדת כי כל התחלקות בלתי זהירה ואתה צונח לתהום. לא ידוע לי על נטיות מזוכיסטיות אבל זה היה קשה, מהנה ומלהיב בצורה בלתי רגילה, אגלי זיעה שוטפים את גופינו אבל חשים התרוממות נפש, הר שוקף יישמר בזיכרוננו עוד זמן רב.

מחניון אורן מובילות 159 מדרגות חצובות בסלע אל מערת האצבע, הגובה בין המדרגות הינו כמו שתי מדרגות בבית רגיל, ספיישל בשביל הברך שלי שהולכת ומתנפחת, תוך כדי העלייה אני נזכר בחוויה הכי מתסכלת שהייתה לי במלחמת של"ג. שימשתי כקשר של חברי הטוב סא"ל שמעון בחפ"ק של יה-יה מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, כשהגענו למבואות ביירות הוחלט לא להיכנס אליה ובהיותי בחזקת מתנדב כבר התכוננתי לצאת לחופשה. שמעון ספר לי שקבל פקודה להקים תצפית בתוך העיר מול מובלעת המחבלים והוא מבקש שאהיה בסבב הראשון למשך יומיים-שלושה. שמעון ועוד שלושה קצינים צעירים ואני עולים על ג'יפ מלווים ע"י שני ג'יפים של הפלנגות, המובילים אותנו ללב העיר ההרוסה, מגיעים לבנין גבוה בן 17 קומות שבנייתו טרם הושלמה ורק השלד מתנשא לגובה מאיים. עמוסים לעייפה בציוד, נשק, טלסקופ ענק, ציוד קשר וכו' ומתחילים לטפס במדרגות, כחמש-שש קומות אני עולה כאיילה צעירה ואחר כך מתחיל להתנשף, הקומות האחרונות הן בחזקת רצח לאור היום כי הרי כבר אז אני יותר קרוב לגיל 50 מאשר ל-40, כולנו תשושים אבל אני צונח לרצפת הגג באפיסת כוחות מוחלטת, הלב פועם בגרון ושרירי הרגליים מסרבים להישמע לי, אני גמור טוטאלית. פתאום אני לא מאמין למראה עיני, מה זה ? פאטה מורגנה ? ערבי קשיש עומד מולי, מגיש לי מגש ואומר blease cafe אני המום how do you arrive to here? אני שואל ? with the elevator באה התשובה הלאקונית. שמעון, אני פונה למפקדי, אם היה לי כוח להרים את המקלע הייתי יורה בך על המקום.

ממערת האצבע אנו ממשיכים לעין הוד, בכניסה יוצרים קשר עם הד שמואלי אחד מ"מלאכי השביל" ושואלים במה הוא יכול לסייע בידינו. קבלנו רשימה של כעשרה חבר'ה, פזורים על פני הארץ כולה, אשר בהתנדבות מסייעים בידי מטיילי "שביל ישראל" בחזקת מצווה לשם מצווה וזכו לכינוי "מלאכי השביל".

הד, בחור טוב מראה כבן שלושים ופסל באומנותו לוקח אותנו לביתו, מכיר לנו את אשתו בת אל, אתיופית יפהפייה ומקסימה ובנם התינוק שניאור ומרעיפים עלינו מכל טוב, אוכל טעים, מקלחת ומקום לינה. מצטרפת אלינו נגה האנרגטית, תושבת המקום שהייתה ממדריכות הטיול להודו בו נטלתי חלק לפני כשנה וחצי ואנו מבלים ערב נחמד.

למחרת השכם בבוקר אנו יוצאים לדרך במטרה להגיע עד קיסריה, פה ושם מקצרים כמה פיתולים מיותרים אבל בדרך כלל הולכים עפ"י הסימון, כדי שלא יהיה משעמם גם אחת מנעלי אומרת דייני ופוערת את פיה הגדול ואני נאלץ לקשור אותה בחבל. בג'סר א-זרקא אנחנו מנגבים חומוס כשהמקומיים מסתכלים עלינו כמו על שני חייזרים. הואיל והגענו לקיסריה בשעה מוקדמת מהצפוי, בדרך מישורית וקלה יחסית החלטנו להמשיך עד תחנת הרכבת של חדרה משם אוספת אותנו מיכל, בתו של ישראל, ומסיעה אותנו לביתה בקיסריה. מיכל ורוני מארחים אותנו יפה, מכבסים ומייבשים את כל בגדינו אבל מי שעשתה עלי רושם בל יימחה היא דניאל נכדתו בת התשע וחצי של ישראל.

יפהפייה של ממש, גבוהת קומה (אביה שני מטר גובהו), נבונה מאוד, ידידותית ובעלת ביטחון עצמי ללא דופי. אמרתי לישראל שבעוד שנים מעטות או שיהיה להם המון נחת מהנערה הזו או שיאכלו ממנה חרא במנות גדושות כי אין ספק שאי אפשר יהיה להתעלם מנוכחותה ובכל מקום שתהיה היא תבלוט ותשגע את הסובבים אותה.

מקיסריה תופסים טרמפ וחוזרים לתחנת הרכבת של חדרה כשחלק מציודנו נשאר בקיסריה. העמותה של "שביל ישראל" שינתה את התוואי, כנראה מסיבות ביטחוניות, ופנינו מועדות דרך נחל אלכסנדר לכיוון נתניה. את מפת האזור שכחנו בבית, הספר של גילת לא עוזר כי הוא עפ"י התוואי הישן ונותרנו רק עם הסימון בשטח ואמנם היה קטע בו פספסנו את הסימון ועשינו כמה ק"מ מיותרים עד שמצאנוהו מחדש. את נחל אלכסנדר עברנו בתוך המים בלית ברירה, חלק מהשביל בדיונות חול מה שמקשה על ההליכה אבל סך הכל זה אחד מהימים הקלים שעוברים עלינו. מהדרך מתקשרים לשוש וראובן בלומנטל, תושבי נתניה וחבר שלנו מהשירות הסדיר ומודיעים להם שאנחנו ישנים אצלם הלילה.

ראובן, שמשך כל השירות שלנו היה שותפי לאוהל הסיירים, מצטער צער רב אך בנו, תושב אילת וכל ב"ב מבלים את חג הפורים בביתם ולא נשאר מקום בשבילנו. לא אלמן ישראל (ובני), ואני יוצר קשר עם יהודה קליין מגבעת חיים (מאוחד) ומודיע לו ברב נדיבותי שאנחנו מאפשרים לו לארח אותנו הלילה ובנוסף לכך אני מכניס אותו לכוננות לאסוף אותנו מנתניה. בינתיים מגיעים לביתם של שוש וראובן טועמים מעוגת יום ההולדת של אחד מנכדיהם ומורים לראובן לקחת אותנו לקיסריה לאסוף את מטלטלנו ואח"כ להסיענו לגבעת חיים. ראובן בעל הזקן הלבן המגיע עד שיפולי בטנו. בקולו העמוק והמחריש אוזניים נוזף בנו קשות שלא נבלבל לו את המוח ולא נטרטר אותו

" קחו את האוטו שלי תעשו מה שאתם רוצים ותחזירו אותו מחר בבוקר".

הסידור נראה לנו ואמנם נוסעים לקיסריה ומשם לגבעת חיים לביתם של רחל ויהודה קליין הזוג הכי מקסים בהתיישבות העובדת (כמעט כתבתי בא'). יהודה היה קצין הקשר שלי במילואים ולמרות שהוא צעיר ממני ב-15 שנה ויותר ידידות של ממש נרקמה בינינו.

אגב, יהודה היה שותפי לחדר בטיול שעשינו לויאטנם וקמבודיה בספטמבר האחרון.

האירוח למופת ואנו זוכים לכל הפינוקים האפשריים, עוד בטרם סיימנו את ארוחת הערב הדשנה מופיעים להפתעתי הרבה אבי שחר, איתן חממי ושמוליק גלזר חברי לגדוד המילואים, איני מספיק להתאושש והנה מופיע איציק מיבר ידידי הוותיק מהגדוד ואישתו מיקי. "אם כבר עשית לי תרגיל כזה מקסים למה לא הזעקת גם את יענק'לה ?" אני שואל את יהודה והתכוונתי למג"דינו המיתולוגי והאהוב על הגדוד כולו. יהודה לא מספיק לענות לי וזיוה ויענק'לה מופעים בפתח וההפתעה והשמחה מלאים, אודה ולא אבוש התקשתי להסתיר את התרגשותי למחווה הזו של חברי ואל תקלו ראש מדובר ביום ה' ומכבי ת"א רצתה לככב אבל גנבתי לה את ההצגה, זו גם הייתה הזדמנות להכיר לישראל את חברי מהמילואים.

יום ו', נוסעים לנתניה ולאחר התלבטות ארוכה ולמרות הפיתוי מחזירים את הרכב לראובן, נפרדים משוש, מהילדים והנכדים ויוצאים לדרך.

מנתניה אנו צועדים בצידי הכביש עד מכון וינגייט, חוצים את המכון ויורדים לחוף הים, עוברים את כל החופים המוכרים, חוף שפיים כולו שומם, בחוף געש אכזבתנו מלאה רואים רק נודיסטים ממין זכר אף לא בחורה אחת לרפואה, חוף הרצליה שוקק חיים למרות מזג האוויר המעט חורפי, למרבה הפתעתנו השביל מוביל אותנו ישר לביתו של אבי שחר ליד שדה דב.

הרכב של ישראל חונה ליד ביתו של אבי מאז שיצאנו לדרך ומאז שאבי הסיע אותנו לתל דן לפני כשבועיים, שותים קפה, אוכלים עוגות מפטפטים קצת ואנחנו נוסעים למודיעין.

אוכלים ארוחת ערב בביתם של אפרת ויורם, נהנים משני נכדי יואב ונוגה ואני משחרר את ישראל מעונשי והוא הולך לישון בביתו שבמודיעין ואני נשאר ללון אצל בתי. בשבת בבוקר ישראל אוסף אותי ונוסעים לביתם של שמחה ונדב בבית נחמיה. נדב היה סמל המחלקה שלנו בשירות הסדיר, בזכותו ויחד עמו הייתי בין עשרת הלוחמים הראשונים של סיירת שקד. נדב, בן קיבוץ אשדות יעקב הוא טיפוס לכל הדעות, לא זז אפילו מטר אחד ללא נשק, גם בלילות האקדח מתחת למראשותיו, ביתו מבוצר ונכון למלחמת עולם שלישית.

משאירים את הרכב של ישראל בביתם ושמחה ונדב מסיעים אותנו עד לשדה דב דהיינו עד לסימון האחרון שממנו נפרדנו ממנו אמש. הסימון מוביל אותנו תחילה מערבה עד קרוב לחוף הים אח"כ בתפנית חדה יורדים לירקון וצועדים לכיוון מזרח לאורך הגדה הצפונית של הנחל. מימי הירקון אינם משובבי לב אך הגדה עליה אנחנו צועדים היא יפה, מלאה עצים, שיחים ופרחים, האיזור מסודר, מטופח ומאורגן להולכי רגל ולרוכבי אופניים. בגשר כפר המכבייה אנו פוגשים (לא במקרה) את אפרת, יורם, ואת שני נכדי יואב ונוגה שהם הכי מקסימים בעולם, ולמרבה שמחתי הם מצטרפים לטיולינו. אלתור של הרגע האחרון שעושה לי טוב על הנשמה, לצעוד לקראת הסיום בקרב יקירי. בדרך עוצרים לפיקניק צנוע וזוללים את התקרובת שאפרת ויורם הביאו עמם. אני מתקשר לבני, רועי ומופתע לשמוע שהוא רוכב על אופניו לא רחוק מאתנו, לא עובר זמן רב ורועי מצטרף, החגיגה שלמה ורק דני חסר על מנת שתהיה מלאה.

נפרדים מהחבר'ה וישראל ואני ממשיכים בדרכינו לכיוון ראש העין, הירקון משגע אותנו מרוב פיתוליו, גם הנוף לא מי יודע מה אבל ממשיכים עד כפר הבפטיסטים, הואיל והחושך מתקרב אנו מזעיקים את נדב והוא בא לאסוף אותנו לבית נחמיה משם נוסעים ברכב של ישראל ללילה נוסף במודיעין, אני אצל ילדי וישראל בביתו.

יום א', יומנו האחרון לשלב הזה של מסענו ואנו נוסעים לבית נחמיה, כבר בבוקר אני מקבל הודעה שאביו של יהודה מאירוביץ', חברי מזה כארבעים שנה, נפטר ויודיעו לי יותר מאוחר על שעת הלוויה. יהודה קרוב אלי ואני מרגיש צורך לחלוק כבוד אחרון לאביו שהכרתיו אישית משך שנים ארוכות, למרות זאת אנו מחליטים למשוך עד מצפה מודיעין.

בתל חדיד אני מוצא לוח זיכרון על שם רועי כהן שנהרג בתאונת אופנוע בארה"ב.

רועי בנו של אבנר כהן מבית נחמיה אשר עבד שנים מספר כסמנכ"ל מינהל המחקר החקלאי. אני מבקש מישראל שיצלם אותי על רקע לוח הזיכרון, מיד בתום הצילום מגיע טלפון שהלוויה בשעה שתים. ממצפה מודיעין אנחנו מתקשרים לנדב והוא אוסף אותנו עד בית נחמיה משם נוסעים למודיעין ואני עולה על אוטובוס לת"א ומגיע לראשון לציון ללוויה ברגע האחרון.

תם שלב א' של מסעינו ואנחנו שוקדים כבר על תיכנון שלב ב' ממצפה מודיעין ועד ערד ואח"כ שלב ג' מערד ועד בואך לאילת וטאבה, ישראל ואני חברים מזה חמישים ואחד שנה אבל נראה לי שהשבועיים האלה קרבו אותנו והוסיפו לנו עוד 50 שנות חברות.

יצאתי לטיול הזה על כל קשייו בגלל ההרפתקה, בגלל האתגר, בגלל הרצון להוכיח לעצמי (ואך ורק לעצמי) שעוד לא נס ליחי, בגלל הצונאמי שביטל טיול מתוכנן לתאילנד ובגלל שכנראה באמת ירדתי מהפסים.

לא יצאתי למסע הזה כדי למצוא מלוכה, אבל בהחלט מצאתיה, מצאתי ארץ מגוונת ומרתקת ביופייה על הרריה, עמקיה, חופיה, שביליה, יערותיה וצמחייתה ורק חבל שאין לי את הכישורים לדבר בשבחה.

"מצאתי מלוכה" בדמותם של הרבה אנשים יפים בדרך הפותחים את לבם ומעריפים עליך הרבה אהבה, אהבה שאינה תלויה בדבר.

"מצאתי מלוכה" כי נוכחתי שוב ושוב שאחוות לוחמים שרירה וקיימת ואינה סתם אמירה בעלמא ללא תוכן ומשמעות.

הטיול הזה בשבילי הוא שיר הלל לארצנו היפה ולנופיה, הטיול הזה הוא שיר הלל לחברות אמיצה ולטוב ליבם של חברים ושל זרים שלא הכרתים, קשה לי להחליט מה הקסים וכבש אותי יותר, הנוף המשגע של הטבע או הנוף האנושי החם והמחבק.

מומלץ לכל מי שכוחו במותניו, רוחו צעירה ונכון לעבור התנסות חוויתית שכזו.

עבדכם הנאמן בני קידר

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בני קידר