הסוחר מוונציה / תיאטרון בית צבי

האם שייקספיר היה גזעני ואנטישמי? ב'אותלו' הכושי רוצח את אשתו הלבנה. ב'סוחר מוונציה' דורש שיילוק היהודי את ליטרת הבשר שלו כפי שנחתם בחוזה.

שייקספיר אסף סיפורים מוכרים ונתן להם פרשנות משל עצמו. באופן די מפתיע, רוב המחזות שלו, שאינם קשורים להיסטוריה האנגלית הממשית, מתרחשים במקומות רחוקים. חלקם באיטליה. ישנן כמה שנים עלומות בחייו הידועים שבה לא יודעים היכן חי ומה עשה. האם נסע לאיטליה, אל השמש? כמו שעשה מוצרט הצעיר מאות שנים אחריו. האם ניסה לתת ביטוי לאור האחר לחום ולאופי השונה כל כך מזה האנגלי?

שייקספיר היה איש תיאטרון. נכון שבתיאטרון שלו הכירו תפאורות, אך הן היו פשוטות. אך בגדים מפוארים היו בהחלט חלק מנקודת המשיכה לעין הקהל. לצבוע שחקן בשחור, להעמיד משפחה מלכותית ביער עם פיות ומיני יצורים. יערות עלומים ואיים. כל מה שיכול לעזור לו כאיש תיאטרון ליצור הן פאר והן תדמית של אקזוטיקה ולתת גם לקהל ובעיקר גם לשחקנים לשחק דמויות חורגות מהזמן והמקום.

היו כבר מעט כושים בלונדון, שהייתה עיר נמל כבר בימי שייקספיר. יהודים בוודאי שעוד לא היו, הם גורשו כמאתיים שנה קודם לכן ולא חזרו לאנגליה אלא אחרי מותו של שייקספיר. אך ייתכן שכמה משפחות אנוסים שברחו מספרד כן הגיעו, אך הן לא נחשבו ליהודים של ממש.

יש להניח שהוא עצמו ידע שאין שר צבא שחור בוונציה האמיתית. אבל זה אפשר לו לאפר שחקן ולתת לקהל משהו שלא ראו קודם על הבימה.

ייתכן שקרא איזה דבר שטנה על יהודים או שמע סיפור מגטו וונציה. אין לדעת מנין שאב את סיפורו של שיילוק. אך מבחינה צורנית לתיאטרון שלו כל הדמויות "האחרות" אפשרו לו להציג איזו אקסטרווגנזה ממין אחר. גברים שחורים, בגדים איטלקיים. התנהגות אחרת.

ובכל זאת שיילוק שונה. הפרשנות האנטישמית נראית בו ברורה מאליה. היהודי הרע, רודף הכסף המלווה בריבית. כל התכונות שבעתיד היהודים יואשמו בהם ויהפכו למאפיינים נושאי השנאה נגדם.

בגלל דמותו של של שיילוק והפרשנות שלה שוכחים שלמעשה זו דרמה-קומדיה רומנטית. שמלבד סיפורו של שיילוק יש במחזה סיפור מקביל ולא פחות מרכזי העוסק בחיזור של צעירים. יש בו צוואה של אב המחייב כל מחזר של בתו לבחור בין שלוש תיבות, אחת מזהב אחת מכסף והשלישית מעופרת. הצעיר שיגלה את התיבה הנכונה יזכה ביד בתו וכל עושרה.

הסוחר מוונציה כמעט ואיננו מחזה על היהודי. נכון שהוא הדמות חשובה אך לא מרכזית. הוא מופיע רק חמש מתוך עשרים התמונות במחזה, אך הוא מייצג בעיקר את הזר באשר הוא זר. תמיד נשאלת השאלה אם אפשר להציג את המחזה הזה ככתב הגנה נגד ההתעללות בזר שרק בגלל הלחץ והעלבונות שעולבים בו עומד על שלו בתוך מה שהחוק מאפשר לו. והרי לא רק שלווים את כספו ולא מחזירים לו. גונבים לו את בתו ופוגעים בו מכל כיוון. אך כן, שייקספיר שאב מאיזה מקום את הדעות הנפוצות על היהודי, על כל המאפיינים האנטישמיים שלו בעיני הזרים. מה שמחשיד את האפשרות ששייקספיר שמע סיפור ממקום אחר. אולי גטו וונציה.

שם המחזה הסוחר מוונציה מרמז על נושא מרכזי אחר וחשוב יותר משנאת היהודי שבו. המחזה כולו עוסק בכלכלה. בחיי מסחר. אלא שהסוחר האמיתי במחזה איננו שיילוק אלא אנטוניו, זה הלווה את הכסף משיילוק. והמחזה בעקיפין עוסק בשינויים שחלים על חברה העוברת לחיים עירוניים. העלילה סביב שיילוק ובתו היא ציר אחד בתוך המחזה. החלק הכלכלי שבו חשוב לא פחות. הכלכלה מכניסה את זרועותיה הארוכות גם לתוך העולם הרומנטי. צעירים מתחשבנים כמה עולה להם החיזור והאם המחיר שווה בתוצאה. מחיר החיזור, שלושת אלפים הדוקטים החסרים לבסניו שאותם צריך ללוות בשבילו אנטוניו משיילוק מניעים את המחזה כולו. הידידות בין שני גברים סובבת סביב הכסף. והזר עושה את שלו בתוך המסגרת הכלכלית שהחוק מקנה לו.

במונולוג המפורסם שלו " אין ליהודי עיניים? אם תדקרו אותנו לא נזוב דם? האם לא כמו הנוצרים אנו אוכלים אותו לחם והאם לא באותן רפואות נתרפא?" (הציטוט מהזיכרון ולא שלם או מדויק) כל הדימויים הם גופניים חומריים. אין בהם שום אזכור לשאר רוח יהודי. אך המשפט האחרון רומז על ההמשך "אם תתעללו בנו, לא נתנקם?". כן הפגיעה בכיס ובמשפחה מעלה את יצר הנקם. מוטיב אנטישמי המקשר יהודי לכסף.

למרות המבנה הדרמטי של המחזה יש בחלקו האחרון משחק המקרב אותו לעולם הקומדיות של שייקספיר. אישה המתחפשת לגבר ומביאה את הפתרון הטוב למחזה. שייקספיר ניצל את חיבת קהלו להיפוכי תפקידים והתחפשויות. ויש להניח שכשהקהל יצא מהמחזה הוא זכר יותר את הנער ששיחק תפקיד של אישה המתחפשת לגבר והיא חכמה יותר מכל הגברים.

מרכיב אחר במחזה שהוא סמוי למדי, ואין לדעת איך שייקספיר עצמו ביים אותו בימיו נוגע לטיב היחסים שבין אנטוניו, זה שלווה את הכסף למען בסאניו הצעיר. בדרך כלל הם מוצגים כידידי נפש. את היחסים ההומוארוטיים שלהם החביאו במשך השנים. קשה לחשוב על מישהו מותיקי הבימה משחק דמות הומואית כזו, או מקסימום דו מינית עם משיכה לצעיר. בסרטו של אל פאצ'ינו הדמויות קיבלו את האמת שלהן. בסאניו אמנם רוצה להתחתן, אך המשיכה בינו ובן אנטוניו ברורה לכל אורך המחזה.

מבחן שלושת התיבות שעושה פורציה למחזריה הוא סיפור ידוע מהמיתולוגיה. שייקספיר אסף חומרים ממקומות שונים ואיחד אותם לצרכיו.

גם אם יש לי הסתייגויות מהביצוע בתיאטרון בית צבי מאוד חשוב בעיני שאחרי גל של מחזות מודרניים הועלה שם מחזה של שייקספיר.

הבמה ריקה ומלבד פנלים גבוהים שמסתובבים וכל זווית שלהם מהווה מקום התרחשות אחר. אירנה שר יצרה מערכות לבוש מודרני. הגברים בחליפות בגוונים כחול אפור. הנשים בשמלות מודרניות, חלקן שמלות ערב מפוארות. כך שזה איננו ביצוע תקופתי. השחקנים לא נדרשים להסתגל להתנהגות אחרת בבגדים עתיקים. זה מעניין אך חבל שלא ניתן לתלמידים להתמודד עם בגדים ומנהגים תקופתיים.

אתי רזניק ביימה מחזה עם קצב טוב. הסצנות מתחלפות תוך כדי הצגה. מכיוון שזו ונציה אלו המשחקים את המשרתים ומשנים את הבמה לובשים מסכות שהוא בין נוסח הקומדיה דל ארטה ובין נוסח הקרנבל הוונציאני.

במחזה המון תפקידים ולא אמנה את כולם. חלק גדול מהשחקנים הם בוגרי בית צבי לשעבר ולא מהשנה הנוכחית. כך שניתן להבין הרצון להעלות הצגה שהיא יותר מפרויקט גמר כיתה.
רותי אסרסי כפורציה מפגינה נוכחות ואצילות והטקסט השקספירי נשמע די טבעי מפיה. גם הסצנה בה היא מתחפשת לבחור המביא אתו לפתרון הסדר הטוב בסוף המחזה וגם נשיותה האלגנטית לכל האורך מראה שיש לה נתונים לא מבוטלים.

מערכת היחסים בין אנטוניו ובסניו איננה ברורה. הקשר בינם לא ברור כלל. בטקסט הם ידידים קרובים אך מערכת היחסים איננה מעבירה את הידידות המוליכה לדרמת ההלוואה. היחסים נשארים ברמה של הטקסט המוכתב.

דיויד לוינסקי משחק את שיילוק כאיש מריר כבר מן ההתחלה. הוא זר העושה את עסקיו עם הנוצרים שונא אותם וכמעט בז להם מן ההתחלה. ישנם רגעים בהם אפשר ממש לשנוא אותו. זו תפיסה אפשרית מאוד מהטקסט וההתרחשויות. הוא איננו מנסה לרכך את הדמות ולהפוך אותה לאנושית וחמה יותר.

מני ציטרונוביץ בתפקיד גובו המשרת הבדחן עושה את תפקידו בצורה מרשימה. תפקיד פיזי מאוד. הוא העלה בזיכרוני משרת אחר מלפני כשלושים שנה כשבחאן הירושלמי ביים מייקל אלפרדס את ההצגה המופלאה שלו "משרתם של שני האדונים" של גולדוני. הצגה בה התגלה ספי ריבלין הצעיר. אינני יודע כמובן אם ציטרונוביץ ייהפך לבדחן מהסוג שריבלין הלך אליו, אני מקווה שלא. אך הוא מילא בצורה משכנעת מאוד ובסגנון הנכון את מה שרצתה ממנו הבמאית.

מכיוון שהמחזה נחשב לקומדיה אתי רזניק העמידה את התמונות הראשונות על גבול הקומדיה דל ארטה או הקומדיה הפיזית. מרבים להתנועע ולשחק בתנועות מוגזמות ומצחיקות. בהמשך הנטייה הזו תעלם מעט מה שמוסיף למימד הדרמטי של מרכז המחזה.

זו איננה הצגה אחידה. לא כול השחקנים מספיק טובים. הבעיה הרגילה של דיבור והיגוי בולטת אצל כמה מהם וחבל. זו ההזדמנות שלהם לעבוד ולתקן את העבודה על הקול.

למרות ההסתייגויות זו הצגה מעניינת. לא שוברת מוסכמות ולא מחפשת פרשנות פורצת דרך חדשה כמו המלך ליר או המלט. אך כהצגת בית ספר לדרמה ההצגה עומדת בכבוד במאמץ.