אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אקווס / תיאטרון בית צבי


התמונה של דן לחמן

במחזה אקווס המועלה כעת מחדש בלונדון משחק דניאל רדקליף
במחזה אקווס המועלה כעת מחדש בלונדון משחק דניאל רדקליף

יש מחזות שבהם שיווי המשקל בין שני תפקידים ראשיים מוליכים מאוד קשים. כשלאחד תפקיד סוער מאוד ומלא זיקוקי די-נור והשני צריך לעמוד מולו שקט לחלוטין. אם השחקן בעל תפקיד השקט יותר איננו שחקן בעל עצמה גדולה הוא יבלע וישכח. אחת הדוגמאות הגדולות היא המחזה 'בקט' של ז'אן אנואי שם המלך והארכיבישוף מתעמתים בשאלת מה חשוב יותר, כבוד המלך או כבוד האלוהים. בעוד שהמלך הוא תפקיד צבעוני מאוד, על סף היסטריה מלא רעש וצלצולים תפקידו של בקט איש האלוהים הוא מופנם לחלוטין. שקט כיאה לארכיבישוף. קשה ליצור שיווי משקל נכון. בסרט שיחקו פיטר אוטול בתפקיד המלך הרעשני ו-ריצ'רד ברטון כבקט. ואם בהתחלה נראה כאילו אוטול בעיניו הכחולות ידיו המתנופפות וקולו ההיסטרי עומד לגנוב את ההצגה, אחרי זמן נמשכים אל דמותו של בקט. ברטון הפליא להיות העזר כנגד אוטול. ודווקא יום אחרי מי שנשאר בזיכרון הוא ברטון.דבר דומה קורה במחזה 'מי מפחד מווירג'יניה וולף'. שם הבעל המדוכא והמופנם עומד בצילה של אשתו השיכורה והמוטרפת. גם בסרט שנעשה לפי מחזה זה שיחק ריצ'רד ברטון את התפקיד השקט מול הסערה של אליזבט טיילור. עכשיו מעניין לבדוק איך ברטון הצליח לעשות את התפקידים הללו. בתחילת דרכו הרי שיחק את הצעיר הזועם ב "הבט אחורה בזעם" תפקיד אנרגטי ורעשני מאוד. גם בהמשך שיחק תפקידים אנרגטיים מאוד, והנה כשהתבגר שיחק את המופנמים בתפקידים. כולל זה ב'מרגל שחזר מן הכפור'. ב1973 עלה על הבמה המחזה 'אקווס' המבוסס על מקרה אמיתי. המחזה מפגיש נער צעיר ומופרע עם פסיכיאטר מבוגר עייף שחי חיי נישואין משמימים. הילד ניקר את עיניהם של שישה סוסים בלי סיבה נראית לעין. הוא מובא לטיפול במוסד בו עובד הפסיכיאטר. תפקידו של הנער רעשני מאוד. הוא פסיכוטי וסוער, יש לו סצנות קשות רגשית וטכנית של מעברים בין התפרצויות טירוף, לשקט מוחלט. הוא צריך להיות ממבראנה לים של רגשות. בעוד שהפסיכיאטר מופנם מאוד עייף ומיואש במידה שאיננו מחצין את הרגשות שלו.

כשהחליטו בהוליווד להסריט את המחזה בחרו ב-ריצ'רד ברטון לתפקיד הפסיכיאטר. את הנער שיחק פיטר פירט, אותו שחקן שהיה אלמוני קודם לכן ושיחק את הנער על בימת התיאטרון המלכותי ב-לונדון. בברודווי שיחק על הבמה את תפקיד הפסיכיאטר אנתוני הופקינס. רכילויות ניו יורקיות מאותם ימים סיפרו שברטון שילם הרבה כסף להופקינס כדי שיפרוש מהתפקיד, כדי שברטון יתחיל לשחק את התפקיד על הבמה, ויוכל להתכונן לתפקיד לעומק. התפקיד זיכה אותו במועמדות לאוסקר. פירט, אגב, שיחק אחר כך באותו ברק את אמדיאוס ואז כמעט ונעלם. הוא לא חזר לעשות כל תפקיד מבריק כל כך.הסרט 'דון חואן דה מרקו' מבוסס על ראיון דומה. פסיכיאטר עייף מחייו (מרלון ברנדו) מקבל לטיפול צעיר (ג'וני דפ) המאמין שהוא גלגולו של דון חואן. גם שם מתקיים אותו חוסר איזון בין הדמויות וצריך את מרלון ברנדו המופנם שיתמודד גם בזקנתו עם דפ המשתולל.במחזה אקווס המועלה כעת מחדש בלונדון משחק דניאל רדקליף - הארי פוטר- בכל סרטי הסדרה את התפקיד. זה שינוי תדמית מדהים. כי התפקיד דורש לא רק סצנות ארוטיות היסטריות ולא רק סצנה ארוכה בעירום מלא אלא יכולת רגשית עצומה. הכרה לעומק של פסיכוזה. חן ממש לא מספיק לתפקיד הזה.למרות שהמחזה קיבל פרסים רבים בזמנו אינני בטוח שזה בגלל הצד הפסיכולוגיסטי שלו. ואני לא אכנס כאן לנבכי ההסבר הפסיכולוגי של הנער.שפר הצליח ליצור מעמדות תיאטרליים דרמטיים חריפים כל כך מרתקים וסוחפים עד שהסיבה הפסיכולוגית להם נעשית משנית. המיוחד במחזה, ואולי זו המצאה של הבמאי האנגלי המקורי, הוא שעל הבמה את הסוסים הלוקחים חלק כל כך גדול במחזה ממלאים שחקנים, ובין אם הם רוצים או לא זה יוצר איזה קשר אחר מהפתרון שניתן בסרט שם צולמו הסצנות עם סוסים אמיתיים והאפקט היה קצת יותר חלש. המחזה נע בין המלחמה של הפסיכיאטר המתבקש לחדור לתוך נפשו של הילד, לגלות את הסיבה למעשה הנורא של עיקור עיני הסוסים, לבין חייו הפרטיים של הפסיכיאטר. שגילו, חיי נישואיו, והשחיקה שלו כרופא שפרישתו הקרובה מהווים את הציר הרגשי המקביל לזה של הצעיר. המפגש בין השניים כואב. הפסיכיאטר חש חמלה גדולה מצד אחד, אך מצד שני הנער הוא חריף מוח ופוגע בכל הנקודות הרגישות של חייו הפרטיים של הפסיכיאטר. והמאבק ביניהם הוא מאבק המייסר את שניהם. אקווס היא המלה הלטינית לסוס. וכמובן שהסוס מקבל במחזה תפקיד מיתי משל עצמו.

לא שיש לו תפקיד ממשי, אלא רק בהתייחסות של הצעיר לסוסים, לסיבה שברגע פסיכוטי הוא מנקר עיני סוסים וסופו שהוא מתרפא מהפסיכוזה שלו. בסוף המחזה, אחרי שהצעיר מבריא לכאורה אומר הפסיכיאטר כשהוא נשאר לבדו בסוף."אני אוציא אותו מהשיגעון שלו. אבל מה אז? הוא ירגיש רצוי? אתה לא תרכב יותר על סוסים. לסוסים יהיה שקט ממך. הם יהיו בטוחים. תחסוך כסף ותקנה אופנוע ואם תצליח יותר תקנה מכונית מהירה. לא תסבול יותר כאב. התשוקה תיהפך לפלסטיק. אתה שידעת מה זו תשוקה. לא תדע יותר את כאב התשוקה האמיתית, המייסרת..... ואני? מה יהי אתי?"אני בוש לומר שאינני זוכר מי שיחק בקאמרי את הפסיכיאטר בהפקה הראשונה בארץ. את הנער שיחק יפתח קצור (אסקימו לימון) שפרש אחר כך ממשחק. אחת הסצנות המדהימות במחזה מתרחשת בסיום המערכה הראשונה. בסצנה הנער יוצא לרכב (עירום) על הסוס החביב עליו, רכיבה ההופכת ליותר ויותר ארוטית עד לאורגזמה.בלונדון הקהל עצר את נשימתו. זו הייתה סצנה מצמיתה לכיסא. הארוטיות הייתה כה חריפה עד שחששתי שהגברים האנגליים המאופקים יאוננו באולם. ההצגה בוימה שם כאילו זו הרצאה על מקרה באוניברסיטה. על הבמה בנו אודיטוריום חצי עגול וחלק מהקהל ישב על הבמה כמשתתף בהרצאה. מכיוון שנסחפתי במחזה החלטתי ללכת למחרת לראות אותו שוב ולשבת על הבמה. לבדוק אם פיטר פירט השחקן הזה באמת כל כך נפלא. הסתובבתי על הבמה וחיפשתי אותו בין הקהל כי היו כמה דקות שאפשר היה להסתובב על הבמה בין השחקנים. היה שם אמנם צעיר בלונדי דהוי אך לא זיהיתי אותו. רק כשהתיישבנו במקומות והוא התיישב על ספסל השחקנים בצד ועשה תרגיל ריכוז ראיתי איך הצעיר המדהים הזה מקבל את הנפח הבימתי הענק. באותם שבועיים בלונדון ראיתי את ההצגה שלוש פעמים. שנה אחר כך החליף אותו בתפקיד הנער החביב מאוד ששיחק בסרט אקווס, אך לא הייתה לו את אותה עצמה כמו לפירט. הוא היה נחמד יותר, אולי אפילו נוגע ללב אך בלי העוצמה הענקית ואז אכן התבלט הצד הפסיכולוגי הפחות מעניין של המחזה. בבית צבי ההצגה מתנדנדת בין רבדים שונים. אחת הבעיות היא העובדה שלעיתים כשיש תפקידים שפער הגילים ביניהם חשוב קשה לראות שני צעירים כשהאחד אמור להיות מבוגר. בעיקר כשהמבוגר צריך להיות רב חוויות מהסוג שצעיר יתקשה להתחבר אליהן.

עירד רובינשטיין ששיחק את מרטין, הפסיכיאטר עשה כמיטב יכולתו, אך זה לא תמיד הספיק. אני אחזור על מה שכתבתי עליו במלאכים באמריקה, יש לו פגם דיבור קל, אבל גם כאן האוזן התרגלה ואחרי כמה דקות כבר לא הפריעה. יש לו אישיות בימתית ונוכחות גדולה, אך דמותו של הפסיכיאטר נראתה לי מעט אנרגטית מדי אולי כדי לכסות על הרגשות שלא התחבר אליהם. רגעי כאב החיים לא עברו בבהירות ונשארו ברמת הטקסט. אם כי יאמר שהיו לו רגעים מצוינים, אך ברגעים האחרונים, כשהוא מחזיק את הילד העירום בידיו ונושא את המונולוג שציטטתי מזיכרוני קודם לכן, לא הצליח להעביר את כל הכאב הגלום בטקסט ובסיטואציה, אך למזלו המחזה ברגע הזה כבר כל חזק רגשית עד שזה כמעט לא מורגש ורק איש נוקדני כמוני יכול להעיר על כך.ארתור קוגן ביים את המחזה בתנופה. הבמה הריקה ועליה כמה קוביות נתנה לו אפשרות לעבור ממקום התרחשות אחד לשני בקצב נכון ומבחינה זו המחזה זרם. הרעיון המדהים מדי של האורות האדומים הנדלקים בעיני הסוסים ומסמלים את הדם המציף את הבמה ברגע ניקור מרשים ביותר.אביהוד תדהר שיחק את אלן, הצעיר המופרע, בצורה "סטרייטית", סטרייט מבחינה ישיר. הוא לא שיחק את כל עומק אפשרויות הפסיכוטיות של הדמות במקומות הנדרשים, ושוב אסור להשוות שחקנים, ואני מתכוון לפיטר פירט בלונדון שלמרות שלושים וחמש השנים שעברו עדיין טרי בזיכרוני. תדהר בחר לשחק את הנער הצעיר בן השבע עשרה. כל הזמן נער. אך את הכאב שלו עליו מרבים לדבר האחרים לא הצליח להעביר. לא מספיק לכרכם את הפנים. זה לא תמיד משכנע. אך דמות הנער הצעיר עברה היטב וגם הסצנות הדרמטיות עברו היטב כדרמה. ולכן עם העוצמה של המחזה. אי אפשר שלא לציין את גיא אלון שמשחק את הסוס. משחק איננה המלה המתאימה. זה תפקיד שכולו תנועה ופנטומימה ואלון מצליח ליצר ולהמחיש סוס הצורה מצוינת. כל תפקידי העזר האחרים, והם לא מעטים בוצעו היטב, שירלי הלר ואלון אורבך מילאו היטב את תפקיד ההורים ונראו מרכזיים יותר ממה שזכרתי. ואני חייב לציין הפעם את התלבושות שעשתה קארין מורנו. הנשים הולבשו נכון ולעתים אלגנטי ויפה בהתאם לדמות, אך דמות הסוסים שיצרה ענו על כל הציפיות והיו מרשימות ביותר. בסופו של דבר כל הדרמה עוברת היטב וסופו של הערב התרגשות אמיתית והנאה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן