אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אני לא דרייפוס / אלכס אנסקי - ראיון


התמונה של דן לחמן

אלכס אנסקי אסתרהזי

אלכס אנסקי מעלה הצגת יחיד שנושאה ריתק אותי מראש. מחזה על פרשת דרייפוס מנקודת מבטו של אסתרהזי, זה ששיקר רימה והפליל את דרייפוס. צריך לזכור שדרייפוס הוא אחת מאבני הפינה של הציונות. הרצל נסע מוינה לפריז לכסות את משפטו שעורר רעש גדול בעולם ובשל מה שגילה התחיל לעסוק בציונות המעשית שהביאה את כולנו למקום שאנחנו נמצאים בו. על פרשת דרייפוס אמר: "אסתרהזי הוא אירופה". שם נפגש באנטישמיות בצורת התבטאותה החריפה ביותר, ולא שווינה הייתה נקייה מאנטישמיות. אסתרהזי הוא אבן הפינה, אומר לי אנסקי, כפי שתראה. ואיך הגיע דווקא עכשיו לנושא של אסתרהזי – דרייפוס אפשר יהיה להבין מדרך חינוכו.הלכתי לפגוש את אלכס אנסקי לפני ההצגה.אלכס אנסקי הוא חלק מגל גדול של שחקנים ממוצא בולגרי ששיחק ושטף את במותינו. שחקנים מהטובים שהיו לנו. בראשם אולי איצקו רחמימוב שמת לפתע מאחרי הקלעים ועודו כה צעיר ומאחוריו מעט מדי תפקידים ולכן שמו פחות מוכר. אבנר חזקיהו, נסים עזיקרי וכולם אינם אתנו ויבדלו לחיי יצירה ארוכים עזרה דגן, יצחק חזקיה ו-אלברט כהן. וכמובן הדור הצעיר שנציגו הבולט הוא מוני מושנוב. אני מניח שישנם עוד כמה שנשמטו מזיכרוני.אלכס נולד בבולגריה לאמא ,גיזלה, שהייתה שחקנית בתיאטרון הלאומי בסופיה וקריינית ברדיו. אביו אליעזר אנסקי פעיל ציוני ובמאי תיאטרון ילדים. במלחמה נשלחו לכפרים ובזכות טוב לבם של הכפריים ניצלו כמו חלק גדול מיהדות בולגריה שנשלחו לכפרים.אחרי המלחמה חזרו לסופיה. בהשפעת הביקורים של הציונים אחרי המלחמה אבא רצה לעלות לארץ, אומר אנסקי, אין לנו יותר מקום באירופה, אמר. אמא אמרה אתה לא מבין שום דבר. אסור לנו. אסור לעשות אותה טעות פעמיים, ניצלנו בחלקנו מפני שהיינו מפוזרים בעולם. אתה והציונים עושים טעות. צריך להתפזר בעולם. בקיבוץ היהודים במקום אחד עוזרים לשטן הבא. ניסע לאמריקה או לפריז. ויכוחים שנמשכו בארץ עד שנת חייהם האחרונה. כך שחייתי בבית שהציונות והגורל היהודי ליווה אותנו כל יום, ממש עד לוויכוח על מה אוכלים הערב. מה מקום היהודים בעולם או בארץ ישראל, ומה יעשו בארץ.בן ארבע התחיל אלכס להלחם את מלחמתו הפרטית לנסות לשרוד עם ילדים בני גילו. עם שפה חדשה, עם מלחמת הקיום של הורים שהיו חסרי כל. הם לא הביאו אתם כלום. עיסוק מוזר של שני אנשים שלא הכירו את השפה. לך תעשה תיאטרון ואמנות בארץ שמדברת שפה שהם לא הכירו. אמא מדברת שתיים עשרה שפות אבל לא עברית.שאלת הציונות וסוג הארץ שתקים הציונות הנוכחות הדגשים התרבותיים אל מול הדגשים הקיומיים והמחשבה שיום יבוא ונצטרך לברוח גם מכאן כי תבוא עלינו כליה, כי אנחנו איננו מתערים במקום אנחנו גוף זר שמעורר עוינות. רעיונות שהביאו את אמא לנטישה לאמריקה שם שיחקה באידיש אצל בולוף שהיה שחקן אידי גדול. אחרי שעשתה כאן קריירה לא גדולה בתיאטרון זירה בקאמרי וזווית. אבא נשאר כאן עד יומו האחרון.תיאטרון בימות התקיים עשר שנים עד שנסגר האוהל. מה שהוא עשה בשעתו הניב דברים יפים. יחד עם ההסתדרות גם האוהל הלך בעקבותיו. המסייע של אבא היה איש צעיר ונחמד, ניסן נתיב, הנלחם על התיאטרון הטהור עד היום. יוסי גרבר עם שער ארוך עד לכתפיים שעדיין פעיל, שושיק שני שפרשה ממשחק, עודד קוטלר ו-נסים עזיקרי, כולם עברו בבימתנו. אחרי שנסגר האוהל נסע להקים תיאטרון ילדים בקרית שמונה. שמסיבות כלכליות לא התרומם. בסוף ימיו הקים את תיאטרון הזמן בירושלים. תיאטרון בבית אבות שבו הזקנים עבדו שנה על כל מחזה והציגו אותו אלה בפני אלה.בימים ההם המונח 'ילד פלא' נשמר לכנרים או מקסימום לדניאל בארנבוים, אלא שאלכס הקטן משחק בתיאטרון הקאמרי במחזה כזאת הייתה אמא ובהבימה ב'זעקי ארץ אהובה', בהצגות שצריכים בהן ילד. ועוד הצגות נוספות עד לגיוס. הוא גדל על הבמה.החלטתי לא ללכת ללהקה צבאית למרות שהלהקות העמידו את האמנים החשובים. לי אמרו בבית אתה לא תלך ללהקה, אתה תלמד מקצוע. וכך הלכתי לחיל אויר. התיאטרון נעלם לכל התקופה.השתחררתי וחיפשתי דרך. הלכתי לחוג התיאטרון של הבימה. פני לוביץ ו-צבי פרידלנד היו המורים הדגולים. לאכול לא היה מה. אכלתי את העתיד. אכלתי עתיד שעוד לא הגיע. הלכתי ללמוד כלכלה באוניברסיטה והיה לי משעמם מדי אלא שלמזלי קיבלתי מלגה ללמוד תקשורת בניו יורק. למדתי שם שנתיים טלוויזיה ורדיו. סיימתי את בית ספר אר סי אי. מאז כל מה שעשיתי היה מקביל. חלק בתקשורת בעיתונות וחלק בתיאטרון.חזרתי לתיאטרון הקאמרי. שיחקתי בהצגה הפטנט (עם אלי כהן שהפך אחר כך במאי מוערך) ממלא המקום בהבימה. אחר כך בימת השחקנים אצל עודד קוטלר. מלקולם הקטן טלמכוס קליי, מחזות נפלאים. ב'אלפי' מחזה אנגלי עם תפקיד נחשק לצעירים שהפך גם לסרט עשיתי תפקיד ראשי. התיאטרון מתחיל להיות יותר מעניין מתקשורת אך בימת השחקנים עברה לחיפה ואני נשארתי בתל אביב. אז התחיל הרומן עם גלי צהל. רומן של שלושים שנה. רדיו אישי מהבטן של הבן אדם..שבע אפס שבע. (1974), קולה של אמא מן ההתחלה. ובעיקר הזכות לעבוד עם פרופסור הרסגור 420 שעות שהעשירו אותי יותר מכל דבר אחר. הדרכתי קריינים חדשים. לימדתי רדיו בבית ספר כותרת שהסתנף לאוניברסיטה. הדרכתי פוליטיקאים לדבר למיקרופון ולהופעות אחרות. כך חייתי בלי להיות תלוי כלכלית. עד שהפנסיה קטעה את זה בבת אחת מאז 2005 אני שוב בתיאטרון באינטנסיביות. מכיוון שהקול הוא עניינו המקצועי של אלכס הטיתי לרגע את השיחה למקום צדדי המעניין אותי במיוחד. אמרתי לו שאני מדוכא כשאני שומע את השחקנים החדשים מדברים. את קולות הבוסר. את ההיגוי הנורא. את חוסר הידע בשימוש בקול.אתה מתמודד עם תרבות דיבור והגיה חדשים. אמר לי. אתה המתייסר ואתה הסובל כי יש לך עם מי להשוות. אתה שומע נאום בנוי לתלפיות של יוסי שריד, עזוב את דעותיו, אך הדרך בה הוא מדבר. הניסוח והגיה מושלמים וזה בגלל המורים שהיו לנו אז. תשמע את חיים יבין. השחקנים החדשים חסרי ידע בסיסי בהיגוי ושימוש בקול. אתה זוכר את השחקנים מאז שעבדו גם ברדיו. שלמה בר שביט, עדה טל, אלישבע מיכאלי. כל הדור הראשון של השחקנים שדיברו את העברית החדשה ובכל זאת דיברו בשפת התיאטרון. שרגא פרידמן, חנה מרון, יוסי בנאי וכל הדור ההוא.הדרך היחידה שלך היום לצאת מול התופעה הזאת שאתה מהסובלים ממנה. היא לגלות את המוכשרים שבין הצעירים ולהחמיא להם ולאחרים לציין את הבעיה. הטענה שכך מדברים היום זה אבי אבות העיפות. יש עשרים ושתיים אותיות בשפה ומוכרחים לדעת לבטא כל אחת מהן. תקשיב ותראה שאפילו רבנים בחתונה יכולים להגיד במהירות ברוך אתה אהוני. איפה אדוני הדלת נפלה. מי זה אהוני. אבל איש לא מעיר לרב, העיקר שימהר לגמור את הטקס. הוא התרגל לדבר כך.אנחנו בשפל המדרגה. תקשיב לקולות ולשיחות בסלולארי סביבך. להיגוי ולתוכן הרדוד. ההבלות והבנליה. בתי הספר למשחק נותנים תעודות גמר לאלה שאינם יכולים לדבר בלי מיקרופון. או שלא יודעים את השפה. לא מקפידים יותר על המוסיקליות של הדיבור. התזמור כל כך חשוב בשיחה בתיאטרון. השחקנים הצעירים צועקים כי למורה לפיתוח קול אין את היכולת להגיד אתה לא תהיה שחקן אלא אם כן אתה תקבל את הטימבר והצבע הנכון של הקול והדיבור. עכשיו אני בתיאטרון הרלוונטי. יש עייפות וחוסר אונים כשמביטים מסביב. בפוליטיקה. תנועות אידיאולוגיות כסף וכלכלה בטחון, שלום. פתאום החיים הוירטואליים שעולים מהבמה מעניינים אותי יותר מהריאליטי, ובלבד שיהיה רלוונטי.

דרייפוס

ובאשר להצגת היחיד החדשה. היה צפוי שתשחק את דרייפוס, אמרתי.ואלכס אומר כש-אוסקר ווילד אמר ב1900 כשגלה וחי בפריס כשהיה מסכן ומושפל אמר, הקורבן הוא האיש הכי משעמם בפרשה הזאת. כל האנשים האחרים סביבו, המנוולים הם דמויות מסקרנות יותר מדרייפוס. נניח שתוצע לי אפשרות לבחור לשחק את קין או הבל. שואל אלכס, במי אבחר? כמובן שבקין. הוא מעניין יותר. דוד המלך שלא היה קורבן אך היה איש כל כך דרמטי. שאול היה דרמטי, זכו לניתוחים מחזות וספרים, אבל שלמה היה משעמם וקיבל רק מיוזיקל. המנוולים רשעים מעניינים יותר ביכולת והסיבות לרוע האמיתי, בהתבטאות שלהם. הם מרתקים ביכולת הרשע שלהם. פעם התעניינו יותר בקורבן. תראה כמה יאגו מעניין יותר מאותלו.כשהתחלתי לדבר עם סובול, על אפשרות לעבוד יחד, לא דיברתי על דרייפוס. דיברנו על הציונות. למה היא קיימת. מהי אנטישמיות ולמה היא קיימת. סובול שקרא באותם ימים את הביוגרפיה של אסטרהזי. אמר שהוא דמות מרתקת. מאוד נוגעת לנו. ידעתי מיהו בשל השיחות עם הרסגור.אנחנו חיים את התקופה ההיא. כולה מאה ואחת שנים שזה נגמר. ב1906 נגמרה פרשת דרייפוס. הרצל כבר היה מת. אחריה באה מלחמת העולם הראשונה, אחר כך השנייה.אחרי זה מדינת ישראל, ואיזה מחיר עלתה המדינה. בוא נעשה משהו מעניין על מישהו. היה צפוי לבחור באחד הגיבורים הטובים לא התכוונתי לשחק את זולא רק כדי להגיד על הבמה אני מאשים. אסתרהזי היה לנו נושא מצוין.

אסתרהזי

אסתרהזי

קצין בצבא ישב באותו מסדרון עם דרייפוס. כזה טינופת רדף זונות, משקר נשים, מבטיח להן נישואין וגונב מהן תכשיטים. קצין שברגע שחיפשו מישהו שיעליל עלילה על היהודי דרייפוס הוא הסכים מיד. הוא ידע מה המחיר שהקולגה שלו ישלם. יותר מזה, הוא עשה את זה בשקיקה בלי נקיפות מצפון, והציג את הבגידה והעדויות במשפט כאמת.הוא טיפוס מעניין. הוא צרפתי נהנתן, בליין, ערמומי סחטן ושרדן. בסוף חייו חי בלונדון בוויטצ'אפל, שכונה של יהודים, עם קצבה של הצבא הצרפתי בתנאי שישתוק.אנחנו נפתח לו את הפה אמר סובול. נעמיד אותו בהייד פארק על ארגז וניתן לו לדבר לפני העוברים ושבים. הקהל הוא העוברים ושבים. שיתוודה. ולמה שיתוודה? כי הוא מרגיש שחייו נגמרים הוא כמעט הומלס. הוא חי בתוך האנשים שמהם ברח. לצבא הצרפתי אמר שאם יהרגו אותו הוא שמר תיק עם כל הפרטים והשמות של יוזמי פרשת דרייפוס. אלו ששלחו אותו. הרמטכ"ל שר ההגנה ראש המודיעין הצבאי שר המשפטים. זו הסיבה שאף אחד מהם לא ישב בבית סוהר אחרי שדרייפוס זוכה. האנשים הכי בכירים בפרלמנט היו בסוד העניין. שופטים שמצאו אותו אשם בלי הוכחות. ומה הציל אותם? מלחמת העולם. אסתרהזי איים שיש לו תיק הוכחות. הוא מת ב 1923 עבר את מלחמת העולם. דרייפוס האריך עוד שנתיים.עשר שנים אחרי מותו של אסתרהזי מתחיל את הסיבוב שלו היטלר, פחות מעשרים שנה אחרי מותו, מתחילה מלחמת העולם השנייה. כיוון שיש עליו סיפור, נעמיד אותו עם צ'ימידן, מצחצח שיניים מתרמוס. ישן בפארק. במזוודה יש שמיכה. הומלס של ממש. וכשמתאספים אנשים הוא מתחיל. אני אסתרהזי. אתם יודעים מי אני? זו המסגרת של המונודרמה. הכתיבה נמשכה חודשיים העבודה על המחזה שישה חודשים .ביום האחרון לפני ההצגה הראשונה נולד מונולוג הסיום. הרגשתי שעוד אין לנו סיום חזק מספיק וסובול הביא את המונולוג המסיים."אנשים לא שונאים את מי שרחוק ושונה מהם, בהכרח. אדרבא גיליתי שאנשים שונאים ומתעבים את אלה שדומים להם וקרובים ומתעבים את מי שקרוב אליהם ושונים מהם אך מעט. סופרים אינם שונאים סנדלרים. הם שונאים סופרים אחרים. זונות לא שונאות נזירות הן שונאות זונות אחרות, צעירות יותר ומצליחות יותר. הומוסקסואלים לא שונאים גברים חובבי נשים. הם לא סובלים טרנסווסטיטים. מה שלמדתי זה שככל שהיהודים מתקרבים אלינו ונעשים דומים אלינו ומקיפים אותנו מכל עבר כך אנו שונאים אותם יותר. דוחים אותם יותר. מזהים אותם ומפתחים רגישויות לגבי השוני שלהם. אני לא יודע במה הם שונים. אני לא יודע מהו יהודי, אני יודע שהצחוק שלהם הוא צחוק יהודי. אני יודע שהדמעות שלהן הן דמעות יהודיות. אני יודע שהשנאה שלהם שנאה יהודית. אני לא יכול לעשות שום דבר נגד זה. זה חוק טבע לילה טוב אסטרהזים ואסטרהזיות"מסוכן המונולוג הזה. אך זה מה שרצינו כל הזמן. רצינו שנדע שגם בתוכנו מקננת מפלצת קטנה ושסיטואציה פוליטית חברתית יכולה להוציא אותה לאור לתת לה פריחה יכולה לתת לה קיום. כל החינוך והתרבות נועד לדכא את המפלצת. אך במצב חברתי פוליטי מותר למפלצת להרים ראש. איך פתאום מותר לנו להגיד בארץ אני לא רוצה ילד אתיופי בכיתה של הבן שלי. למה מותר לך להגיד? מותר לי. כי אפשר לעבור על האמירה בלי תגובה. וזו לא הדוגמה הכי גדולה או חשובה.באולם 105 מקומות. שעה וארבע דקות. טיימינג על השנייה. כי הצגת יחיד יכולה להימרח. חייבים להיצמד למה שעברת בחזרות ולא להסחף שלא תהפוך לסטנדאפ. השפה גבוהה כי אסתרהזי למד בבתי ספר צרפתיים חשובים.ובאשר להצגה.

יהושוע סובול כתב מונודרמה מרתקת על אישיותו של יצור נתעב. דרייפוס כמעט ואיננו מוזכר במחזה, אלא רק בדקות האחרונות. הוא איננו הגיבור, אלא מייצג היהודים בלבד. אסתרהזי של סובול הוא תמצית האנטישמיות. תמצית שנאת האחר באשר הוא.בפתיחת המחזה כבר במלים הראשונות תוקף אסתרהזי את היהודים ומסביר איך הוא מזהה אותם. מזהה אותם כשהם מחייכים, מזהה כשהם מסתירים את החיוך. היהודים שהשתלטו על כל חלקה טובה בעולם. הוא מריח אותם ומזהה אותם. אפילו את וגנר שהתחפש לשונא יהודים הוא מזהה כיהודי. המוזיקה שלו יהודית. מוסיקה שכולה גפילטה פיש מעורב בשומן עוף וחמין. יצירות ארוכות שרק יהודים יכולים להגיד שהם נהנים מהן. כי זו מוסיקה יהודית. מנת אנטישמיות העולה כפורחת ככל שהמונודרמה מתקדמת. הוא סובל בלונדון כי במקום גבינות קממבר רוויות בשתן פרות צרפתיות הוא אוכל שבע פעמים בשבוע פיש אנד צ'יפס. מאכל שלדעתו הביאו אתם היהודים שהגיעו לאנגליה מפורטוגל. כל דבר מזכיר לו יהודים וכל דבר ראוי לשנאה. אין בעיניו רגש חשוב יותר, מעורר יותר ואמיתי יותר משנאה. ואם בתחילת המונולוג הוא מציג את עצמו כפטריוט צרפתי הרי שלקראת הסוף הוא חייב לומר את האמת. הוא לא באמת אוהב את צרפת. הוא איש קטן צבוע קטנוני ומרושע.לא הייתי בטוח שאנסקי יכול לסחוב על כתפיו ערב בתפקיד ראשי. הוא לא קיבל תפקיד כזה מזמן. אך הוא מפתיע מאוד. הוא עולה על הבמה ומיד מצטייר לנו אחד השחקנים הצרפתיים הוותיקים. החליפה הכהה, המגבעת, השפה השמוטה. העין הבוחנת והמגחכת בציניות. יש לנו דמות. אנחנו מזהים אותו מיד. אם היה בן ימינו אפשר היה להגיד שהוא מזכיר את מיטראן כמעט. אסתרהזי נציג של צרפתי מהמעד הבינוני העליון. כזה שהצליח להתברג קצת גבוה מדי ממה שהגיע לו.אנסקי איננו שוכח לרגע את הצרפתיות של הדמות. אך מכיוון שבמשך הערב הזה אסתרהזי מתאר את חייו ומפגשיו עם אנשים שנים אלכס משחק עם עצמו דו שיחים ומצליח לעשות מעברים מצוינים בין דמות לדמות. בשינוי קול ומבטא קל. בעל הבית היהודי של אסתרהזי בלונדון. הנשים בחייו איתן הוא מנהל שיחות אהבים. כל אחת ואופייה. ועד קצינים ואחרים.אלכס עובר בקלות מדמות לדמות וחוזר לאסתרהזי במהירות. אלכס מצליח לשאת על כתפיו ערב שלם. הוא רבגוני יש לו יכולת דיבור מצוינת. הוא מחליף דמויות אחדות ומצליח לצייר כל אחת מהן בתנועה במבטא. ואם יש תחושה של עניין יותר מהיסחפות אני חושב שזה בגלל הכתיבה. אין דרמה אמיתית. יש ציור דמות ומשמעות. יש פתרון יפה לשאלה למה שחקן מדבר אל הקהל. כאן הוא הופך את הקהל ליהודים אותם הוא שונא. אולי מכאן תחושת התרחקות מסוימת מהדמות לפחות בהתחלה. התערובת של הדמות האנטיפטית והניסיון לאחד את הקהל לשנוא נפשו גורמים לריחוק, וחבל. זה היה אמור להיות ערב מסעיר וכמו שהוא עכשיו הוא "רק" מעניין להפליא.נכון שברגעים הראשונים הייתה לאנסקי בערב שראיתי בעיה של ריכוז לכמה דקות אך הוא אסף את עצמו במהירות וירה את זיקוקי הדינור של הטקסט והמשחק. הייתי רוצה לציין את שמות האחרים שעשו במלאכה. את הבמאית, את התפאורן שיצר את פינת הייד פארק הקטנה, עם עלי השלכת. לצערי אבדה לי התוכניה בדרך, אך אציין שכל מי שהיה מעורב בעשייה עשה את הטוב ביותר. זה ערב מעביר צמרמורת. ההתייחסות היא של אסתרהזי המשמעות ארוכת טווח הרבה יותר. קריאה נעימה אסתרהזים ואסתרהזיות.

המופע מתקיים בקפה תאטרון של התאטרון הקאמרי.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן