אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דיין למזכרת


מיד בתום מלחמת ששת הימים הפיקה חברת "עלית" אלבום של תמונות המלחמה המנצחת בשם: "מלחמת הנצחון". אלבום זה השתלב כמובן בשטף גדול ורב של גל אלבומי ניצחון שהופקו במקומותינו – כחלק ממגמה שיווקית קבועה ורבת שנים של "לאומיות למען הקהילה" מידי ענקית הקפה והממתקים בישראל. באלבום בעריכת אורי סלע נכתב במבוא החגיגי כי: "טרם הגיעה עת סיכומים ולקח. מטרתנו באלבום קטן זה צנועה הרבה יותר – להגיש לעם ולצבאו מזכרת של מראה עינים, זכר לששת ימי ההוד שזכינו לחיותם.." – הללויה. נדמה שתמונת דיין שר הביטחון ואיתו יצחק רבין הרמטכ"ל ועוזי נרקיס אלוף הפיקוד הנכנסים כמנצחים ב"שער האריות" לירושלים, בתצלום של לשכת העיתונות הממשלתית, היא שנחרטה יותר מכולן בזיכרון הציבורי הישראלי (איור 1). רוביק רוזנטל השווה במבט דואב תמונה רבת כח זו לתמונת בגין ושרון על הבופור. מול תמונת זרות וניכור באתנחתא על ההר במלחמת לבנון, כתב רוזנטל ב"מעריב", נדמה כי מראה השלושה במדים, בביטחון שקט של מנצחים כמעט ומדבר בפסקול צבאי לקוני המבשר בקולו של נרקיס: "הר הבית בידינו". במציאות של שנות אלפיים לנוכח דור תזזיתי הרבה יותר שאינו מרבה בקריאה, נלמדת ונקבעת במידה רבה, חזות המציאות מכח זיכרון של תמונה וצילום מרצד. במסתו על ספרות והיסטוריה מחדד יוסי מאלי פני מציאות של זיכרון היסטורי הנלמד ומתעצב באמצעות טקסטים לא קאנוניים כמו ספר עלילתי, תמונה וסרט קולנוע מתוצריה הרבים של חרושת התרבות המודרנית. ביטוי מוחשי לכך ניתן בשנים האחרונות בדמות אלבומי היסטוריה מגוונים נושאי תמונות רבות ובעלי טקסט מילולי מעטר בלבד. כך עולה בודאי משמעות של תמונת עבר איקונית ולא פחות משמעות המניפולצייות הויזואליות הנמסכות בה עם השנים. במציאות האיקונוגרפית הישראלית היכולה לשמש כראי לפני חברה, שב ונשתלט הביטוי הדתי יהודי על קו תוצרי הויזואליה והאמנות הפופולארית. הטקסט החזותי היהודי – מסורתי הוא תמצית הויזואליה הישראלית כשלצידו מתרחש תהליך חזותי נוסף – "חילוני" בתכניו. בהעדר יכולת מעשית לשוב אל ויזואליית עבר שאינה יהודית בתכניה, מתעצבת מציאות של התמקחות עם סמלי עבר ויזואלי לכדי נטיעת משמעות מתחדשת. למן אותו הצילום ב – 1967, זכתה תמונה זו לעיבוד חזותי רב, משגיב ולימים מבקר. המראה שהומחש בתמונה הפך מראה מציאות מזדמנת לתמונת זיכרון חזותי אישי - קולקטיבי של גבורת ותהילת עבר ישראלי מנצח, ובאופן פרדוקסלי אף התחזק מעמדו המיתי של המראה מכח הווריאציה והמניפולציה החזותית שיעשה בו מאוחר יותר. מאמר זה מבקש לבדוק פני תמונת גיבור ישראלי וגלגוליה. "דיוקן קבוצתי עם גיבור" כביטוי לפני חברה ישראלית של שנות אלפיים.

אגרת ברכה שכל תמציתה מראה של כח שימשה תזכורת צבעונית נוצצת לאירוע זה (איור 2). יצוין כי דמות אלוף הפיקוד נרקיס הועלמה, ושוב לא נתקיימה במראות הזיכרון הצבעוני, ככל הנראה בשל דיוקנו הלא מוכר ובעיקר בשל העדר ההילה המוכרת שליוותה את שני האישים האחרים. משה דיין ויצחק רבין הוליכו את צה"ל הצועד שכמו בקע מן האבן שתמציתה קדושה וחוזק. מראה הכח הצועד אף חוזק במטס אווירי ברוח מנורת שבעת הקנים כדי לסמן ריבונות עצמאית ולסמל מדינה וכוחה המנצח ומברך ב"שנה טובה". המראה המנצח שולב במגוון קישוטים של שרשראות דגלונים שקישטו מרפסות, עיטרו את המרחב הציבורי וחיזקו חזות עממית של שמחת חג צבעונית. מספר תמונות דומות שהופקו כגלויות וכרטיסי ברכה חיזקו את זיכרון השיא של הישגי המלחמה שאף הונצח כסצינה משוחזרת במוזיאון השעוה בתל אביב (איור 3). כאן נוספה דמות ערבי, מוסתרת בחלקה כ"מתחייב" מיחסי הכוחות בעיני הצד הישראלי, כדי לטעת את הסיטואציה במרחב גיאוגרפי כרונולוגי מוכר ומזוהה. "דיין ורבין בירושלים העתיקה (7.6.67) מלחמת ששת הימים" - נכתב על גב הגלויה בהפקת חברת "פלפוט" - לטובת עתיד אפשרי של קהל שאולי לא ידע את תהילת ששת הימים.

באווירת הניצחון המשיחית נתן אפילו משה קסטל ביטוי מאזכר באמנות הגבוהה לסצינת הגיבורים בירושלים. קסטל הקים את זיכרון גאולת הכותל בקולאז' של תבליט בזלת בו שובצו גם מראה צבא מנצח ודיוקן מפקדיו דיין ורבין. "חגיגה פאתטית זו", כהגדרת גדעון עפרת, היתה יוצאת דופן: "האמן הישראלי סירב לרוב לאלבומי ניצחון", מה שבודאי לא מנע חגיגה ויזואלית בשדה האמנות העממית – פופולארית שבה היה לדיוקן משה דיין ביטוי מרכזי אהוב ומוכר לאורך שנים רבות (איור 4).

מיתוס הגיבור העברי הובלט והורחב למן הרגע בו בשלה ההכרה הציונית בחשיבות ההתיישבות כמייצרת גבולות פוליטיים. דורות של צעירים נתחנכו על ברכי: "בגליל בתל חי גיבור יוסף נפל", אלא שטרומפלדור היה גיבור מת וחברה ישראלית ביקשה ומצאה לה גיבור חי. בעידן של ריבונות עצמאית במדינת ישראל החלו להיווצר מיתוסי גבורה חדשים שנקשרו בגיבורי ההווה, חיילי צה"ל. דמות גיבור נתגלמה יותר מכל בדמות משה דיין, גיבור נועז, מצביא מנצח, איש האדמה האוחז בשלח שהגדיר במילותיו הבלתי נשכחות מעל קברו של רועי רוטברג את הדואליות המיתית שנתגלמה בו עצמו באחיזת רובה מנצח כדי לקיים את משימת הדור: לבנות ולנטוע. לצד המטען האידאי – תאמטי ולצד העשייה הביטחונית הנכבדה נבעה ההערצה לדיין גם בשל יפי מראהו וקלסתרו בעל סימן ההיכר הבולט. אלה הפכוהו לאובייקט צילומי מבוקש למראה שקל להפיקו כקו קריקטורה מרושל וכדיוקן עיצובי מוקפד, ובעיקר כ"נושא" קל מאד לזיהוי. כל אלה הפכוהו לאיקונה וסמל מוכר ונמכר, שאחד מהקשריו החזותים המהדהדים ביותר היה מראה מפקדים בירושלים המשוחררת.

מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה סימנו את קו השבר בהופעת החייל כביטוי מוכר של האמנות השימושית. הקונצנזוס סביב העשייה הפוליטית ביטחונית הממסדית החל להיסדק ואחד הביטויים לכך היה העלמו של סמל ההסכמה- דמות החייל. מירב חיצי הביקורת כוונו לשר הביטחון משה דיין שנאלץ היה להתפטר בלחץ המחאה הציבורית הרבה. מנחם בגין צירף את דיין לממשלתו כדי להיות שותף בתהליך השלום עם מצרים. אך לא היה זה דיין הגיבור הנקרא למשימה לאומית אלא מנהיג שתהילתו מאחוריו כשלכתם המחדל אף נוספה בעיני רבים בגידתו במפלגתו בדרך לשרות בממשלת "הליכוד". דמות החייל הגיבור האולטימטיבי נעלמה מן האמנות הפופולארית כמעט באחת. משה דיין שוב לא היה בבחינת מראה מוכר. ואולם גם בחברה ישראלית שהלכה ושינתה פניה המשיכה הדמות לשמש כסמל ומכאן שההתמקחות החזותית עם מראה דיין היא התמקחות עם הסמל והזיכרון יותר מאשר עם האישיות ומעשיה. התמקחות של חברה באשר למערכת ערכיה וגיבוריה יותר מאשר עם זיכרון היסטורי מתעמעם.

מראה הניצחון שזכה לעיבודים חזותיים כה רבים של אהבה וגאווה, הפך עם דעיכת תהילתו של דיין ווריאציה להצגתו החזותית המבקרת, הממעיטה ואף הלועגת. המראה המנצח היה לאיור ביקורתי במכחולו של שלמה כהן שעשה שימוש במילות הרהב הזחוח של דיין שבישר לעולם לאחר הניצחון כי ישראל מחכה לטלפון... . "שיטלפנו אלינו" זכה בידי כהן לתשובה מהדהדת, צורבת ומסנוורת בגוון צהוב של שמש ומדבר סיני באוקטובר של מלחמת יום הכיפורים (איור 5).

דוד טרטקובר עשה גם הוא שימוש ביקורתי בתמונת הסצינה כבסיס לקריאה "די לכיבוש" ואף ככרזת יום עצמאות תשמ"ה בעיצובו שקראה ביקשה: "צה"ל הביתה" מלבנון. טרטקובר המתרפק לא מעט, באמצעות דימוייו החזותיים אל עולם זיכרונות ילדות לאומית של "שנה טובה" צבעונית גדושת זהבים ונוצצים, הזכיר והבליט מראה חלום ושברו. תהילת מנצחים הפכה באמצעות ההיפוך הסמלי לצו ברור של "אין-ברירה" – הביתה, אל חלומות מציאות אפשריים (איור 6).

הגדיל עשות דודו גבע שטינף את הזיכרון החזותי לכדי דמות חייל מוקף כלי מלחמה ונוטף דם. "חייל שפר הופעתך" האיץ בו גבע, ודווקא בספר "יופי של צבא" בהוצאת משרד הביטחון מ - 1993 (איור 7).

בראשית שנות התשעים, עת נדמה היה לרגע כי פעמי שלום מחליפים ולתמיד זיכרון סכסוך ישראלי-ערבי שותת דם, הותאם מראה הכח הצועד בברכת שנה טובה משל דודו גבע על שער מוסף "זמן תל אביב" למציאות חדשה של תקוות "שנת שלום וביטחון". מראה הכח הוא שעדיין היה תמציתה התמאטית של הברכה, אך זו טבלה בכל זאת בתוך מציאות חזותית חדשה. במציאות זו שימש יאסר ערפאת כגיבור של סיפור חדש - ישן לצידו של יצחק רבין, מנהיג מנצח שכתם ה"מחדל" לא דבק בו והפך לימים למראה ישראל הבוגרת, שבחכמה של ניסיון רב שנים מושיטה יד לשלום של ויתור (איור 8). הרצחו של ראש הממשלה הישראלי בכדורי אקדח שכוונו ופגעו גם בחלום השלום הישראלי, שב והבליט הווית חלום ושברו המתסכל שנתגלמו בדמות דיין.

תהליך הדה מיתולוגיזציה בחברה הישראלית ששורשיו בשנות השבעים, כרסם בשורה של מיתוסים מכוננים והביא לדהייתם. מלחמות 1967, 1973, ליבו רגשות לאומניים משיחיים אך גם ספק. המצפון הליברלי כהגדרת עמוס אילון, התעורר, בעיקר בקרב דור צעיר ופחות דוקטרינרי, כדי לשאול האם אנו צודקים, ועוד יותר האם זו הדרך. היהודי הבודד, הקרבן השורד למרות הכל, הוא הגיבור הישראלי היוצר את המיתוס המרכזי בשנות השבעים שמקורו בשינוי היחס אל השואה. מיתוס החייל לא השתנה, מה שהשתנה הוא המציאות. במציאות החדשה, שוב אין מקום למראה חיילי חגיגי בדמות רבין ודיין המגיעים לכותל. בעידן של פוסט מודרניזם וציונות חדשה המנתצים כמעט בחדווה מיתוסים ישראליים שוב אין מקום לדמות גיבור, ובודאי לא לגיבור שהכזיב והפך למראה נלעג של חייל" בזוקה" באיור של אנגלמאיר על גבי "עכבר העיר" (איור 9).

בספרו "מיתולוגיות" כתב רולאן בארת במסתו "מבצע אסטרה", על יופיו הפרדוקסלי של הצבא: "...קחו צבא, תארו ללא כחל ושרק את הרודנות של מפקדיו, את האופי הצר והמעוות של המשמעת המושלטת בו, ובתוך העריצות המטומטמת הזאת השקיעו יצור ממוצע, מועד לטעות אך סימפטי, את הארכיטיפ של הצופה. ואז, ברגע האחרון, הפכו את כובע הקסמים ושלפו ממנו את הדימוי של צבא מנצח, דגליו מתנוססים ברוח, נערץ, ושאי אפשר שלא להישאר נאמנים לו...". נדמה שבתמונת ניצחון ששת הימים בוצע מהלך הפוך שבו אמר ביקש האמן המעצב: קחו צבא מנצח, הפכו בכובע הקסמים והרי לנו תמצית מחודשת של מסר כואב. יותר מכך כנראה: לא משחק מניפולציה נוסח בארת אלא תמצית כואבת של חשבון נפש לאומי- שהרי התמונה היא אנחנו. אז מה היה לנו? תמונת לוחמים שנחרטה ונצרבה אל תוכי ארסנל הזיכרון הציבורי לכדי בסיס מכליל לדימוי איקוני משתנה של ישראל ותחושת כוחה - תמונה למזכרת. אין "מצלמים תמונה" ואף לא "לוקחים תמונה", העריכה סוזן סונטאג שהפכה רבות במחשבות על צילום ובאה לכלל תובנה לפיה ראוי להגדיר: "עושים תמונה" כדי להמשיג את מכלול המעשה הטמון בהפקתה. אין המדובר רק במהלך פיזי העושה שימוש בכלי טכנולוגי, אלא הווית עולם שלמה המוכלת אל הפעולה השגרתית לכאורה של צילום. עשיית תמונה היא גם סך כל של חשבון חזותי, כדי בניית נדבכים נוספים של הווית קול ציבורי משתנה שהפכה גם תמונת זיכרון מנצח למראה נלעג ולסמל של ישראל מפוכחת ומודעת למגבלות כוחה. ואולי טוב שכך.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.