אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המלך ליר / תיאטרון הקאמרי


דן לחמן's picture

הקהל הישראלי איננו מפונק מדי במחזות שיקספיריים. את המלך ליר, מחזה הנחשב לגדול ולחשוב במחזותיו של שייקספיר, לא העלו כאן מזה חמישים שהנה. ראינו לא מכבר עיבוד אידישסטי למלך ליר "מירלה אפרת" ויש מי שיזכור את עיבודו המופלא של אקירה קוראסווה בסרט "ראן" שהוא עיבוד חופשי למלך ליר וזהו. יש סוג של מחזות שלכל צופה תיאטרון יש דימוי שלו. רובנו יודעים מהי אווירה צ'כובית. דמותו של המלט מוכרת מדימויים שונים ולפחות משלושה סרטי קולנוע שנעשו בתקופה קצרה.

על המלך ליר אנחנו יודעים פחות. יש תמונות מהפקות זרות בו הוא נראה כאיש זקן עם זקן ארוך וזהו פחות או יותר. כשגילגוד שיחק את המלך ליר התפאורה נעשתה בידי נוגוצ'י, פסל יפני אמריקאי. נוגוצ'י הפך את הגלימה לסמל החיצוני של ליר. בזיכרון ההיסטורי של ההפקה הזו מדברים על זעקתו של גילגוד הנכנס לבמה בסוף המחזה עם בתו המתה בזרועותיו, ואת הגלימה. ככל שאיבד יותר והשתגע יותר כך הלכו ונפערו חורים גדולים יותר בגלימה הגדולה שלבש. את אותה זעקה שיחזר אחר כך בערב היחיד שלו וגם בהיכל התרבות נרעדו הקירות, מכאב.המלך ליר הוא דמות שהיא יותר אגדה. ייתכן שאי שם בהיסטוריה היה אחד כזה וייתכן שבזמנו של שייקספיר התהלכו עליו אגדות, כשם שבימינו מתהלכות אגדות המלך ארתור שאינו מופיע כלל במחזותיו של שייקספיר.המלך ליר הזקן רוצה לחלק את ממלכתו בין שלושת בנותיו ומעמיד אותן במבחן אהבה. זו שתוכיח לו שהיא אוהבת אותו יותר תזכה בחלק גדול יותר של הממלכה שתחולק לשלוש. הוא איננו מסביר את מניעיו. בכניסה הראשונה שלו הוא אומר מיד בכניסתו:"בינתיים נגלה את אפלתכוונתנו. תן לי את המפה שם.דעו: לשלוש חילקנו ממלכתנו,ורצוננו הנחוש לשמוט כל דאגה ועסק מגילנוולהאציל אותם על הכוחותהצעירים יותר, בעוד אנחנובלי נטל זוחלים למות."

זו הסיבה שבדרך כלל מציגים כבר מן ההתחלה את ליר כזקן חלוש. ומקבלים את אזלת כוחו כמוטיבציה למבחן האהבה והחלוקה. אפשר היה כמובן לתרגם את מבחן האהבה למשהו מאוד מודרני, סוג של מכרז להפרטת המדינה. המרבה באהבה תקבל יותר.

אפשר לראות בו נרקסיסט זקן שאכן בסוף ימיו מגלה שחייו עברו חסרי אהבה. וכעת הוא צריך איזו הוכחה שבנותיו אכן אוהבות אותו. אך ליר איננו זקן מסכן, לא בתחילת המחזה. מי שהגיע לגיל שמונים בתקופה ההיא הצליח למלוך הרבה שנים, ערך מלחמות ויש להניח שהצליח לנצח הרבה אויבים פוליטיים כנהוג באותם ימים.גם את התחרות וההפסד קשה לתרץ. נכון שקורדליה בניגוד לאחיותיה מצטיירת כישרה וכנה מול החנפנות שלהן. אך באותו רגע זה עדיין לא ברור לאף אחד. החנפנות תתגלה ככזאת רק מאוחר יותר והכנות נשמעת כמו התנהגות של ילדה טיפשונת שלא מבינה מה קורה סביבה. וכשהבנות האחרות מבטיחות לו אהבה שעיקרה חומרית, חיילים שישרתו אותו ומיני טובות הנאה קורדליה אומרת לו שבניגוד לאחיותיה המחלקות את אהבתן בין בעליהן ובינו, היא נשארה אתו ויותר אין לה מה להציע. ליר איננו מבין את הטענה ויורה בה את המשפט "רק כלום יצא מכלום" בהמשך יזרוק את המשפט פעם שנייה. בעלילה מקבילה מתרחש קרב ירושה ממין אחר. לרוזן מגלוסטר שני בנים, אדגר בנו החוקי. ואדמונד בנו הממזר. אדמונד מזייף מכתב בו אדגר רוצה לכאורה לגרש את אביו. שני מאבקי ירושה אותם מפרש פרופסור אברהם עוז כמלחמה על נושא כמעט כלכלי. מאבק על רכוש.מי שחושב שאת המשפט "אני כבר אנוח בקבר" המציאה האימא הפולנייה יתפלא להיווכח שליר המניפולטיבי השתמש בו קודם. השוטה, מלווה המלך, רק לו מותר להגיד דברים מרגיזים ונכונים. כשליר מתחיל להבחין שבתו מתייחסת אליו בזלזול השוטה אומר לליר:"עשית מהבנות אמהות שלך. נתת להן את המקל והתחלת ללבוש חיתולים"כעת ליר חסר כל נתון לטוב ליבן הפוחת והולך של בנותיו. לא רק שויתר על תוארו, סמכותו המלכותית והאבהית, ליר הולך ומדרדר וסופו שהוא משתגע באמת. והפעם בסוף הטרגדיה מספר המתים גדול מנשוא.ובאשר להצגה בקאמרי. קודם כל היה צריך לקרוא לה, "ליר של סטרואה על פי שייקספיר" כשם ש-ראן הוא של אקירה קוראסווה על פי שייקספיר. סטרואה מחק חלק גדול מהטקסט, קיצר את מה שנשאר, וביקש מהמתרגם (לעדותו) לקרב את התרגום לשפה יומיומית יותר. כך נולד מלך ליר חדש שתורגם לגרוזינית מרוסית ומגרוזינית חזרה לעברית. ליר חדש. אפשר כמובן להתווכח על העיבוד, נאמני שייקספיר יתנגדו לו אך בימינו זה כבר הפך כמעט לקלישאה שבמאים מקצרים ומשנים סצנות (ראה המלט בקאמרי).

מי שילך לראות את החיזיון הזה בקאמרי מוטב לו שישכח מה שהוא יודע או חושב שהוא יודע על הצגה שייקספירית וליר בכלל זה. סטרואה יצר עולם אחר לחלוטין מזה המצופה. אני יכול לחשוב על קשר בין הדיבוק של וכטאנגוב, הצוענים של יפו של אלוניוליר סטרואה. כשם שוכטנגוב הארמני לא העמיד חיקוי אמיתי לעיירה יהודית אל סגנן אותה באופן אקספרסיוניסטי, הצוענים של יפו לא היו ביפו האמיתית שכולה הייתה מסוגננת כך ליר המסוגנן לפרטי פרטים. שלושתם מחזות שהלכו בסגנון המיוחד שלהם בדרך שונה ומיוחדת. נכון היו אצלנו הצגות מסוגננות לאורך השנים, נכון ש-הסוחר מוונציה בהבימה הוצג בבגדי ערב מודרניים. אך הצגה מעובדת עד קטן הפרטים שלה וכל כך רבת דמיון אינני זוכר. על כל החיזיון הזה משקיפה מלמעלה איזו בובה. לכאורה אפילו היא הנותנת נקודת מבט לכל, הייתכן שזה שייקספיר יושב שם ומסתכל במה שעשו מהמחזה שלו? הזקנקן הקטן המצויר על פני הבובה מרמז לכיוון. לסטרואה פתרונים. זו איננה הצגה "יפה" אך אין שום דבר יפה בהתפוררותו של אדם והתפוררותה של ממלכה. סטרואה נטע את ההתרחשות בתקופה של סערה גדולה. את כל ההצגה מלווים ברקים ורעמים. הסערה בחוץ היא הסערה בפנים. מדי פעם נדלקים פנסי ענק מכוונים לקהל והברקים מעוורים לרגע את עיני הקהל, תושבי הממלכה.ההצגה ברובה בנויה על רעיון של גרימת אי נחת מסוימת לצופה, אי נחת ההופכת אותו לחלק מן ההתרחשות. הבימה הלא נעימה לעין כשעולה המסך נראית חסרת פשר בצבעים הלא מתחברים שבה, בתאורה המזכירה דיסקוטק ישן או פרסומות ניאון מהבהבות ברחוב מסחרי. ההצגה איננה מקרינה חום אנושי לרגע. יש בה ניכור ברכטיאני כמעט גם עיצוב וגם בדרישת המשחק. ליר של סטרואה איננו זקן חביב על סף סניליות. הוא מלך תככן מניפולטיבי ורב כוח. מיד כשעולה המסך עולים אנשי בטחון מחפשים ומוצאים חבילה חשודה מתחת לאחד הכיסאות באולם ההתכנסות, וכבר יש לנו מוטיב של חרדה מפני איזו מרידה והתנקשות. עוד לפני שהמלך הגיע אנו יודעים כבר שאיננו יושב בבטחה על כיסאו. אך החיפוש הזה מקרב בדרכו את המחזה לימינו.עיצוב הבמה הוא כזה שמיד עולה על הדעת העובדה שהמלך איננו מתעסק באסתטיקה. הארמון לא רק שאיננו מפואר אלא שהוא חסר טעם לחלוטין. סטרואה עיצב תנועה מיוחדת לכל שחקן, ולא רק תנועה אלא גם איפור. רוב השחקנים פניהם מולבנים ועל בי הלובן הזה מצוירת הדמות. מזכיר מאוד את מה שעשה וכטנגוב בדיבוק. וזו אחת הסיבות אגב שרובינא הייתה יכולה לשחק את לאה גם בגיל מבוגר כי פניה האמיתיים נמחקו ולמעשה צוירו על גבי מסכת איפור לבן. הבגדים המסוגננים מכוערים להפליא, כמו כל דבר בהצגה הזאת.

ברגעים הראשונים מתאספת המשפחה ואנשי החצר. הכרוז מכריז המלך בא וכלום לא קורה. לאורך שתי דקות או יותר עומדים אנשי החצר ורועדים מפחד ומועקה. הצופים, גם כשהם כבר יודעים שזו הכניסה הכי מדהימה ויש את דקות השקט הללו אינם מצליחים לעמוד במתח. זה עשוי להתבטא בסימפוניה של שיעולי חרדה באולם או בחוסר סבלנות מדבק.המצוקה עוטפת את כולם. ליר נכנס עם כלוב של כנרית, משחק ומשתעשע ועדיין איננו אומר בשביל מה הקהיל את משפחתו. והכנרית שהיא אמנם בכלוב מסמלת את מה שיקרה לליר החופשי עדיין. יוסי פולאק הבין היטב את כוונת הבמאי שלו כאן ומיטיב להעביר את הכוחניות ואת המשחק שלו, כשלרגע הוא כאילו מת ליד השולחן, או משחק בהם משחקי כוח אחרים. אך גם סטרואה לא פתר עד הסוף את הסיבה מדוע מלך דיקטטורי וכוחני כן מחלק בסופו של דבר את ממלכתו. הבגדים שעוצבו להצגה אינם מרמזים לא על מקום ולא על תקופה. והתנועה אותה הכתיב הבמאי היא מלאכותית לחלוטין. איש איננו מתנהג באופן "טבעי". כל ניע אצבע כל תנועה וכל יציבת גוף מוכתב ומסוגנן. אפשר לקבל או לא את הדרך בה נתן סטרואה לשוטה את רעיונות המשלים שלו. שלרוב נראים כאילו באו ממוח קודח של שוטה, אך כאן סטרואה נותן לו אחיזה מציאותית. כשהוא ממשיל את לי למלך של קליפת ביצה, רגע קודם ליר אוכל ביצה והקליפות נמצאות על השולחן. כשהשוטה ממשיל את החילזון הנושא את ביתו על גבו, הוא מוצא קודם לכן חילזון, שליר מועך בחמת זעם.בחלק השני ישנו בלוק של כמה סצנות שנראות כאילו סטרואה לא גמר להעמיד עד הסוף הרצון שלו להעמיד פרשנות מינית לכל מיני מצבים ויחסים לא עובדים באמת, למרות שאפשר להבין שהם מתבקשים בתוכן.ההצגה תלויה כולה בביצוע. ולצערי יש חורים רבים בביצוע. כמעט אף אחד מהשחקנים אינן מצליח לעמוד בדרישות הבמאי. חלקם מצליח אמנם להתנועע בצורה מלאכותית כמו בובות מכאניות או יצורים שלא מכאן, אך את הטקסט, גם כשסטרואה הקל עליהם והקל על השפה הם אינם מצליחים להעביר. כמעט אף אחד לא מצליח לדבר, כולם צועקים. זו אחת ההצגות הרעשניות ביותר שראיתי לאחרונה. היחידים שמצליחים לגשר בין המלאכותיות לדיבור הנכון הם אוהד שחר המוצלח בדמות גרוטסקית מאוד ו-עודד לאופולד שקול הבריטון המלא שלו ממלא את האולם, שלא לדבר על זה שהוא היחידי המאופיין גם בצורה פיזית נאה ומושכת ומהווה את ציר המשיכה המינית במחזה. לא אמנה את שמות כל השחקנים יש יותר מדי דמויות. גם יוסי פולק שגם אם מבחינה פיזית ואנרגטית ממלא את הבמה בכוח אישיותו המדהימה הרי שגם הוא צועק רוב הזמן וצועק כך שהטקסט נעלם בצעקה.אך בכל זאת, אם תשאלו, כן. צריך לראות את ההצגה הזאת. יום אחד היא תיכנס להיסטוריה של ההצגות החשובות שהוצגו כאן ותוכלו להעיד שראיתם אותה, ומלבד זאת, מתי תהיה לכם הזדמנות לראות ליר אחר? הליר הקודם הוצג כאן לפני חמישים שנה.ההצגה אינה סוחפת, הטרגדיה לא ממש מרגשת, אין בה את הקתרזיס המבוקש מטרגדיות, אך כמחזה רעיוני ההצגה יותר ממספקת. מי שיכול להסתכל בהנאה על מלאכת תיאטרון נפלאה ייהנה.* תמונות מתוך התוכנייה

תגיות: 

Comments

עיבוד חדש

יצאה השנה גרסה חדשה של המלך ליר בהבימה עם ליא קניג הותיקה (בתור המלך!). הצגה חביבה ומומלצת במיוחד. קניג במיטבה.

המלך ליר הבימה

התיאטרון הלאומי מעלה עיבוד מחודש ושונה עם ליא קניג בתפקיד המלך ליר הבימה שהופכת את המחזה למעניין מאוד

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן