אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זולייט גרקו - ביקור הגברת...


התמונה של דן לחמן

התרבות בארץ הייתה קשורה במידה מודעת או לא להקשרים פוליטיים. בהתחלה שלטה כאן התרבות הרוסית שהביאו אותה אנשי העליות הראשונה והשנייה. ההשפעה הרוסית הייתה ארוכת שנים. שירים רוסיים התנגנו ברדיו ותורגמו לעברית. סרטים רוסיים הוצגו בבתי הקולנוע וספרות רוסית ענפה השפיעה כאן על רבים. כל הצעירים של אז קראו את אנשי פאנפילוב למשל. הימים בהם חיזרו בעזרת חרוזים של פושקין נעלמה כבר קודם. התרבות האנגלית לא השאירה כאן משקעים. האנגלים היו השלטון הזר.

נכון שמאז הולדת הקולנוע הוליווד שלטה באולמות ההקרנה, אך הגיעו אלינו גם סרטים אנגליים שזכו להצלחה, ולא בגלל שהיו אנגליים. המלט כיוצא דופן, גשר ווטרלו ופגישה מקרית, הצלחות קופתיות אדירות. רומנטיקה עבדה על הבריות תמיד אך שום זמר אנגלי נחשב מהתקופה ההיא לא זכור כאן. בימים שלפני הפופ של שנות השישים. שנות החמישים היו תחת השפעתה של התרבות הצרפתית. צרפת תמכה בנו מבחינה פוליטית. מכרה לנו את בית החרושת לטקסטיל בדימונה. ובכלל צרפת הפכה להיות ידידתנו הגדולה. מיראז'ים התעופפו בחיל האוויר, מול עסקת הנשק הרוסית (צ'כית) מצרית נהפכה צרפת לספקית הנשק הגדולה שלנו. פייר מנדס פראנס ביקר בארץ, וחוץ מ או-נו הבורמזי היה מחשובי ראשי המדינה שהגיעו לכאן. ואז אחרי מלחמת ששת הימים, דה גול נהיה אויבנו המר. הוא הכריז אמברגו על הנשק שמכר לנו ואנחנו החזרנו באמברגו על התרבות הצרפתית. ומאז לא חזרו היחסים עם הצרפתים למסלול האהבה הקודמת. את מקומם של הזמרים הצרפתיים תפס הפופ שממילא השתלט על העולם כולו והתרבות אמריקאית בלעה אותנו אל תוכה. אך אז, בשנות החמישים החלו להישמע ברדיו יותר ויותר שירים צרפתיים. גדולים כמו איב מונטן ואדית פיאף הפכו למובנים מאליהם בתל אביב כמו בפריז. כולם ידעו לזמזם את הים של שרל טרנה. ההרמוניות של הקומפניון של השנסון היוו השראה להרבה עיבודים לשירים ישראליים. מוסטאקי מולודג'י, ו-ז'ילבר בקו. קטרין סובאג' ועוד רבים רבים שנשכחו בינתיים. זיזי ז'נמר הגיעה עם להקת הפולי ברז'ר וטונות של נוצות ופייטים רקדנים ורקדניות קאן קאן. מופע קברטי ענק שכמותו לא נראה קודם ואולי גם לא אחר כך. ז'ורז מוסטאקי היה ילד צעיר כשהופיע בארץ במועדון קטן "עומר כאיים" ביפו.

שיריו "איילת אהבים או הגבירה בחום" הפכו עם השנים לנכס ישראלי. ז'ורז בראסנס לא הגיע לארץ, אך הייתה לו כאן נוכחות מכובדת מאוד כש-יוסי בנאי עשה את ערב השירה הראשון שלו שהיה מוקדש כולו לזמר מלחין משורר הזה. נתמזל מזלנו ועל בימת היכל התרבות עלו כמה מגדולי הזמרים הצרפתיים. פיאף לא הגיעה אף פעם, אך איב מונטן עם המופע המצוחצח שלו כבש את הקהל. הזמר שהתנועה על הבמה כפנטומימאי ורקדן גמיש, זה שקולו היה חמאה זכה. ז'ילבר בקו הקפיץ האנושי, שלא עמד רגע במקום. כל הזמן היה נדמה שמה שהיה חשוב לו זה להיות במקום אחר על הבמה ולא במקום בו נחת באותו רגע. הוא דילג וקיפץ בצורה אתלטית ולא היה קרש אחד לכל אורך ורוחב הבמה שלא נגע בו לאורך המופע. ברברה, זמרת הייאוש והבדידות הופיעה כאן כמה פעמים. כמו חלק גדול מהזמרים הצרפתיים גם היא כתבה לעצמה. הנושא הקבוע שלה היה כאב החיים. גם אם היה לה שיר פחות מלנכולי, שמח הוא לא היה אף פעם. לראות אותה לראשונה על הבמה הייתה חוויה ענקית. היא עלתה בחליפת מכנסיים, אישה דקה, פנים קטנות ואף גדול. בידה החזיקה את הכבל של המיקרופון אותו הניפה בכוח ואגרסיביות של מאלפת אריות. ניגשה לפסנתר והתחילה להכות בו כמעט, כן היא ליוותה את עצמה, התיישבה על כיסא גבוה, חצי בעמידה והחלה לשיר. לא היה צורך להבין צרפתית כדי להיכנס מיד לאווירה של המלנכוליה המחשמלת. בסוף ההופעה הביאו לה פרחים. היא הריחה אותם, קרעה את הצלופן וזרקה את הפרחים לקדמת הבמה, היה רגע של תדהמה. חשבו שהיא בזה לפרחים, לא הבינו שהיא מקדישה אותם לקהל.רביעית מועדון התיאטרון הכה פופולארית בזמנה קמה בהשפעת, אם לא לומר בחיקוי לפרייר ז'אק.

עם הפזמונים המצחיקים והסאטיריים. עם העמדות בימתיות הם נתנו לראשונה מופע קברטי צרפתי בעברית השירים הסאטירה הפכה למקומית אך התרבות והניחוח היו צרפתיים.בשנת 1960 בפסטיבל הזמר הראשון הופיע צעיר צרפתי, לא מוכר עדיין כתכנית בידור בזמן ספירת הקולות. כל מי שהיה באותו ערב נשבה. לצעיר קראו ז'אק ברל. אחר כך הופיע כאן עוד פעמים אחדות. כשכבר היה כוכב. ז'ק ברל לא עלה לבמה, הוא התפוצץ אל הבמה, רגע היא הייתה ריקה ופתאום כרוח סערה הוא היה שם והחל את המסע הגדול שלו. ז'ק ברל היה אחד הזמרים המרשימים ביותר שנראו אי פעם. לא רק שכתב לעצמו את שיריו הופעתנו ממגנטת וכל שיר הופך להצגה בת כמה דקות, הוא שיחק והזדהה עם השיר והדמות שהיא מבטאת. מי שלא ראה את הילד המגודל והמכוער למדי עומד על הבמה ונשבר לרסיסים כששר את " אל תעזבי אותי" ne me quitte pas)) את חבורת הפוחחים הצעירים בשיר הבורגנים, וכך עוד ועוד. ברל היה מאלו שהעבירו צמרמורת בגוף עם כל. ז'ולייט גרקו אמרה לו, כשסיפרה על מפגשם הראשון, כשהופיע אצלה כנער צעיר והציג לה כמה משיריו מבקש שתשיר אותו, שאסור לו לתת לאף אחד את שיריו. שרק הוא יכול לבצע אותם נכון. אומרים גם שהתאהבה בו. כן, ז'ולייט גרקו. הדג השחור של סנט ז'רמין, המוזה של האקזיסטנציאלים. האישה עם הקול העמוק מאוד, עם סוג של צרידות קטנה. עם יכולת ביצוע נפלאה. תמיד העדפתי אותה על פני אדית פיאף ובעצם על פני כל הצרפתיות האחרות, מלבד ברברה המתחרה על אותו מקום בלבי. הביצוע של גרקו לעלי שלכת אותו שרה כבר ב 1949 היה הרבה יותר עגום נוגע ללב ופריזאי מזה של מונטאן למשל. השיר במקורו נולד כמנגינה שליוותה סרט. מונטן שיחק ובסרט הוא רק מזמזם את המנגינה. עדיין לא היו לה מלים. ז'אק פרבר התאים לגרקו מלים למנגינה שמצאה חן בעיניה והפכה להיות מזוהה אתה כל כך. פיאף לא שרה את עלי שלכת בצרפת, אך באמריקה תורגם לה השיר לאנגלית והיא בצעה אותו שם. גדולי המשוררים כתבו לגרקו. את אהבתה לסאן ז'רמין הנציחה באחד השירים שקיבעו את דמותו ודמותה יחד בשיר הנושא את שם הרחוב. ז'ולייט גרקו גדלה בדרום צרפת. אמא ואחותה היו חברות בזמן המלחמה במחתרת, כשנתפסו הן גורשו, אך ז'ולייט הייתה רק בת שש עשרה וניצלה מגירוש. אחרי המלחמה היא הופיעה בפריז. ילדה קטנה עם שיער שחור ארוך מאוד אף לא קטן, ועיני דג. משהו באישיותה משך אליה את פרחי הבוהמה והיא נעשתה לחביבתם. סארטר, אלבר קאמי ובני חבורתם הפכו לידידיה. במקור היא רצתה להיות שחקנית והופיעה על בימת הקומדי פרנסז תקופה קצרה.

את עלי שלכת היא מקליטה ב1949 ומתגלה כזמרת. בשנת 1950 ז'אן קוקטו נכבש בקסמיה ונותן לה תפקיד קטן בסרטו אורפאו, שם ניתן לראות אותה כמו שנראתה בחייה הפרטיים. קוקטו שילב אותה, ולא ניסה לשנות אותה. טובי המשוררים והמוסיקאים נכבשו בקולה הגרוני הרך, למרות שלא היה לה לא קול גדול ולא ומנעד רחב, כתבו למענה את שירים, כאלה בהם הייתה יכולה להתבטא ולתת להם את הנופך הפואטי האישי שלה.בניגוד לפיאף הדרמטית העממית, היא נחשבה לזמרת האינטלקטואלית. היא לא באה לשרת את הדרמה אלא את הפואטיקה. שירים כמו "אני כמו שאני", "אני שונאת את ימי ראשון" הפכו אותה לזמרת אישית. ממנה למדה פיאף להזמין שירים שאפשר היה לחבר אותם לחייה האישיים.בשנת 1956 לוקח אותה ז'אן רנואר הגאון לתפקיד בסרט "הלנה והגברים". אינגריד ברגמן הייתה הכוכבת, גרקו בתפקיד לא גדול הייתה צוענייה. בצרפת עשתה עוד כמה סרטים. דאריל זאנוק התרשם ממנה ואולי אפילו התאהב בה והזמין אותה להוליווד. הוא ניסה להפוך אותה לכוכבת אמריקאית. שינה את אפה, את תספורתה. רומאן גארי כתב תסריט לפי סיפור שלו על ציד פילים באפריקה. ג'ון יוסטון התבקש לביים, אך הסרט לא זכה להצלחה והקרירה האמריקאית של גרקו החדשה לא פרחה.היא חזרה לצרפת, שם אמנם עוד הופיעה בתפקידים קטנים בקולנוע אך השירה הפכה להיות הדבר המרכזי בחייה. שיריה הפכו ליותר ויותר פופולאריים. היא נשאה לשחקן מישל פיקולי וכשנפרדו ניסתה להתאבד. חייה המשיכו להיות סוערים. מיילס דיוויס הצעיר מאוד מנגן בפריז והם מנהלים רומן.מלבד שירים שנכתבו למענה היא מוסיפה לרפרטואר שלה שירים של ברכט וויל מתורגמים לצרפתית. עם השנים היא חוזרת ומחדשת הקלטות של שיריה הישנים, בכל פעם בעיבוד חדש ומודרני יותר. היא מוסיפה לעצמה גם שירים של אחרים. את "אל תעזוב אותי" של ברל היא לא שרה כמו ברל עצמו כאדם שבור לב ולא כמו ברברה הנשמעת כאילו היא הולכת להתעלף. גרקו היא אישה תקיפה והיסטרית המצווה.– צועקת על הגבר שלה שיישאר. אינטרפרטציה מפתיעה מאוד וצריך לשמוע כדי להתרגל ולהבין. השנים עושות לה רק טוב, היא מקצרת את שערה מורידה את הבגדים השחורים מתלבשת אצל מיטב האופנאים ונראית נפלא. את השמלה השחורה היא שומרת לבמה, וגם זה לא לכל ההופעות. דים נוצצים נצמדים לגופה הדק. היא מתבגרת והארוטיקה מתבגרת איתה.

ב1967 והיא כבר לא ילדונת היא מקליטה שיר חדש. שובב וסקסי "הפשט אותי" בו היא מתלחששת מול הגבר שלה ונותנת לו הוראות איך להפשיט אותה לאט לאט לאט, בגד אחרי בגד, והכל בחיוך ואווירה ארוטית. המשפט האחרון בשיר, כשהיא כבר עירומה הוא פקודה. ועכשיו... תתפשט אתה. היא משתפת פעולה עם כל שם חדש בעולם השנסון. סרז' גינסבורג ניהל איתה מערכת של אהבה - איבה כשהקליטו יחד. עם הזמן היא נעשתה גם לפעילה חברתית ופוליטית. מי שראה אותה בארץ לא ישכח את ההופעה. עומדת אישה די קטנה על בימת היכל התרבות. מאחוריה שלישיית מלווים. היא במרכז הבמה. קולה הקטן והחם ממלא את ההיכל, אך המדהים מכל ההיא היכולת שלה לצייר כל מלה בידיה. מעולם לא עלה בדעתי קודם לכן שידיים יכולות לעשות כל כך הרבה תנועות מבלי לחזור על עצמן. זה לא שהיא ניסתה לעטר את המלים, ידיה נעו על פני גופה, מעל ראשה, ליטפו את גופה, את פניה, את האוויר. היא כישפה והקסימה את הקהל. פיאף, ברברה ומונטן כבר מתו. אז'נבור עדיין משמיע קול לעתים רחוקות. כעת הגברת בת שמונים. אחרונת הדינוזאורים או כמו שהצרפתים אוהבים לכנות את הגברות הראשונות שלהם "מפלצת קדושה" והיא חוזרת לבמה. הקונצרט האחרון שלה בפריס לפני כמה שבועות היה סנסציוני. הקהל השתולל. אפשר היה לחשוב, מה כבר נשאר בקולה של אישה בת שמונים, אך גרקו לא נסמכה רק על קולה. ההגשה שלה, ההתייחסות למלים ולמנגינה הם שעשו אותה לזמרת ענקית. למעשה גם אם היא רק תדקלם אותם ההבדל לא יהיה ענק. היא אישה ענקית עם יכולת מדהימה וכעת, אחרי עשרים וחמש שנה היא גם חוזרת לארץ. אל תחמיצו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר