אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מותו של סוכן / תיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן

וילי לומן, גיבורו של המחזה "מותו של סוכן" הפך להיות כבר מזמן סמל לאדם הקטן החולם חלומות גדלות ומנסה להגשים אותם דרך בניו, בעיקר בנו הבכור. מכל המחזות הגדולים של המאה העשרים דומני שהוא הוצג בארץ הכי הרבה פעמים. וצריך לדעת מראש שזה אכן מחזה גדול ויותר מזה. המחזה זכה עם הצגתו בכל הפרסים האפשריים. מ-פרס פוליצר ועד פרס טוני. ארתור מילר מספר בזיכרונותיו שחיכה לתשובה מהבמאי איליה קאזאן לו שלח את המחזה. כשקאזאן חזר אליו כמה ימים אחרי שקיבל את המחזה "דיברנו כאילו בעצב אנו מדברים על מישהו ששנינו הכרנו ונפטר זה עתה" הידידות שנרקמה בין מילר לקאזאן נמשכה עד שקאזאן מסר שמות של "שמאלניים קומוניסטים" בוועדה של מקארתי שגם ארתור מילר נחקר בה. שנים רבות אחרי השלימו וכשמילר כתב את מחזהו "אחרי הנפילה" העוסק בתקופת נישואיו ל-מרלין מונרו בחר בקאזאן כבמאי.ארתור מילר יצר כאן את אחת הטרגדיות הגדולות היחידות של המאה העשרים. היו הרבה דרמות ודרמות קומיות טרגדיות גדולות היו מעט, היה יוג'ין אוניל והיה מילר ו-טנסי ויליאמס, אחר כך נוסףאלבי. מלבד התוכן ארתור מילר יצר סגנון כתיבה בימתית חדש. הוא ניסה ובהצלחה לערוך זרם תודעה ועריכה כמעט קולנועית תוך כדי הולכת הסיפור בזמן האמיתי. לא סצנות של פלשבק ממשי אלא זיכרונות הצפים ועולים תוך כדי סצנה המתרחשת בהווה. תוך ניסיון לומר שחייו של וילי לומן היום מושפעים מהעבר החודר אליהם. בזמנו זה היה ניסיון מרתק לחבר את הקולנוע לתאטרון. האגדה מספרת שכשהמחזה הוצג לראשונה אחד המיליונרים בין אם רוקפלר או בני חוגו כל כך התרגשו מדמותו של לומן שבדמעות בעיניו הכריז שהחל ממחר לא ירשה יותר שיפטרו עובד בגלל גילו המתקדם.

סיפור המחזה פשוט. וילי לומן, סוכן נוסע בן 63 שחייו מעורבים בין כישלונו בהווה וזיכרונות העבר שלו מאבד את עבודתו. מגלה את אכזבתו מבניו בהם תלה תקוות גדולות בעבר. ובסופו של יום מתאבד. כל השאר תלוי בדמויות ובמערכת היחסים. הבנים בהם האמין מתגלים להיות מפסידנים כל אלד בדרכו. האחד קלפטומן וגנב זעיר השני רודף נשים וחסר עניין. היחידה המקשרת בין הדמויות היא האישה האם. אישה ארצית המבינה מה קורה מול עיניה ומנסה לשמר את החלומות של כולם.אני יכול רק לנחש איך נראו חנה רובינא ו-מסקין בתפקידים הללו. את אורנה פורת ו-יוסי ידין אני זוכר. קשה לתת אינטרפרטציה אחרת מזו המקובלת למחזה הזה. מה שיש הוא מה שרואים. מי שלא ראה את אחד מחמשת ההפקות האחרות בהן הוצג המחזה בארץ ולא ראה את הסרט קרא את המחזה שפעם היה חלק משיעורי הספרות בתיכון. רובנו מכירים את המחזה ואת משמעותו. מה שנותר לביקורת הוא הביצוע. אורנה סמוגונסקי ו-דרור הרמן התפאורנים ומעצבי התלבושות העמידו לרשותו של מיכה לבינסון הבמאי במה "ענייה" מדויקת בדיוק כמו שעשויה להצטייר בדמיון דירתם של משפחת לומן. מקרר ישן, שולחן וכמה כסאות הכי פשוטים. מיטות ברזל לילדים- זהו. ובתוך המרחב הזה מעמיד לבינסון המביים כבר פעם שנייה את המחזה הצגה מעניינת מאוד בה הוא מנסה להתנער מרוחות העבר.כן, וילי לומן הוא לא רק כישלון אנושי הוא גם שחקן המעמיד פנים ומשחק את החיים שאין לו. הוא דוחק בילדיו רודה באשתו ורוצה להרגיש מישהו. אך הוא לעולם לא יהיה מישהו. גם ילדיו לא יהיו. בזיכרונו ישנה אישה איתה קיים מערכת יחסים בבית מלון כשהיה בעיר אחרת. רגע אושר? לא ברור האישה מאהבת של אמת ואיננה זונה, היא מזכירה במפעל אליו מגיע וילי ואולי תוכל לעזור לו להתפרנס טוב יותר. אם זה מכיל סנטימנטאליות הרי שהיא לא ממש חמה. זה מעניין אך קצת מנוכר. מחזה בו הלב אינו נשבר ממשפחת לומן לא יכול להדהד בתוכו את הטרגדיה הגדולה. צריך לחבב את וילי, לא רק להבין אותו, הוא יכול להיות טרחן זקן אך בכל זאת צריך לעבור ממנו דבר מה אנושי כדי להתרגש.

יפתח קליין ו-מיכה סלקטר הפכו כבר מזמן לזוג הצעירים המוליכים כאחים, ידידים, ובמערכות יחסים במחזות שונים בקאמרי. יש ביניהם כבר קשר שהוא מעבר למשחק הדמויות. יפתח קליין משחק כאן את האח האפי, קל הדעת ורודף הנשים שמבין ומתעלם מהטרגדיה של אביו ואחיו. הוא רוצה לחיות חיים קלים מבלי להתאמץ יותר מדי. הוא כמעט וילי בנעוריו, רק מפוכח יותר ובלי חלומות גדולה .תפקיד אותו הוא מבצע בהצלחה כדרכו.מי שעלה בעיני ביכולת המשחקית – רגשית שלו הוא מיכה סלקטר. דמותו היא המורכבת ביותר. הילד שהיה מושא החלום של אביו. זה שהיה אמור להיות המצליחן של המשפחה והפך להיות צילו המפסידן של אביו ושאיפותיו. מיכה סלקטר מצליח לגעת הפעם ברגשות עמוקים ולהביא לתפקיד לא רק את הבנתו העמוקה כמו תמיד אלא גם מטען רגשי שבעיני הוא חדש ומוצלח. נכון שיש לו רגע אחד של התפרצות מוגזמת מעט אך אם זו תפתח לו פתח הרי שרגע שיא דרמטי כל כך מתקבל בהחלט על דעת ואינו צורם. בנדנדת ההתרחשויות.

לבינסון העניק לשניים הללו משקל כובד לא פחות גדול מוילי. כאן הם לא רק עזר כנגד דמותו המתפוררת. הם מקבלים נפח גדול וחשוב לכל המערכת המשפחתית החולנית. אי אפשר למנות את כל השחקנים המופיעים בסצנות קצרצרות. אוהד שחר בתפקיד המנהל קר הרוח המפטר את וילי. יונתן צ'רצ'י שכנו המוצלח. כולם נותנים סביבה תומכת לזוג המרכזי.הדוד בן, אחיו של וילי הוא המצליחן האמיתי של משפחת לומן, זה שנכנס לג'ונגל בגיל שבע עשרה ויצא ממנו עשיר בגיל עשרים ואחד. אך כאן בעזרת פעלול קולי הגורם לקולו של גורנשטיין להדהד קשה לדעת אם זו אמת ואם איננו חלק מחלומות ההצלחה וההתעשרות של וילי או עוד הזיה על האפשרויות.ומכאן נותרו שניים. עודד תאומי כוילי ו-תיקי דיין כלינדה. וילי של עודד תאומי הוא איש קשה, לא נעים, עסוק כולו במסכת השקרים וההזיות שלו. אני יכול להבין את ההדרכה של לבינסון לכיוון הזה, אך מכיוון שאישיותו הבימתית של תאומי תמיד הייתה בה נימה של "אנטיפטיות" משהו שלא מצליח להיות נעים כאן זה יוצר מרחק. תאומי לוחץ מדי על קולו. גם חלומותיו לא מורגשים כאילו באו ממקום שהיה יכול להיות נעים ומפצה. אי אפשר לשחק את וילי כאילו הוא כולו העמדת פנים וחיי בחלומות ואין בו משהו טוב. בין שאר הדברים וילי הוא גם אדם טוב ודואג למשפחתו. אך באופן מוחלט תאומי משכנע גם באינטרפטציה הזו.מי שמקשרת ביכולת מדהימה בין כל העולמות הללו המסתובבים סביבה על הבמה היא תיקי דיין. היא מצליחה להיות רגשית וחמה. ליצור את הקשר הרגשי של הצופה למשפחה ולגרום לו להזדהות ולקוות לטובתה. היא לא נפלה במלכוד הדמות הפטפטנית כמו זו ב"לילה טוב אמא". היא מאופקת ועצובה. היא מנסה לתעל את משחקי הבנים מול חלומות הבעל. היא זו שתשב ותחשב את מציאות התשלומים שנותרו על המקרר, על הבית. היא תטליא את גרביה בשעה שוילי מעניק גרבי משי לאישה במלון. היא תנסה לגשר בין האב לבנים ולהסביר להם את המשבר המתחולל בנפשו של וילי מבלי שהפוחחים הללו יצליחו כל אחד מסיבותיו להבין. היא שוברת לב והופכת לדמות שהטרגדיה נוגעת בה ועוברת דרכה אלינו.כשמוכנים לקבל את וילי לומן בדמותו של תאומי, וזה בהחלט יותר מאפשרי, צריך רק להוריד ממנו את אבק הזיכרונות של האנושיות הרועמת של יוסי ידין ואת העדינות של האנושית של מושונוב אפשר לומר שלבינסון העמיד הצגה מופתית שבה הדלות על כל רבדיה מתבטאת בכל רגע. דלות כלכלית ורגשית. שהמציאות היחידה היא חלום. ההצגה נוגעת ומכרסמת בלב. גם אם לא יוצאים עם דמעה בעין. לבינסון לא נתן להצגה שלו לרדת למקומות רגשניים סנטימנטאליים. הוא העמיד מולנו משפחה להסתכלות הבנה וביקורת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן