אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תופרים ו-גוף להשכיר / תיאטרון בית צבי


התמונה של דן לחמן

אחד היתרונות שיש בבית ספר למשחק, כשהוא בא לבחור לו רפרטואר, שהוא יכול להעלות מחזות שתיאטראות רפרטוארים לא מעיזים להעלות. בין אם הם קלאסיקות ואם מפני שהם מודרניים מדי או בוטים מדי ופחד הקבלה של הקהל גדול מדי. בית ספר אינו חייב למלא אולמות ולכסות הוצאות וגם להרוויח. שני המחזות שעלו השבוע בבית צבי שייכים לקבוצת המודרניים הבוטים. מסתבר לפי שני מחזות אלו ולפי כמה מחזות אחרים שבית הספר פרסם שיועלו בעתיד הקרוב שבאנגליה, למעשה באיים הבריטיים, סקוטלנד אירלנד, נכתבים מחזות חדשניים הנותנים חרות מוחלטת לפלחי אוכלוסיה שלא נראו כמעט בתאטרון עד כה ולשפה הנשמעת על הבמה. שפה שתאטרון אחר היה צריך להלחם בסומק על לחייו ויש להניח שגם בטענות הקהל.תופרים הוא מחזה לשני שחקנים מאת אנתוני נילסן. מחזה שזכה בפרסים אחדים בהצלחה ובפרסים גם בפסטיבל אדינבורו והן בלונדון. המחזה עוסק במערכת יחסים כואבת בין אביגיל וסטיוארט, זוג המתקרב לגיל ארבעים. בסצנה הראשונה מתגלה שהיא בהריון והשיחה בין השניים דנה בשאלה אם כן או לא לעשות הפלה או להביא את ההריון לסיומו וללדת ילד. היא בת שלושים ושש. השעון הביולוגי מתקתק. הוא לא מרגיש בטוח שהוא מוכן להפוך לאב, לבעל משפחה. הם מדברים ובוחנים ותוך כדי הצופים מתחיל להבין את מערכת היחסים המסובכת בה הם נמצאים.

התמונה הבאה מתרחשת שלוש שנים אחרי הראשונה. אביגיל מופיעה כזונה בביתו של סטוארט. השפה נעשית בוטה מאוד. הוא מפתח עליה פנטזיות מיניות פרועות. לאיטו מסתבר שהילד מהתמונה הראשונה נולד. ומה שקרה מאז הפך להיות דרמטי ונפיץ. מרגע זה מדלג המחזה הלוך וחזור למאורעות שקרו לפני שלוש שנים ולמתרחש בחדר בין הזונה והלקוח שהם אותו זוג. בהמשך תתגלה העובדה שהם משחקים משחק כי איבדו את הכושר להיות יחד בדרך רגילה ורק דרך המשחק הזה הם מצליחים להגיע לרגעים של קרבה. הוא משתף אותה בפנטזיות מיניות ומנסה להביא אותה להיות זונה משוכללת יותר. דורש ממנה להתאפר בוולגריות ולהראות כמו זונה ולא כמו סטודנטית שיצאה להרוויח קצת כסף מהצד. תשתמשי בשפתון אדום בוהק שיראה כמו הכוס שלך הוא אומר לה. הכוס של איננו אדום בוהק. זה לא חשוב איך הוא באמת, חשוב איך הוא בפנטזיה של הגבר ואיך את מוכרת אותו. הוא מספר לה שכשהוא מאונן הוא חושב לעתים על נשים באושוויץ. רזות ומוכות. ואלו רק משפטים בודדים מתוך הדו שיח שלהם. והמשחק הולך ומתפתח לכיוונים שונים. כך נגללת ומתוארת מערכת יחסים הנעשית יותר ויותר פרוורטית. התופרים המופיע בשם מתכוון לפנטזיה על כוס מגולח ותפור שיחזיר לה סוג של בתולים שניים. דבר אותו תקיים לקראת סוף המחזה. אני מרשה לעצמי לספר כי המחזה יעלה מספר מוגבל של הצגות ואין להניח שיועלה בתאטרון מסחרי.אפשר לזהות במחזה בהשפעתו של אדוארד אלבי ומחזהו "מי מפחד מווירג'יניה וולף" שהוא בזמנו היה מושפע בעקיפין מ-סטרינדברג. אך המחזה הכתוב בצורה מרשימה מאוד מצליח להעביר מיני צמרמורות לא קלות. והקהל, גם אחרי "מונולוגים מהוואגינה" צריך להתרגל למלים החשופות והבוטות הנאמרות בפתיחות מוחלטת כחלק מחיי זוג החי יחד.

המחזה הוצג באולם שבו אין במה והקהל יושב ממש ליד השחקנים. דבר המצריך ריכוז מדהים של הזוג. יונתן אסתרקין הצליח לביים בקצב את התמונות המתחלפות, הבמה עטופה כולה במסך שחור, שולחן ועליו אגרטל עם פרח לבן. מהרגע שהשניים עולים על הבמה הכל נתון בידיהם.שני השחקנים שנבחרו לשחק הם בוגרי בית הספר ולא מחוג התלמידים הנוכחי. מורן טחן המשחקת את אביגיל לא ממצה את כל האפשרויות שהתפקיד נותן לה. היא משחקת אותה על קו אחד של רגישות מתמשכת. מין עלה נידף. אין לה מספיק מעברים ורבגוניות.אסף סולומון לעומת זאת מצליח ליצור דמות רבגונית מאוד של גבר מתלבט, פגוע, נוקם. משחק משחקים. המעברים שלו והיכולת שלו להקרין רגשות שונים בהחלט מרשימים. "גוף להשכיר" לוקח את החומרים שאותם מותר להראות על הבמה כמה צעדים קדימה. טוב לראות ולדעת שבעולם מתפתחת כתיבה הומוסקסואלית פתוחה ונכתבים מחזות טובים מאוד בז'אנר הזה.מחזה הזה הוא על כמה גברים, תשעה למעשה. שניים מהם נערי ליווי. האחד סטודנט השני תלוש. שניהם מנסים ליצור לעצמם איזה קשר בתוך עולם נטול חום ואשליות של טוב. הם היו רוצים אך אינם יכולים להתקשר האחד לשני. לא יכולים להחליט אם הם נאהבים או ידידים מה ההבדל ומה היכולות העומדות בפניהם בצורת חייהם. החיים דורסים אותם, בקטן, אין שם טרגדיות איומות, ישנן פיסות חיים כואבות במחזה שכתוב לעילה ולעילה.פיל ורוברטס שני צעירים מחלקים דירה, מנסים לחלק קשר רגשי ומתפרנסים מזנות גברית. פיל סטודנט למשחק. רוברט צעיר מבולבל לחלוטין שעובד כמוכר בחנות בגדים וגונב בה בגדים בשביל פיל. לחייהם נכנס ריצ'רד. מרצה במכללה שפיל יצר אתו קשר ראשוני. ריצ'רד הומו שהגיע מניו קאסל לאדינבורו הגדולה. חסר קשרים ובודד מנסה להיצמד אל פיל, הורס מבלי להבין מתוך בדידותו את המערכת העדינה שהשניים האחרים מנסים ליצור. ריצ'רד הומו שכל הגברים בעבר ניצלו אותו והוא איננו ער כלל למה שהוא עושה. כל אחד דואג רק לעצמו ולתחושותיו.מלבד שלושת אלה מסתובב שם אחד, אדי, חולה נפש שאינו יודע אם הוא שונא הומואים או הומו בעצמו וכן כמה וכמה קליינטים של השניים כשלכל קליינט סצנה אחת. סך הכל תשעה גברים בסיטואציות שונות.מייקל וילקוקס כתב מחזה שאינו מתפשר ואינו מסתיר דבר. גברים הנפגשים בבתי שימוש ציבוריים, אטימות רגשית, זנות, אומללות, חיים מנוכרים. עד שכצופה אתה שואל את עצמך. מה יש להם בחייהם ובשביל מה הם חיים בכלל. פיל אמנם רוצה לשחק, לומד את מחכים לגודו אך אינו מבין דבר. אך לפחות באיזו רמה לא מודעת יש לו שאיפה, אולי יהיה שחקן.

ולימודי התיאטרון נותנים כמובן לוילקוקס להגיד כמה דברים על שחקנים ותאטרון.רוברט הילד המבולבל שברח מביתו מעיר קטנה ומצא את עצמו מוכר את גופו כדי להתפרנס. וכקטין הייתה לו הצלחה מסחרית. היום כבר איננו יודע מה הוא רוצה, להמשיך לזנות, לאהוב, לחיות אחרת. דמויות שוברות לב ששום עתיד נורמאלי לא צפוי להן.עידו רוזנברג, שעד כה ראיתי אותו כשחקן ב "העז", ב"אכזר ורחום", ב"אנטיגונה", בהבימה וב"נערי ההיסטוריה" בבית ליסין מתגלה להיות הרבה יותר מוכשר ממה שהתגלה ממבט ראשון. הוא מתגלה להיות גם במאי מוכשר מאוד. רוזנברג ביים מחזה קשה מאוד שכתוב בסצנות קצרות במקומות שונים בקצב מצוין. הוא הצליח ליצור אווירה נכונה, מעברים חדים ומהירים, לתת לכל דמות את מרחב המחיה שלה על הבמה ונראה שיש לו עין טובה ויכולת הדרכת שחקנים נכונה. הוא מנע מהם לשחק דמויות סטריאוטיפיות. אין שם את ההומו הנשי, המוחצן הזנותי במראהו והתנהגותו כמתבקש כמעט. כל אחד מהשחקנים הצעירים משחק דמות רגילה לחלוטין הומו " מהשורה" וכך ניתן לראות לא רק את כישרונם אלא גם אישיותם הפרטית והנפח של אישיותם הבימתית. כולם משחקים גברים, גברים שחלקם רגישים, רכים, אך גברים.ושוב, באולם קטנטן חסר במה בו יושבים ממש על "ברכי" השחקנים אפשר לראות כל ניע פנים, הכל גלוי עד לסתימה בשן וכתם עור. שחקנים צריכים סוג מיוחד של ריכוז כדי להופיע כך. נכון שגם הבימרתף הוא כזה, אך כמקצוען בהבימה היכולת המקצועית עוזרת לעמוד בדרישה. כאן הם מצליחים, כולם להתעלם מקהל שסוליות נעליו נכנסות למרחב הפעילות הבימתית. ברמה של הצגה כזאת אין צורך להיות סלחנים ולהתחשב שזו הצגת סטודנטים. זו הצגה לכל דבר ועניין והשיפוט הוא כזה אחרי שהסלחנות נמחקת מהמחשבה.יותר מכולם אהבתי את חנן פורמן בתפקיד רוברט. הצעיר המבולבל. כשחקן יש לו איכות מעניינת. יש לו פנים טובות לתאטרון המצליחות להעביר רגשות בברור. יש לו פגם דיבור קטן, שאותו הוא חייב לתקון ומהר.שי חצבני בתפקיד פיל " משחק" את הגוף להשכיר. יש לו רגעים מצוינים ורגעים בהם הוא מלאכותי ושחקני מדי. ניסו שליו משחק את ריצ'רד, המרצה המשתחל לתוך חיי שני הצעירים, מנסה למצוא לעצמו חיים ומשמעות ומקלקל לשניים את האפשרות להיות נאהבים או חברים.ל-אורן כהן יש אנרגיות בימתיות רבות העוזרות לו להיות פסיכופט מוטרף והוא משכנע לחלוטין כדמות. יש בו סוג של אלימות פנימית העומדת על סף התפרצות, והתפרצות נשלטת כשצריך.דבר אחד הפריע לכל אורך המחזות הללו, שניהם. יכולת הדיבור הנכונה לשחקן על הבמה. חלקם אינם מדברים בהגייה נכונה, חלקם מזייפים באינטונציות. ואם לא יתקנו אותם עכשיו יגיע לבמות הגדולות כשכבר לא יהיה מי שיתקן אותם. העברית תישמע רע, כי היגוי לא נכון של מלה כזה שהאוזן התרגלה אליו ברחוב היא בלתי נסבלת על הבמה. לא תמיד משחק טבעי הוא הדבר הפשוט והנכון.יפה עשה בית צבי שנתן לצעירים שלו להתחכך בדמויות שאינן מהרפרטואר המקובל. כל תפקיד שכזה פותח את הצוהר הנפשי של שחקן ומרחיב את יכולת ההתחככות שלו עם תפקידים מקובלים יותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן