יעקב אגמון - פרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים


התמונה של דן לחמן
236 צפיות

מנהלים אינם מקבלים בדרך כלל פרסים על מפעל חיים. הם עשויים לקבל פרס תעשייתי, בוודאי שלא אמנותי. גם מנהלי תיאטרון לא זכו אצלנו לפרסים. הם מנהלים את האמנים הזוכים אך הם עצמם לא נחשבים. טביעות אצבעותיו של יעקב אגמון ניכרות במפעלים רבים שמבלי דעת קבעו לנו כמה מהדברים הנראים לנו כאילו נוצרו מאליהם או שהם מובנים מעצמם, ולא הוא. השנה, יעקב אגמון מקבל השנה פרס על מפעל חיים בתאטרון. ולא רק בגלל שהוא הוותיק במנהלי התיאטרון בארץ אלא בשל ראייתו האמנותית המיוחדת והשינויים שהביא לעולם זה.יש אומרים שהוא איש קשה, בעיקר בעבודתו. יתכן, אך אנחנו לא עובדים אתו ואת הפרס על מפעל חייו לא קיבל על אישיותו אלא על פועלו. הלכתי לראיין אותו ומצאתי איש חביב ביותר, בעל חוש הומור שיודע להסתכל על הדברים מנקודת מבט רחבה.יעקב אגמון נמצא בתמונת התיאטרון בארץ מזה חמישים שנה ומאחוריו כל כך הרבה מפעלי תרבות שקשה להאמין עד כמה השפיע על חיינו ולא רק בשטח זה. הוא היה מעורב בכמה מהפרויקטים הראשוניים הגדולים במדינה. הייתי בטוח שכבר קיבל את הפרס, הגיע לו. מנהלי תיאטרון אינם ברשימת מקבל הפרסים, בדרך כלל, אך יעקב אגמון הוא הרבה יותר ממנהל. מסתבר שמפעליו ורעיונותיו השפיעו על חיי התרבות בארץ מכיוונים שונים. מה גם שכמפיק עצמאי הוא הצליח לנווט את התיאטרון שלו יותר מכל תיאטרון פרטי אחר ועשה בו דברים מיוחדים ויוצאי דופן.

יעקב

יעקב אגמון

ש: לא התחלת ישר בתיאטרון. הדבר הראשון הגדול שעשית היה חגיגות העשור לישראל?ת: ההתמודדות שלי עם חגיגות העשור התחילו בתנועת הנוער. בגיל 16-17 יזמתי את חגיגות משותפות לתנועות הנוער. אחד במאי, יום מהפכת אוקטובר, עוד מיני תאריכים משותפים. פעם היו חוגגים את התאריכים האלה. אחר כך הגעתי לחגיגות חמש שנים לקיבוץ הראל. זו הייתה חגיגה ברמה לאומית למרות שהיה קיבוץ קטן. היה אירוע אחד בראשו עמדה גרטרוד קראוס. מופע ששמו "עורה נא חוטב עצים" של שירי פבלו נרודה ואירוע ששילב את הכאן ועכשיו שנקרא "מדרך בורמה לכביש הגבורה". היה אירוע שיתוף פעולה חוץ קיבוצי עם חיים חפש ו-דן בן אמוץ. עשינו משהו גדול. בראש החגיגות עמד חבר קיבוץ דני קרוון. כך חגגנו חמש שנים לקיבוץ. אחרי זה השאילו אותי לקיבוצים אחרים. הקיבוץ שלי היה מקבל רפתן לחודשיים ואני הייתי עושה כאלה דברים בקיבוץ אחר בהשאלה.כשהתחילו לדבר על חגיגות עשור למדינה. ניגשתי למכרז לתפקיד מנהל מחלקת אירועים ומפגנים, מישהו התרשם וזכיתי.המדינה עמדה להקים חברה לאירועים ופסטיבלים. עד אז לא חגגו, היה מצעד. היה איזה רעיון שצריך לחגוג את יום העצמאות על ידי הפיכת היום לחג משפחתי ופנו לסופרים שיכתבו הגדה מקבילה לזו של פסח, ובני משפחה יערכו סדר המדינה. בעיני זה היה מופרך. אמרתי זה לא נכון. זה חג שצריך לצאת לרחוב. הייתה לי פילוסופיה שצריך להוציא את העם לרחוב. אל בימות בידור. ב29 לנובמבר כשהאומות המאוחדות החליטו על הקמת המדינה אמרתי, יצאנו לרחובות. רציתי לשחזר את האווירה ולהוסיף לו נימה של חגיגה עממית. בימות בידור. אז יצאו לרחוב, חגגו ספונטאנית. את זה צריך לשחזר. נעשה פינות יין, בידור וזיקוקי דינור, מדורות. כל אחד יבחר לו. מלמעלה אמרו בואו נעשה דברים עם מסורת, הרי לא הייתה מסורת, הייתי צריך להמציא מסורת חדשה.בצניעות במרכאות אני יכול להגיד שדברים היום ברורים. אני יכול להגיד שזו הייתה הפעם הראשונה שהיו זיקוקי דינור ביום העצמאות, למשל... וזה הצליח. הייתה היענות ושמחה של הקהל. עשינו ניסוי, הזמנו בפורים ראשי ערים מכל הארץ לבדוק את הרעיון בכיכר חולון. כך נולד הרעיון של פסטיבל טבריה ועוד מקומות. אמרתי בואו נעשה שזה לא יהיה חד פעמי.אורה הרצוג באה עם הרעיון של חידון התנ"ך - אירוע שעורר התרגשות ענקית בכל עם ישראל, גם בתפוצות. עשר שנים היה החידון חלק מיום העצמאות עד ששקע. בימות הבידור התקיימו שנים. חשבנו והטבענו מדליונים להנצחת היום, מדליונים שנחטפו על ידי העם. חיפשו מיני סמלים. הניסוי הראשוני שלנו זכה להצלחה של הקהל. אמרתי בואו לא נעשה את זה חד פעמי. וכך, צורת החגיגות הללו נמשכו שנים.היועץ לחגיגות היה גרשון פלוטקין. במאי מהתיאטרון הקאמרי. מילוא עוזב. הוא אמר לי אנחנו צריכים מנהל חדש. בוא תנהל. מצא חן בעיני לעבור לדבר אינטימי. עשרים ושניים עובדים. זה לא היה מכרז אלא הזמנה ששמחתי לקבל.ש: היה אכפת לך שזה תאטרון או שראית בזה עניין ניהולי?ת. הייתי זהיר מאוד. הייתי מפוחד. מהגיל הרך עסקתי בתרבות בתנועת השומר הצעיר. אני דרשתי ולקחתי על עצמי להיות מנהל כללי מלווה בוועדת רפרטואר. כך נוצרה חלוקה לייעוץ אמנותי. אורנה פורת, בתיה לנצט, חנה מרון. אחרים. הם כל כך רצו שזה יצליח, שיתוף פעולה כזה שיותר לא קיבלתי בשום מקום אחר.הקאמרי היה במשבר. חיסלתי את אולם מוגרבי במרתף. (שהפך לקולנוע סטודיו, עד שנשרף הבניין). עברנו לשחק רק באולם נחמני כשהאולם בדיזנגוף החל להבנות. קיבלתי דוח ראשון ממנהל חשבון ונחרדתי. פיטרתי אנשים לא יעילים שהביאו למצב הזה. קראתי לבעלי החובות, עשינו הסכם להתחיל לשלם בעוד שמונה חודשים. אמרתי, תנו לי הזדמנות אחרת התיאטרון יקרוס ולא תקבלו כלום. כולם חיכו שמונה חודשים חוץ ממעצבי התפאורות. שאלתי שאלות נאיביות ולמדתי על כל הדברים האחרים בתיאטרון והתחלתי להתערב בעוד דברים.פורמאלית לא הייתה לי יד בהצגות אך התחלתי להבין ולשנות. ראיתי את ההצגה מריוס. הייתה הצגה תוססת עם שם צוות עזר נפלא. רחל מרכוס, זלמן לביוש ואחרים. אך הזוג צעיר לא התאים לתפקידים. דרשתי להוריד את ההצגה ולמצוא שחקנים חדשים לתפקיד הצעירים. רציתי צעירים אמיתיים, יפים, אמינים למחזה. הבאתי את עודד תאומי ומצאתי בין מפוטרי הבימה את גילה אלמגור שזה היה המפגש הראשון שלנו והעלנו את ההצגה מחדש בהצלחה אדירה. הבאתי את זה להצלחה של שלוש מאות הצגות בתל אביב של אז.התחלתי להתעניין ברפרטואר וקיבלתי רשות לקחת את ההחלטה מתי, ואיך לחלק שחקנים בין ההצגות כך שייווצרו צוותים טובים. נוצרה אווירה שכולם צריכים לעשות את כל התפקידים ולעזור לכולם. ההצגה "בגלל חגורה" למשל, קומדיה מצחיקה שבגלל הבגדים התקופתיים הכמעט שיקספיריים גרמה לקהל לפחד לצחוק, גיליתי שיש פערים בדיאלוג בין הקהל לבמה. ומאז למדתי שלכל פרט בהצגה יש חשיבות. בלילה אחד החלפנו את הבגדים וזה הפך להצלחה.השתלטתי על הצד הטכני של בניית האולם החדש. מכיוון שלא הייתי קשור למסורות יכולתי לבוא בדרישות לפי השיקולים שלי. אחר כך ביקשו שאעשה את חג השנים עשר למדינה.ש. מתי התחלת לאהוב תיאטרון?ב-קאמרי, במשך הזמן התחלתי להבין את המנגנון בשלמותו. המחזות, השחקנים. לא יכולתי לדעת מראש אך ניסיתי לתת את הכיוון הנכון ביותר לכל הפקה. כשהעלינו את מרי סטיוארט של שילר זו הייתה אנטי תזה לכל מה שחנה מרון עשתה עד אז. תפקיד דרמטי מסוג אחר. נוגד את הצד הקליל תיאטרלי ומעובד מאוד. והיא הייתה אדירה.את המחזה תירגם דן מירון בתקופת המרידה הפוליטית שלו. הוא יצר שם איזה משפט שאמר "ואל תאמרי בטחון המדינה דוחה כל טענה" וכל הפרשנויות הפכו את זה לכיוון הרלוונטי של פרשת לבון - בן גוריון שהתרחשה באותם ימים. מעריב יצא אז בכותרת ראשית ענקית עם הציטוט הזה. פתאום באולם נחמני התפרצה סערת מחיאות כפים על שורה. יצרנו מעורבות מבלי שידענו. בלי לעוות את הטקסט ובלי ניסיון להעביר את המחזה לארץ.הייתה התרגשות עצומה. אז נעשיתי שפוט של העניין וזה מה שקבע את התשובה להתלבטות שלי אם ללכת לפוליטיקה, ונשארתי בתאטרון. יחד אם זה הייתי מעורב בפוליטיקה. היום חוגגים חמישים שנה לצוותא. מעטים זוכרים שצוותא לא התחילה במרתף באבן גבירול ואפילו לא במשכנה הקודם בבן יהודה. שלונסקי ואני הקמנו את צוותא במחסן של חנות ברחוב דיזנגוף כהצעה לתרבות של צעירים.ש. היית שותף לרעיון של טיסת אייבי נתן למצרים?באותם ימים היינו יושבים בקפה קליפורניה של אייבי נתן. ישבנו אלי תבור, אורי זוהר, עמיקם גורביץ פלוטקין ואחרים. התחילה שיחה על הרעיון של אייזנהאור שבקמפיין הבחירות שלו הוא אמר אם אני נבחר אני טס לקוריאה ועושה שלום. אמרנו בהומור, אייבי תביא שלום. כשהמטוס נפל צרחתי בבית, אני רצחתי אותו, מה עשיתי. כך שיחה הומוריסטית של בית קפה הפכה לאירוע כה חשוב. אין איש שנשמתו לא נעצרה בארץ כשהודיעו על נפילת המטוס. (אייבי נתן טס ביוזמתו הפרטית למצרים בניסיון לפגוש את נאצר) אחר כך ליוויתי אותו לפעולות בעולם.עזבתי את הקאמרי ב1962. נסעתי עם גילה לאמריקה. היא לומדת בניו יורק בבתי ספר למשחק אצל גדולי המורים ואני לומד ועובד עם קרן התרבות אמריקה ישראל. כשחזרתי החלטתי להקים את בימות. בנינו מסגרת בשם תלפיות, תשלובת אירועים יחסי ציבור ותיאטרון.אני מחליט לעשות את המגילה של איציק מאנגר. לא היה שם מחזה אלא קובץ שירים קשורים. הבאתי לקהל משהו חדש לחלוטין. מחזה עם שירים מוצג באידיש לקהל של תרבות גבוהה שמחזות אידיש בשבילו הייתה משהו זול. הקהל לא קיבל.הלכתי למיכאל אוהד ואמרתי לו אם זה לא מצליח אני עוזב את התיאטרון. אמרתי לו תבוא תראה תגיד איפה אני טועה. למה לא באים. בערב משפחת בורשטיין מצלצלת מכפר סבא ואומרת יש רק עשרים איש באולם אפשר לבטל? אמרתי לא.אוהד בא והפך את הקערה על פיה. הוא עשה שער במוסף הארץ וכתב שם שמאז "הדיבוק" לא היה כדבר הזה. אל תלכו, תרוצו. אם לא תלכו אתם לא ראויים ליותר מהצגות נוסח "חמש חמש" באוהל. זה מופיע ביום שישי. ואתה יודע הרי שמיכאל אוהד היה המשפיע בעיתונאי התרבות אז. אני מקבל טלפון ביום שישי בלילה מארמון חיפה. ההצגה אמורה להתחיל בתשע, כבר תשע וחצי ויש תור ענק בחוץ. זה היה אירוע מכונן בתרבות הישראלית. אמרתי תעלו על הבמה ותגידו שההצגה תתאחר והמסך לא יעלה עד שימכרו כל הכרטיסים. זה נגמר בחצות. למחרת בירושלים אותו דבר. כל ההצגות באידיש שהוצגו אז, בולוף, דז'יגן ו-שומכר החזיקו בקושי מאה הצגות ואני מונה את החשובות שבהן. "המגילה" הוצגה מאתיים חמישים פעם. התחלנו בחמאם ביפו, מעוז הקהל הצעיר התרבותי ועברנו לאולם הגדול של אוהל שם לשם בא הקהל האידישסטי ואותה הצגה באותה עיר זוכה להצלחה מחודשת. בעיני המגילה הייתה ההצגה הכי חשובה בחיי. ש. איך הגעת כמנהל פרטי להעלות דבר כמו איש חסיד היה?צריך להבין שמבחינתי ראיתי קשר נפשי אינטלקטואלי בין "איש חסיד", "המגילה", "בוסתן ספרדי" ו-נעמי שמר. בזה יכולתי להיות אחר. לא סתם להתחרות ברפרטואר קיים. יש אלף מחזות קבועים שאפשר לבחור מהם אבל לא רציתי עוד רפרטואר מקובל, ולא להתחרות בתיאטראות הגדולים.בא אלי דן אלמגור הציע את הרעיון והחלטנו להמחיז את סיפורי החסידים. נכתבו עשרות סיפורים כאלה לחמש שש שעות הצגה. מהן בחרנו כמות לשעה וחצי. נעזרתי ברב כהן אבידור ו-שלמה ניצן והמוסיקאי זראי. הוא כתב לי עשרים וכמה שירים חסידיים ושלושה שבועות לפני הצגה ראשונה אנו מבינים שהלכנו לכיוון לא נכון. ביטלתי את השירים של זראי ולקחתי שירים אוטנטיים וזה צמח. בהצגה ראשונה בבית המורים בתל אביב יושב יגאל אלון. מורה אחד יוצא ואומר לי, זה הלהיט של חייך. חיפשתי אותו במשך שנים אך עד היום אינני יודע מי זה. למה פניך חמרמרו הוא שאל. יש לך הצלחה.ובניו יורק בברודווי מופיעה כתובת ניאון גדולה "אגמון פרזנט" כאילו זה מובן מאליו. את בוסתן ספרדי כתב ואסף יצחק נבון, מי שהפך להיות נשיא המדינה עם הזמן. בוסתן ספרדי הוצג בהצלחה אדירה יותר פעמים מאשר הדיבוק לדורותיו. ואני לא צריך להסביר לך איך היו הימים כשזה עלה לראשונה ביחסים בין התרבות הספרדית והאשכנזית. פגשתי במקרה את צדי צרפתי שלא עבד אז. הוא אמר לי שיש לו חלום לביים את חוה אלברשטיין אמרתי לו מיד, לך על זה. וכך הילדה עם הגיטרה קיבלה ערב יחיד משלה, תזמורת, בגדי במה, אישיות חדשה והצלחה אדירה.ש. וכעת למה ואיך התקבלה "הנערים בחבורה" שזו הייתה העזה בכל העולם ובארץ פי אלף? ("הנערים בחבורה" היה המחזה ההומוסקסואלי הראשון שהוצג בהצלחה ענקית בכל העולם. מחזה שנחשב לפורץ דרך וחתרני. כזה שהיה מאין טיול מאורגן בחיי הומוסקסואלים.)תמיד אמרתי שאני פמיניסט מהבית. לא היה לי אבא. אמי עשתה כל מה שאבא היה אמור לעשות. הייתה לי פתיחות לדברים אחרים וחדשים. ראיתי את ההצגה בניו יורק ואמרתי אני מוכרח לפצח את הקהל והשקפת עולמו הסגורה בארץ. הבאתי את "היי קלוס" מאמריקה. את ההצגות הראשונות העלינו בקיבוץ העוגן, הופיעה משטרה וניסתה להוריד את המחזה כי פורמאלית לא אושר על ידי הצנזורה.ש. איך שכנעת שחקנים בארץ שאי אפשר היה לשכנע שחקנית לשחק לסבית במחזה "בדלתיים סגורות" של סארטר. עד שזהרירה חריפאי הסכימה?ת. השחקנים נתנו בי אמון כמפיק. שלמה בר שביט יעשה כל תפקיד טוב. על עודד תאומי פרץ גל שמועות שהוא כן הומו. מה גם שבמקרה יצא לו לשחק לפחות עוד דמות הומוסקסואלית אחת (אלן טורינג- לפצח את הצופן). יש כאן נוהג מוזר לחבר בין דמות בימתית ושחקן.ערכתי לקראת הבכורה, במיוחד למוסף הארץ, ראיון בכתב. נתן דונביץ עורך המוסף נתן לי אור אדום. זה היה ראיון עם עורך דין הומו. לראשונה ראיון אוטנטי עם הומו שסיפר על כל פכי החיים של הומואים בארץ של אז. יוסי שטרן נתן איורים. מיכאל אוהד לא רצה לכתוב על זה. הוא לא רצה להוציא את עצמו מהארון אז. דונביץ לא כתב שאני מפיק ההצגה ויצא כאילו זו פרסומת וכעסו עלי. כולנו התלבטנו. בהצגות הראשונות היה הלם קרב. דומיה מוחלטת.יש בהצגה שורה שאחד מהם אומר, על מישהו ( שאיננו על הבמה) הוא הומו ואחד מהם אומר, "איך זה יכול להיות, הוא נשוי". אפילו באמריקה אז לא הבינו אז את הרעיון שאפשר להיות הומו ונשוי. בארץ בכלל לא חשבו בכיוון.ש. כמה שנים אחרי בחרת להציג את "סיפור אהבה בשלושה פרקים" למה? ( סיפור אהבה היה כבר מחזה בן דור הומוסקסואלי אחר ונכתב על ידי אחד המחזאים ההומואים החשובים באמריקה. הפך גם לסרט)ת. אל תעשה לי פרסומת לזה, אבל כבר ערכתי חתונה בין שני גברים בסחנה, הפקתי דבר נפלא על הסחנה. ישבנו על רפסודה כולם לבשו לבן.לי אין שום שאלה בנושא. ולא בנושאים אחרים בהם צריכים פתיחות. סיפור אהבה בשלושה פרקים. גם היה פרובלמאטי עדיין. נתן דטנר ששיחק בתפקיד התלבט והתלבט אך נכבש על ידי היופי של התפקיד.ש. בוא נעבור רגע ל-נסים אלוני בבימות. הצגת שני מחזות שלו.הכלה וצייד הפרפרים (פעמיים: פעם עם מחזה אמריקאי קצר "רכבת תחתית". כמה שנים אחרי נסים אלוני כתב את הנפטר מתפרע, לכאורה המשך, והמחזה הועלה מחדש) ואת "נפוליאון חי או מת".הכלה וצייד הפרפרים, המחזה היה מוכן בזמן. היינו ארבעה שותפים והתחלקנו בסיכון כל אחד ברבע. התכוונו להעלות את המחזה הזה בניסיון לעשרים וחמש הצגות. הגענו לשלוש מאות חמישים."נפוליון חי או מת" לא הצליח. לפני הבכורה אמרתי לנסים דבר איום ונורא. תשמע נעשה הצגה בחדרה ונבדוק תגובות. יש בלוק של עשרים וחמש דקות באמצע נראה ונבדוק פידבק מהקהל. כמו בברודווי שמציגים בערים אחרות, מתקנים ומגיעים לניו יורק עם הצגה סגורה ומעובדת לפרטיה (גם אז זה לא תמיד מצליח) אחרי הבכורה אמרתי לו משפט איום, אתה פחדת שזה יצליח, פחדת להודות שיש לך שגיאה. לדעתי הוא היה מאוהב במלים שלו. הוא לא ידע לוותר על מלה שכתב.הסכנה הגדולה ביותר לתיאטרון המעלה מחזה כתוב במיוחד לו היא לא ההצגה, לא האויבים אלא האהבה. לא השחקנים אלא המחזה. מחזאי חדש שמתאהב בכתבים שלו. הוא כתב בדמו וזה אבי אבות הכישלון. עמדתי בסוף הצגת הבכורה בנחמני על יד גילה, הקהל היה רובו חברים של אלוני שמחא כף בפראות ואני אמרתי לגילה, כאן הפסדתי חצי מליון שקל.ש. "ילדי קנדי" היה בהפקה שלך?ת. את ילדי קנדי ראיתי בלונדון בפאב, לפני שהוצג באמריקה. המחזה כבש אותי, מצאתי הרכב מצוין וזו הייתה הפקה נפלאה. יצרתי את הפאב במועדון התיאטרון וההצגה הוצגה כשהקהל יושב מסביב לשולחן שותה ואוכל, כמו ב-לונדון. זעקתשנות השישים דיברה אל הקהל. צוות השחקנים היה נפלא וההצגה הייתה חוויה גדולה.ש. הייתה לך גם יד בסטירה?ת. במלחמת העולם הזדעזעתי שכילד שמעתי שזרקו בארץ פצצות על עיתונים באידיש. בבית התעקשתי לשמור על השפה. עשיתי דברים שמעניינים אותי. עשיתי בארץ יותר סאטירה מכל אדם אחר בארץ. ב73 התחלנו לעבוד על מחזה סאטירי עם מיכאל סידון, ב. מיכאל, דן אלמגור. רצינו לעשות משהו סטירי. קבענו פגישה במועדון התיאטרון במוצאי שבת. עשינו שם ניסוי אווירה. כמובן שיותר לא נפגשנו. להצגה קראו לוקש 73 הלכנו לצבא. כעבור ארבע חודשים נפגשנו ואמרתי בואו נקרא ונראה מה אפשר לעשות. וראינו שבעצם כל החומרים נשארו רלבנטיים, אך המחזה הפך להיות מחזה מחאה במקום סאטירה. פעם ראשונה בארץ. לא החלפנו טקסט. קראנו למחזה "מלחמה אחרונה, שם זמני". כל ערב היו בקהל חיילים עם נשק.אחר כך נולד תיאטרון נטו, לפני שבע עשרה שנה. חיפשתי דרך להתמודד עם חומרים רציניים בתאטרון פרטי. ב-בית ליסין יצרתי את הרעיון של יום ארוך. תלמידים באו מהבוקר קיבלו סדנאות וישבו עד ההצגה אחה"צ. רציתי תאטרון של שש שעות. בתשע שיריה בציבור, שיחה עם היוצרים.את המורים היה קשה לשכנע. עשיתי תרגיל. הלכתי לבית הספר של בתי. אמרתי אני רוצה לתת לכם הצגות חינם והבאנו מורים מבתי ספר אחרים. היה קשה. אמרו לי אתה משוגע. עשינו חמש הצגות כאלה ומאז אותן הצגות אפילו לא הייתי צריך לפרסם.

התיאטרון פעל כל היום. ביום הצגות הילדים, בערב ההצגות הרגילות, בחצות מופעים יחידים במרתף העליון. וסרט באולם שהתפנה מההצגה. יצרתי במקביל את התיאטרון הנייד. אמרתי לעצמי לך אל הקהל שלא בא אליך, תראה לו.. נוסעים למפעל בהפסקת צהרים, משאית,בעשר דקות מקימים במה מעלים מחזה מתקפלים וחוזרים. הצלחה מדהימה. עשינו מופעים בשכונת הארגזים ויצרנו מפגשים קהילתיים. אמרתי לעצמי, אני אביא אותם אלי. זה לא היה מקרי. חשבתי איך אני מגיע אליהם. לילות עכו שעשיתי בחאן הפכו עם השנים לפסטיבל עכו. השכנים הערבים שם הפריעו להצגה. הבאתי אתשושנה דמארי שתיתן ערב שירה בערבית. הם ישבו בבית הקשיבו ולא הפריעו שוב.ניסיתי לבדוק רכילות ישנה ואגמון ענה בדרכו על שאלתי מה היה יחסו לשיר "הוא עוד יחזור" שבזמנו אמרו שנכתב עליו הוא התחמק בחן. מה יש שיר כזה? עלי?ש. מה השתנה בתיאטרון באופן כללי מאז עד היום, האם זה הדמיון שלי שהיו הצגות יותר טובות? כתבנו כבר את כל המחקרים על השפעת הטלוויזיה וההשטחה שלה. זו ההשפעה מהעבר. אתה לוקח עכשיו את המובן מאליו כי אחרת אין לך סיכוי. הטלוויזיה שינתה הכל. יש ירידה אבל כשאתה רואה את "אנטיגונה" אתה מרגיש את התענוג של עשיית הדברים האלה ומאמין שעוד אפשר.זה גם נושא כלכלי יותר. יש ערים שאתה לא יכול להגיע אליהם כי לא בא קהל. בכל עיר יש היום מפעלות מינויים. אתה צריך למצוא חן בעיני קובעי טעם שנים מאלו בעיר, אחרת לא תוזמן שוב. תראה הצגה כמו קדיש לנעמי לא הצליח להיות מוצג מחוץ לתל אביב. ב-ניו יורק בברודווי קיבלתי עמוד בניו יורק טיימס של תשבחות. כאן לא יכולתי להציג אותו בחדרה. אני דאגתי שכל ההצגות מחוץ לעיר תראינה כמו בתל אביב. יש היום היכלי תרבות בכל עיר. אולמות מופלאים ובכל זאת כל כך קשה להביא הצגה לקהל.שמעון פינקל (שחקן שניהל את הבימה בעבר) בא אלי יום אחד אחרי שפרסמתי את תכנית המחזות לעונה החדשה. הוא היה בן 92. הוא אומר, תראה מר אגמון. יש דברים שאני מסכים אתם ויש דברים שלא בבחירה שלך. רק דבר אחד אני לא רואה בתכנית הזו, תפקיד בשבילי. בן תשעים ושתיים, לא מקסים? יש לנו במאים טובים, אל לא מספיק. חסרים במאים טובים. נולדה מסורת משחק חדשה. מודרנית לכאורה, אך לא תמיד מספקת.עוד שאלה אחת, אחרי כל המסע הזה, אתה עוד אוהב תיאטרון?אני אוהב שני דברים בחיים, את גילה, את המשפחה שלי ילדי ונכדי ואת התיאטרון. ותראה איך זה יכול להתאחד. הוא מחייך...ואני מודה לו. השעה התארכה, לא דיברנו על הפוליטיקה של התיאטרון. ועוד נושאים מסביב למאורעות שקרו לו בתאטרון, מבחינת רכילויות קטנות ומבדרות, ומסתבר שאגמון דווקא יכול לספר בהנאה.בדרך הביתה נזכרתי שהיו לי עוד כמה נושאים שלא הזכרתי בשיחה אתו.. לא דיברנו על האנסמבל הקאמרי, אותו ניהל. לא שאלתי על מקהלת רינת ולא על תחרות רובינשטיין, שגם אותה ניהל.אני חייב להזכיר עוד מפעל ענק של אגמון שאיננו מתחום התיאטרון. בימים אלו חוגגת תכנית הראיונות שלו בגלי צה"ל ארבעים שנה. תכנית בה הוא מראיין בכל שבוע אדם אחר מכל תחומי החיים ראיונות עמקים המגלים את עומק הסקרנות והעניין האישי של יעקב אגמון. הפרס הוענק לאיש רב אשכולות ויפה הבחירה בו.

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר