אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לאנג לאנג בפילהרמונית: הילד שמפריח פרפרים מבין אצבעותיו


התמונה של דן לחמן

חגיגות השבעים בפילהרמונית ממשיכות. לאנג לאנג שהיה כאן כבר בעבר חזר לעוד סדרה של קונצרטים. שלושה קונצרטים בהם הוא מנגן יצירות שונות בכל אחד. הוא נולד ב1982. בגיל שלוש עשרה זכה בפרס הנגנים הצעירים בתחרות על שם צ'ייקובסקי. היום הוא פסנתרן בעל שם עולמי המנגן עם כל התזמורות החשובות בעולם. למזלנו מהטה מצליח להביא אותו עדיין לישראל, לפני שייהפך לכוכב שאי אפשר יהיה לעמוד במחיר שלו.

צריך לראות את הרפרטואר אתו בא הפעם לישראל. בערב אחד הוא מנגן ברטוק. בשני צ'יקובסקי, ובשלישי ברהמס. שלושה עולמות שונים לחלוטין. משיא הרומנטיות למודרני. אני שמעתי את ערב צ'ייקובסקי. הסימפוניה הרביעית בניצוח זובין מהטה והקונצ'רטו לפסנתר מספר אחד המפורסם.יש לי בעיה לכתוב על מוסיקה. כשמנסים להסביר לי שלמוסיקה יש משמעות, מעבר לצורות הרגשיות העוברות אלי, ויש כוונות פילוסופיות עמוקות אני מתבלבל ונאטם. בשבילי המוסיקה היא הנאה אבסטרקטית. רגשית מאוד אך אבסטרקטית. אני לא יכול לזהות נושאים מוסריים במוסיקה למשל. אם המלחין היה מאוהב או חשב על מושא אהבתו כשכתב, ממש לא מעניין אותי. אני מתחבר לרגשות שהמוסיקה מעוררת בי. צ'ייקובסקי הוא המוסיקאי הלאומי הרוסי. בכל הזדמנות, שמחה או עצובה, מנגנים אותו באופן רשמי. המוסיקה שלו לבלט היא מדהימה. אין כמוה ליופי לדיוק והבנת המדיום אותו אהב. לגבי יצירותיו האחרות הדעות שנויות במחלוקת.הוא רב אמן ביכולתו לסחוף מאזינים ולהמם אותם בצבעים שמפיק התזמור שלו. הוא דרמטי מאוד בדרך כלל, בומבסטי מאוד. הסימפוניה הרביעית שלו למשל, זו שנוגנה הערב מתחילה בתרועת חצוצרות ודוהרת הלאה כשכל כלי התזמורת רועמים רוב הזמן במלוא כוחם. רוב הנושאים המוסיקאליים בסימפוניה הזאת לקוחים משירי עם רוסיים מוכרים. כך שהקהל הרוסי, וגם אלו האמונים על שירי מקהלת הצבא האדום, נסחף אחרי המוכר וכמעט יכול לזמזם יחד עם התזמורת.אין ספק שצ'יקובסקי היה מתזמר ענק. מה שאינני בטוח שהיה גם מוסיקאי כזה. הרגש האמיתי שטוח על חשבון הסנטימנטאליות והרגשנות. צריך להיות מבצע ענק כדי להפוך את הסימפוניה למוסיקה על רמה גבוהה יותר.

שמעתי רק פעם אחת אחד כזה, כשגיאורג שולטי ניצח בלונדון על הסימפוניה.זובין מהטה ניסה ובחלקו גם הצליח לתת פרשנות משלו לסימפוניה. במקום לשקוע במעמקי הרגש הוא הוביל את התזמורת לנגן בסגנון "ברכטיאני" מנותק קצת מהרגש כדי ליצור מבנים סימפוניים נקיים יותר ולצייר את רגשות בצורה לא רגשנית. לעתים זה הצליח, לרגעים שיעמם. אך סך הכל הגישה השונה הייתה מעניינת.אני חייב להודות שהמקום בו אני יושב מצטיין באקוסטיקה רעה במיוחד. קשה לשפוט את איכות הצליל הכללי. אך נראה לי שמהטה הצליח להוציא מהתזמורת יכולת נגינה מרשימה. כל כלי ניגן בהבלטת צבעיו ויכולותיו. החצוצרות תקעו במרץ. התופים בקעו את המעיים. הרעש והמהומה הגדולה היו מהנים בדרכם המיוחדת. כי הרי התזמורת מנגנת כמעט לכל אורך הסימפוניה בפורטה, מלבד פרק אחד מעודן וחביב המנוגן בעיקר בפיציקאטו ( צביטת המיתרים באצבעות בלי שימוש בקשתות) ולא יכולתי לחשוב איזה שימוש אחר ומופלא עשה מאהלר בחצוצרות התזמורת. אך אי אפשר להתכחש לעצמה הסוחפת הזו של תזמורת מריעה בכל כוחה.כשהצטרף אליו לאנג לאנג לנגן את הקונצ'רטו כבר לא היו לי ציפיות גדולות במיוחד. קונצ'רטו שחוק מנוגן בידי עלם צעיר בן 24. למה אפשר לחכות חוץ מעוד ביצוע בומבסטי.

מה גם שהקונצ'רטו הזה דורש לפחות בפרק הראשון שלו הקשת קלידים חזקה ורעשנית. מה שהיה נהוג לכנות פעם נגינה גברית, אלא שהיום בשל פוליטיקלי קורקט כבר אסור לקרוא לדברים כך, מה גם שנשים רבות מנגנות את הקונצ'רטו הזה. הוא התיישב ליד הפסנתר, הביט לרגע במהטה הושיט את אצבעותיו לקלידים ובתוך שניות היפנט את הקהל.בימינו אי אפשר לדבר יותר על טכניקה גדולה. רוב המורים החשובים מוציאים טכנאי פסנתר מעולים. השיפוט כולו מהצד המוסיקאלי והרגשי. ו-לאנג לאנג מעמיד בפני המאזין סימן שאלה, מניין לצעיר הזה עומקים שכאלה. יכולת נפלאה שכזאת להתחבר לרגשות עמוקים כל כך ולהקרין אותם החוצה.יש בידיו עצמה אדירה כשצריך, אך ברגעים הליריים השקטים הוא מפריח פרפרים מחולל קסמים והפסנתר הופך ללהקת זמירים. קשה לחשוב על הקונצ'רטו הזה המצריך בחלקו הגדול הקשה דרמטית כעל משהו יותר עדין. לאנג לאנג הביא את הפסנתר לשיר לכל אורך היצירה.נכון שהנגינה עצמה היא המרכיב המרכזי, אך אי אפשר להתעלם משפת הגוף של הנגן. מהרגע שהתיישב ליד הפסנתר כיוון את עצמו אל התזמורת. כשלא ניגן הקשיב ונענה לכל בדל רגש מתחלף. לכל צליל. הוא היה רך ודרוך בעת ובעונה אחת. ופניו מביעות את כל קשת הרגשות האפשריים. אפשר כמובן לחשוב שזו הצגה, אך במקרה שלו אינני חושב כך, אני יודע שמורים מלמדים גם איך "להציג" על הבמה. אצל לאנג לאנג הכנות כובשת. לפני איזה זמן ניגן כאן כנר אמריקאי צעיר ומחונן, יהושע בל. אך לאורך כל הקונצרט שלו היה לי קשה להביט אל הבמה. הוא התנהג על הבמה כמו שחקן הוליוודי המשחק תפקיד כנר לסרט גורף אוסקרים. גם הוא העווה את פניו וקפץ והתנדנד. ברגע אחד הכינור נגע בבמה ושנייה אחרי ריחף במרומים. אצל בל באמת חשתי בהצגה אמריקאית. לאנג לאנג יושב, מאזין, שוקע, עיניו נשואות למנצח אוזניו לתזמורת, מתמכר למוסיקה. הוא נהנה לנגן ולהיות על הבמה, אך בסוג של אצילות. אולי בגלל שהוא סיני, אינני יודע.לא חשבתי שאמצא את עצמי נרגש עד דמעות בסופו של הקונצ'רטו הזה. זה קרה לי, ובעיקר אחרי לאנג לאנג ניגן כהדרן את שופן.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן