אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זה הים הגדול / תיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן

יוסף בר יוסף הוא מחזאי פורה מאוד שבאופן די מפתיע לא מוצג מספיק בארץ. את מחזהו הראשון "טורא" העלה תיאטרון הקאמרי כבר ב1963. מחזה בו התגלה לראשונה יהורם גאון והוכיח שהיה יכול להיות מבכירי השחקנים בארץ. "אנשים קשים" הוצג פעמיים אך מסיבות לא ברורות לא תמיד מזכירים את שמו כשמונים מחזאים מקומיים למרות שזכה בפרס ישראל. יוסף בר יוסף הוא בנו של יהושע בר יוסף. סופר שהחל את חייו במאה שערים והתפקר. את פרסומו הגדול והפופולאריות שלו קיבל כשהחל לכתוב על חיי החרדים, סיפורים המערבים יחסי מין, שטענו שהם על סף הפורנוגרפיה, ודת. ספרו החשוב היה "עיר קסומה" על החיים בצפת. כל זה היה יכול להיות שלא מגדר העניין אלא שבמחזה הזה יש הד לחיי הוריו, של יוסף. סיפור המחזה פשוט. השנה 1950. זוג חרדי צעיר עובר מירושלים לתל אביב ועובר לגור ליד הים. הוא ילך ויתפקר, היא תשמור על גחלת הדת או לפחות המסורת העמוקה. כמו הוריו של המחזאי, לפי הודאתו שלו.מולם זוג רוסים עולים שהיו פרטיזנים. הוא קטוע רגלים, היא אישה יפה בשיא בשלותה. שכן אחר, צעיר שבא לתל אביב ללמוד בקורס המלצרים הראשון במדינת ישראל. ומסביב כמה דמויות של שכנים.הים משמש ברבדים שונים של המחזה. הוא הים עצמו, שלחופו מתרחצים עושים התעמלות ומקיימים יחסי מין. אך הים הוא גם משאלת לב, סמל לחופש, לאין סוף המסתתר בו, ליכולות חדשות. הים מסמל לנוח, הצעיר החרדי, את החופש אליו הוא שואף. את האהבה האין סופית הנרמז בים. אהבה שתתגשם בפרטיזנית הרוסייה.שפת המחזה נעה בין היום יומי, הפואטי והסימבולי. דרישה המעמידה אתגרים רבים בפני השחקנים.כשעולה המסך מתגלה לעין גדר הטיילת על שפת הים. קל לזהות. על החוף הצהוב שוכבים מתרחצים. מישהו עושה התעמלות, אחר מעיף עפיפון. חוף כמעט מדויק. ריאלי, כולל כמה חופנים של חול אמיתי. בצד, רמז למרפסת של בית קפה, כמו שהיו פעם. זמרת מופיעה בו. אינני יודע מנין לקחה דדי ברון הבמאית את הדימויים. הרי היא עוד לא חייתה אז. הדימוי כל כך מדויק עד ש הזמרת המופיעה על מרפסת בית הקפה מזכירה את הזמרות שהיו מופיעות אז על שפת הים. ז'ני לוביץ למשל. לולה פולמן זמרת שהגיעה לכאן אחרי השואה באותם ימים. אכן, היו בתי קפה והיו זמרותלדדי ברון יש ראית מרחב של הבמה. היא כבר הוכיחה זאת במחזות קודמים שלה. ויש לה כבר דבר שהפך להיות בעיני כמעט סמל קבוע אצלה. בהצגות שלה זורמים מים אמיתיים על הבמה. הן בנסיגה ממוסקבה והן בלילה טוב אמא היו ברזים "אמיתיים" גם כאן לרגע ברז אמיתי בחצר הבית. התפאורנית פולינה אדמוב בשיתוף עם יוסי בן ארי מתכנן התלבושות הצליחו ליצור אווירה די מדויקת של הזמן ההוא. מול השמים הכחולים והחול הצהוב, תולה דדי ברון את מעילו האדום של המלצר המתלמד ככתם צבע מושך עין. המלצר והצבע יהיו אלה המרמזים על הדרמה הטרגית בסוף המחזה. ההצגה קמה ונופלת עם השחקנים. לחלקם אין את היכולת הרטורית לומר טקסט שהוא הן יומיומי והן פיוטי באותו זמן. לכן משפטים סמליים יפים מאוד נעלמים קצת וצריך להקשיב לטקסט יותר ממה שהשחקנים מצליחים להביע. יחזקאל לזרוב בתפקיד נוח, הבעל הצעיר והמתפקר אינו מגלה את העצמה הרגשית הנדרשת למעבר שהוא עובר בין תחילת המחזה להמשכו. נכון שבסצנה בה הוא מספר על אהבתו לריטה, הפרטיזנית הוא מצליח להביא רגש ובכלל בכל החלק השני הוא היותר מודרני הוא יותר טוב, לחלק הראשון כצעיר חרדי השואל שאלות חדשות הוא לא מצליח ליצוק תוכן פנימי עמוק מספיק. ל-מיכל בלנקשטיין כפנינה, אשתו החרדית של נוח יש נוכחות נעימה מאוד. היא מצליחה ליצור אווירה של סבל כן וזה לא מעט. מיכאל טפליצקי המשחק את מישה, הפרטיזן קטוע הרגליים המתנייד על עגלת גלגלים יש נוכחות מקצועית מאוד. יש לו יכולת קולית מרשימה, הוא מסוגל לעבור מלחישות פלצט שרקנית לקול מלא ולהכיל בתוכו גם רגש גם טכניקה ואפילו לרגש לרגע. תגלית הערב לגבי היא הלנה ירלובה המשחקת את אשתו של מישה. אישה יפה, היודעת להיות חושנית. להתנועע נכון על הבמה. לתת תחושה נוספת שהיא נהנית להיות על הבמה. אני יודע שיהיו לה קשיים והיא תסבול מכיוון שהיא מזכירה את הופעותיה הראשונות של יבגניה דודינה, אני מקווה בשבילה שהדמיון ימחק והיא תגלה אישיות משלה. הנוכחות שלה חריפה מספיק כדי להאמין בתקווה הזו.

מירה עווד ממלאת שני תפקידים. את הזמרת ובעיקר את אסתר הצעירה הירושלמית חרדית הבאה להשתדך לרב זקן. אין ספק שלשתי הנשים החרדיות במחזה, הלבוש המוכר של העדה החסידית עוזר ליצור דמות. לבוש המחייב התנהגות. מירה עווד מצליחה במעט הסצנות שלה לצייר דמות של נערה חרדית המוכנה להימכר לזקן.

נדב אסולין, השדכן, תפס את תפקידו כקומי מדי. הוא הצעיר המתאהב באסתר אותה הוא צריך לשדך לאחר. יכולתי לתאר לעצמי את שמוליק סגל למשל מבצע את התפקיד, איך הוא היה משלב את המצחיק הקריקטורי עם המבוכה האנושית. נדב אסולין נשאר על גבול הקריקטורה.ישנם עוד כמה תפקידים אפיזודיים. דינה בלאי שלא ראיתי אותה זמן רב מצליחה להיות שכנה נוגעת ללב בעיוורונה לגבי בנה. בסך הכל תודות למחזה המעניין מאוד ולכמה רגעים נוגעים ללב באמת ההצגה יוצרת משקע רגשי מסוים למרות כמה פספוסים פה ושם. למרות שאני יכולתי לדמיין את ההצגה מבליטה יותר את הרבדים הלשוניים, סמליים, פואטיים. כאן ההצגה איננה ריאליסטית לחלוטין, למרות הבמה המרמזת למקום ריאליסטי מדויק אך למרחב הפואטי איננה מגיעה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן