אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

- לעבוד על העולם כולו:זהירות מצלמה


התמונה של אלי אשד

לעבוד על העולם כולו: ביקורת על הסרט הדוקומנטרי "זהירות מצלמה"

האמת היא דג מלוח. הגולף

הוא מקל ארוך עצוב. מקס טונה שרייבר

היום האחד באפריל יומם של המתחנים והמתיחות וזה יותר מכל יום אחר בשנה הזמן המתאים לדון בפרטנות בסרטם הדוקומנטרי של שאול בצר ו-רועי ארד "זהירות מצלמה" שעוסק באחד מהמתחנים הישראליים המפורסמים ביותר.

סרט זה הוא בעל חשיבות מיוחדת מאחר שלראשונה נחשף בו פן חשוב אך כמעט בלתי ידוע בעולם התרבות המקומי - המתחנים וסרטי המתיחות שיש שרואים בהם את הז'אנר הישראלי הייחודי ביותר. שכן זאת יש לדעת סרטי מתיחות נעשו בארה"ב (שם סידרת "המצלמה הנסתרת" של אלן פאנט זכתה לפופולאריות רבת שנים), בדרום אפריקה, באנגליה ובמקומות רבים אחרים אבל בשום מקום אחר לא זכו סרטי ותוכניות המתיחות להצלחה כה גדולה ומתמשכת כמו בישראל.

באמצע שנות השבעים נוצר כאן גל שלם של סרטי מתיחות כגון "ישראלים מצחיקים" של בועז דוידזון ו-צבי שיסל והמשכו בסרטיו של יהודה ברקן. הגל הזה רשם לעצמו שני מקומות ברשימת עשרת הסרטים הישראליים המצליחים ביותר בכל הזמנים ומעריכים שביקרו בהם כארבעה מליון מתוך 25 מיליון הצופים שביקרו בלמעלה מה-160 סרטים ישראליים שנעשו באותה התקופה. היו שראו בכך סיפור הצלחה, היו שהגדירו זאת כבדיחה אומללה אבל העובדות אין להכחישן. וכמובן הז'אנר ממשיך להצליח מזה שנים רבות בטלוויזיה בתוכנית "פיספוסים" של יגאל שילון הממשיכה למשוך צופים רבים לערוץ 2 מזה שנים רבות.

רועי ארד ו-שאול בצר חושפים לראשונה את אחד מחלוצי תחום המתיחות הישראלי - מקס "טונה" שרייבר, אדם שהיה מפורסם למדי בברנז'ה התל אביבית של שנות השישים והשבעים אך נעלם וירד לארה"ב, יפה עשו היוצרים שחשפו דמות מעניינת אם גם אקסצנטרית זאת.

נשאלת השאלה: איזה עניין יש לצופה הישראלי המודרני והמתוחכם בדמות תל אביבית נשכחת שהייתה ידועה רק בברנז'ה מצומצמת מאוד?

התשובה היא קודם כל שלתחום המתיחות שבו עסק שרייבר יש שורשים עמוקים מאוד בתרבות היהודית והישראלית. ניתן לטעון שאחד המתחנים הראשונים מופיע כבר בתנ"ך והלא הוא שמשון הגיבור שעסק במשחקי חידות ומתיחות אכזריות עם יריביו הפלשתים. בקהילה היהודית מתחנים כמו הרשלה האוסטרופולר היו פופולאריים מאז ומתמיד על ידי מתיחותיהם שבאמצעותם הוציאו סכומי כסף כבדים מעשירים ערלי לב (בטכניקות שניתן לאמור שהקהילה החרדית ממשיכה להשתמש בהם גם היום כדי להוציא כסף מהמדינה). המתיחות היו חלק בלתי נפרד מהווי הפלמ"ח כפי יודע כל מי שקרא את 'חבורה שכזאת' של פוצ'ו ואת 'ילקוט הכזבים' של חפר ו-בן אמוץ (מתחן ידוע בפני עצמו). גיבורי ספרות הילדים הידועים ביותר כגון הקוף קופיקו והתוכי תוכידס עסקו במרבית זמנם בעיקר במתיחות אכזריות על חשבון שכניהם ושכנותיהם וכמוהם הילד הבלתי נראה דנידין שעסק בשיגוע האנשים סביבו עד שמסיבות של ביטחון המדינה עבר לשגע ולמתוח מנהיגים וחיילים ערביים. למתיחות יש היסטוריה ארוכה מאוד ברדיו, שם שדרנים כמו מושיק טימור ויהודה ברקן היו מתקשרים לאנשים ו"משגעים" אותם בטלפון להנאת המאזינים.

מכל אלה קצרה הייתה הדרך לסרטי המתיחות שהמפורסמים בהם הם "ישראלים מצחיקים" של דווידזון וסרטיו של יהודה ברקן. זה מביא אותנו למקס שרייבר החלוץ הקולנועי הנשכח של התחום כולו.

מקס שרייבר היה בין חלוצי התחום החשוב והשוויוני הזה כל כך. אנו צופים בסרטיו שבהם תמיד הקדים את זמנו ושתמיד היו כישלונות שלא באשמתו של מקס (או כן באשמתו) כאשר כל סרט היה כישלון גרוע מקודמו.

טונה התפרסם לראשונה ב-1965כאשר הוא הפיל בפח את דוד בן גוריון עצמו כאשר התחזה לנסיך אפריקני (!) שהבטיח סכום כסף עצום לישראל אם רק מר בן גוריון יבצע סוג התעמלות מסוים שמר בן גוריון מיהר לבצע רק כדי לגלות שנמתח. ועל כל זה אנו למדים מקטעים של סרטי חדשות בשחור לבן של התקופה.

מאוחר יותר הוא יצר את סרטו הראשון "מלחמה שכזאת" (מ-1967 !) שבו הציג את המתיחה ההומוסקסואלית הראשונה. לא במפתיע הסרט היה כישלונו החרוץ הראשון של טונה אבל בהחלט לא האחרון. בשנות הזוהר שלו (שנות השבעים) הוא אף טס בכדור פורח למצרים במטרה לפגוש את מנהיג מצרים סאדאת ולהביא על ידי כך שלום. שלום הוא לא הצליח להביא אבל פרסום בהחלט כן.

אנו זוכים לצפות בסרט של בצר בתרומתו הייחודית של מקס לקולנוע המדע הבדיוני הישראלי, שבו הפגיש בחורה ישראלית ממוצעת עם חייזר משונה צורה מהכוכבים (סרט שאנשי האגודה הישראלית תכננו להקרין אותו בכנס "איקון" האחרון שלהם אך נמנעו בגלל התנגדויות שונות שהושמעו על רקע "איכותו" של הסרט). אנו צופים בקטעים מהסרט היחיד שלו שכן הצליח - "זהירות מצלמה" האלמותי

שבו יצר טונה את דמות הפולחן של "איש השערות", אדם שעיר מעין כמוהו שהפך לאופנתי מאוד בשנות השבעים. אנו צופים בנשיקה הארוכה ביותר אי פעם בסרט ישראלי במלודרמה הכושלת "אורה" (3 וחצי דקות כפי שאפשר לראות משעון הקיר הענק שאותו אוחז הגיבור תוך כדי הנשיקה), ובסרט המתיחות הנדיר ביותר שנעשה אי פעם - "זהירות מצלמות 2" ( 1980). סרט מתיחות ללא אנשים שבו מותח שרייבר את עולם החי והדומם, בעלי חיים, קירות ציוד משרדי ופוחלצים, שממנו שרדו רק כמה שניות של קטעים בלתי ברורים של מתיחה הנעשית על צב. הסרט אולי לא במפתיע שם קץ לקריירה הלא בדיוק פורחת של טונה.יוצרי הסרט מראים לראשונה כי יש הרבה יותר במקס שרייבר ובסרטיו ממה שנהוג היה לחשוב עד כה בעיקר בידי המבקרים האליטיסטיים (ששניים מהם מופיעים בסרט) שקטלו את סרטיו ללא רחם.

לאמיתו של דבר בדיקה מדוקדקת מראה שיש בסרטיו מסרים פוליטיים וחברתיים נועזים וחתרניים מאין כמוהם. הסרט מביא מגוון של דוגמאות מהמתיחות של שרייבר ואת אלה אפשר לחלק לכמה קטגוריות:

בדיקת המוסכמות החברתיות –כיצד יגיבו חיילי צה"ל אמיצים למראה שניים מהם שמתחילים להתחבק ולהתנשק לעיני כל, במה שהוא כנראה המתיחה ההומוסקסואלית הראשונה (אבל בהחלט לא האחרונה).

בדיקת הנחישות והנכונות לכל הציונות. כיצד יגיבו מנהיגי המדינה ובראשם דוד בן גוריון להצעה של מנהיג אפריקני אלמוני לתת סכום כסף עצום למדינה אם רק בן גוריון ואישתו ישחו שחיית גב? האם ניתן לראות במקס "טונה" שרייבר כמבשר מוקדם של ה"פוסט ציונות"?

מפגש עם "האחר". למשל כיצד יגיב זוג על שפת הים כאשר ניגש אליו חייזר מסתורי בקסדה מוזרה?

זעזוע נורמות יום יומיות באופן אנרכיסטי או דדאיסטי, למשל כאשר אדם מלטף את גבה של בחורה וישבנה מתחיל לשוחח עימו.

כל הקטגוריות האלה של המתיחות מטרתן לזעזע את תחושת המציאות של הנמתחים מצד אחד, ומצד שני להוכיח כי הנמתח הוא כל אדם, גברים ונשים, זקנים וילדים, אשכנזים וספרדים, אתיופים וחרדים, חילוניים, דפוקים ומצליחים, יפים (ובעיקר יפות) ומכוערים. אין משוא פנים ואין הפליה וכי הכל הם בחזקת נמתחים. אפילו אנשי הצוות של הסרט הם בין הנמתחים כאשר מקס שרייבר אינו יכול לעצור את עצמו ומנסה למתוח את אימו של הסטודנט בעל הרעיון לסרט כשהוא מתחזה לבמאי הסרטים הדוקומנטרים הידוע ארי ליבסקר ובכך מובא המסר של סרטי המתיחות בכלל ושל מקס "טונה" שרייבר בפרט: כאן יש שיווין מוחלט, כולנו עם אחד, כולנו חמדנים מציצנים גרגרניים ובהמיים. אין כאן חלילה איזו חבורה של ברנז'ה מצומצמת מרחוב שינקין וסביבתו בתל אביב שעושה סרט על עצמה ועל מקורביה בליווי שפע בדיחות פרטיות שיובנו רק בידי אותם המקורבים כמקובל בקולנוע ובתקשורת הישראלית. אלא סרט על כלל החברה הישראלית על כל מרכיביה השונים והמגוונים. כאן אנו נתקלים לראשונה בישראלי כפי שהוא באמת ולא כפי שאליטה שחצנית מסוימת מציגה אותו. לא שמאלני או ימני או חרדי או ליכודניק או קיבוצניק, או שינקינאית אלא סתם ישראלי בהמי עם נטייה לכיעור וסטייה לגסות.

הבמאים טרחו ולהכניס כמה ראיונות עם אושיות תעשיה כגון משה טימור ו-יהודה ברקן, מני פאר וג'וזי כץ ו-נורית גפן (שכיכבה בסרט של טונה). אך עם כל הכבוד לא תמיד ברור מה הקשר של אלה לחייו של שרייבר. רק מומחים בתולדות המתיחות בתרבות הישראלית ידעו שטימור הוא המתחן הרדיופוני הראשון. חבל שהיוצרים לא הבהירו זאת יותר. לצופים מובאים גם ראיונות עם מבקרי הקולנוע שמוליק דובדבני בראיון שהוא פסגה של סרט תיעודי בתחושת התנשאות והבוז והזלזול שהמבקר המכובד מעביר כלפי מושא דבריו עם כל זה שהוא מנסה לשמור על אובייקטיביות כביכול, בדומה לביקורות שלו בעיתונות. המשורר רוני סומק מדבר, אולי בפעם הראשונה, בשבחו של האיש שנשכח והוא כמעט היחיד גם בסרט. מרואיינים גם שחקנים שונים בסרטיו של שרייבר שהתחושה העיקרית שהם מעבירים היא נוסטלגיה מלווה בבלבול. כאילו עד עצם היום הזה אינם מצליחים להבין את האיש והשאלה מדוע שמישהו יטרח לעשות עליו סרט נשארת תלויה כל הזמן באוויר בין המרואיינים ובין הצוות.

המעניין מכל הוא שרייבר עצמו, הבוהמיין הלא יוצלח. אנו צופים בו בצעירותו דרך סרטי המתיחות שלו ובבגרותו כיום כאשר עבר לארה"ב שם הקים מועדון המוקדש רק לשירי פרנק סינטרה (למה פרנק סינטרה?). אנו צופים בתמונות שלו עם גדולי מדינה כמו משה דיין ואסי דיין ועל עטיפות המגזינים של התקופה כמו להיטון. אנו גם נאלצים לחזות בהשמעה אין סופית של שיר של פרנק סינטרה מפיו של שרייבר. טוב היו עושים המפיקים אם היו מוחקים את הקטע המביך הזה לחלוטין וממלאים את הזמן בעוד כמה ראיונות או צילומי מתיחות. אך דמותו נשארת בגדר תעלומה בלתי מפוענחת, אם כי במידה מסוימת הוא סמל של תקופה. מעבר לכך שרייבר יצר עידן חדש שהרי מה הן כל תכניות "המציאות" של היום ככל סדרות ההישרדות וה"ג'ו מיליונר" על פועל בניין שמוצג כמיליונר לפני חבורת דוגמניות שמנסות לכבוש את ליבו אם לא תוצר של רעיונותיו של איש זה שהקדים את זמנו?

סך הכל סרט אינפורמטיבי מאוד על דמות שנשכחה וטוב שהוציאו אותה מהבוידם. מומלץ לכל חובבי סרטי המתיחות ולכל מי שרוצה להרחיב את ידיעותיו על הברנז'ה התל אביבית לדורותיה.

טונה שרייבר פוגש את הגולם:

( להלן קטע רלבנטי על טונה שרייבר שלקוח מהספר "הגולם: תולדות קומיקס ישראלי (מודן 2003) שכולל ראיון שניהלתי עם טונה:

"להצלחה גדולה לא פחות זכו המתיחות סביב דמותו של הגולם. הגולם היה כעת דמות ידועה כל כך בפנתיאון הגיבורים הישראלי שזה היה רק עניין של זמן עד שיתחילו להשתמש בו במתיחות. המתחן הנודע מקס "טונה" שרייבר שהִרבה לעשות סרטי מתיחות בשנות ה-70 השתמש לא פעם בדמותו של הגולם. הוא היה מסתובב במקומות שונים ברחבי הארץ לבוש תחפושת שבה נראה כמו הגולם מהציורים, כולל מסכה חסרת תווי פנים, ומופיע בבניין המשטרה בתור הגולם שבא להושיט עזרה לכוחות החוק, למרבה התדהמה של השוטרים (שהתברר שכמה וכמה מהם היו קוראי "גולם" נלהבים בילדותם). שרייבר גם אהב להיכנס לשירותים ציבוריים במקומות שונים כשהוא לבוש בחליפת הגולם ולפנות לאנשים שעסקו בענייניהם הפרטיים ולהציע להם את עזרתו. אלפי אנשים התגלגלו מצחוק כשקטעים אלה הוקרנו בקולנוע בסרט "זהירות מצלמה".

אוריאל רשף היה משועשע הרבה פחות, אבל הוא התנחם בכך שהמתיחות לפחות מחיות קצת את העניין של הציבור בדמות. מספר מקס "טונה" שרייבר (היום בעל מועדון לילה בארצות הברית): תבין, אני תמיד אהבתי את הדמות של הגולם, תמיד חשבתי שזאת דמות, איך אתם קוראים לזה היום? 'מגניבה'. חשבתי שיהיה נחמד להקים את הגולם לתחייה כאילו הוא היה קיים באמת, וזה הכול היה ברוח טובה בלי לרצות לפגוע באף אחד.

"אני והצוות היינו מסתובבים בחליפה של הגולם בכל מיני מקומות כמו שירותים ציבוריים או חוף הים, והיינו ניגשים לאנשים ומציעים להם עזרה בתור הגולם. היו אנשים שבאמת חשבו שאני הגולם!

א"א: "ואיך זה היה ללכת במשך שעות לבוש בחליפה כבדה?"

מקס: "קשה מאוד, תאמין לי – לא הייתי מאחל את זה לשונאים הכי גדולים שלי. לפעמים אתה רוצה להתגרד, או לעשות את צרכיך, ואתה לא יכול עד שלא תוריד את הדבר הארור הזה מעליך. אתה הולך עם זה בשמש הקופחת, ואתה מרגיש איך המוח שלך נעשה נוזלי. תאמין לי, הגולם באמת היה צריך להיות בעל כוחות-על כדי לשרוד יותר מכמה שעות בחליפה שלו! אבל מצד שני היו לזה גם תוצאות חיוביות: פעם אחת הייתי לבוש בחליפה ובמקרה מצאתי את עצמי ליד מישהו שניסה לחטוף תיק מבחורה. כשהוא ראה את הגולם מתקרב הוא כמעט חטף התקף לב והפיל את התיק וברח. הרגשתי אז כאילו אני באמת הגולם מהחוברות."

א"א: "אבל היה גם המקרה של הזקן ההוא שבאמת קיבל התקף לב כשהוא ראה את הגולם כביכול מתקרב אליו, ואחר כך כשהתברר לו שהוא נמתח הוא היה מרוגז כל כך עד שהוא תבע אותך ואת צוות ההסרטה לדין. נאלצתם לשלם לו אלפי לירות כפיצויים."

מקס: "כן, גם זה היה. אבל בסך הכול, הכול נעשה ברוח טובה ולא היתה שום כוונה להרגיז אף אחד. רק לעשות שמח לאנשים."

הגיע הזמן להעריך מחדש בעיניים פקוחות ובלתי משוחדות את תרומתו של מקס "טונה "שרייבר לקולנוע ולתרבות הישראלית וסרט זה הוא צעד ראשון ,ויש לקוות שלא האחרון.

הופיע באתר קולמוסנט

ביבליוגרפיה של ספרים ומאמרים על מקס טונה שרייבר וסרטי המתיחות .

רועי ארד "זהירות מצלמים : חייו וסרטיו של מקס "טונה " שרייבר ". שדוריאן , 2002.

אלי אשד, "הגולם: סיפורו של קומיקס ישראלי" מודן , 2003.

חיים לפיד "על הפנים " מחקר מלומד על סרטי מתיחות ישראליים ". תיאוריה וביקורת 6 , 1992. ע' 25-52.

משה טימור "על פרסי קולנוע וחיוכים " הזמן השלישי : מגזין הגמלאים בישראל ,מס 36. 2004.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד