אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סיפורי הופמן באופרה הישראלית


התמונה של דן לחמן

ז'ק אופנבך הנחשב לכישרוני שבין כותבי האופרטות הצרפתיות נולד ב1819 כיהודי גרמני בשם יעקב אברשט. אביו היה חזן. הוא למד מוסיקה והיה צ'לן מקצועי שעבר לגור בפריז והתנצר. בפריז ניגן בתזמורת האופרה המלכותית. הוא קנה אולם תאטרון בו התחיל להעלות אופרטות מפרי עטו. כך הלך והתפרסם בחוגי החברה בפריז.

אינני יכול להעלות בזיכרוני כותבי אופרטות צרפתיים בני אותה תקופה, אם היו כאלה. אך אופנבך הצליח להעלות את הז'אנר לכזה שכמה וכמה מהאופרטות שלו מוצגות עד היום, קטעים תזמורתיים כמו " עליצות פריזאית", "אורפאוס בשאול" שממנה מנוגנת הפתיחה המפורסמת הכוללת את הקנקן המפורסם. "הברקרולה" מ-סיפורי הופמן. קטעים המנוגנים תדיר בתכניות מוסיקה קלה. את סיפורי הופמן לא גמר לכתוב.את המערכה האחרונה, הוונציאנית, השלימו אחרים. את האופרה הזאת לא זכה אופנבך לראות מוצגת על הבמה. הוא נפטר כחצי שנה לפני שהוצגה.אופנבך היה כנראה כעל חוש הומור מושחז ואהב להתעסק בסטירות, חלקן פוליטיות חלקן חברתיות. באופרטה " אורפיאו בשאול" למשל, אותה מנגינת כינור מתוקה הנשמעת גם בפתיחה משמשת את אורפיאו לשגע את אורידיקה שלא יכולה לסבול יותר את בעלה הרודף אחריה עם הכינור. והיו לו מיני המצאות שונות ומשונות בהן העמיד על ראשן את האגדות העתיקות. את הלנה היפה, זו שטרגדיות נכתבו על הריסת טרויה. א.ת.א הופמן, מחשובי הסופרים בני התקופה הרומנטית הגרמנית, כתב סיפורי פנטזיה לא מעטים. שלושה מהם מהווים בסיס לאופרה זו. "איש החול" העוסק בסיפור ההתאהבות בבובה תורגם על ידי נילי מירסקי ופורסם בימים אלו מחדש בקובץ סיפורי המאה התשע עשרה.

כשהייתי ילד קטן מאוד הוצגה האופרה בגרסה קולנועית. אני זוכר את הרקדנית מוירה שירר ( כוכבת סרט הבלט הגדול של שנות החמישים "נעליים אדומות")רוקדת על רקע הפתיחה ואם אינני טועה היא גם שיחקה ( מישהי נתנה לה את קולה) בתפקיד הבובה. אחרי זמן, ביקרה כאן זמרת מצו נפלאה בשם ז'ני טורל שכהדרן אחרי מהאלר שרה אריה מתוך לה פריקול. באותו זמן לערך הקליטה את הברקרולה, במקור דואט לשתי נשים, כשהיא שרה את שני התפקידים, והדבר נחשב להישג טכני בימי ההקלטה ההם. אך הזיכרון הראשון שלי מאופנבך היא ההצגה של הלנה היפה באולם מתחת לקולנוע מוגרבי. זו לא הייתה יכולה להיות האופרה של אדיס דה פיליפ. את תפקיד הלנה שרה זמרת בשם חנה זמיר. שכל מה שאני זוכר ממנה זה איפור העיניים הכחול ירוק האימתני. את מנלאוס שר אברהם בן יוסף. המוכר בכינויו "בזיק" זה שהפך להיות אחר כך מטובי שחקני הקאמרי. לא הייתי נזכר בהפקה זו אלמלא לא הייתי מקבל במתנה ,הרבה יותר מאוחר, תקליט בו שר השחקן קומיקאי הצרפתי בורביל מיני שירים שאחד מהם היה שירו של מנלאוס מ-הלנה היפה והדמיון כפי שנחרט בזיכרוני העלה את ההפקה העתיקה ההיא. את העיבוד של סיפוריו של הופמן ואת הליברית כתבו ז'ול ברבייה ו-מישל קארה. אינני יודע אם עבדו בצמוד לאופנבך או הגישו לו ליברית מוכנה, אך הלברית הזו מתוחכמת מרוב האופרות. הם העמידו במרכז האופרה את המאבק בין המיסטיציזם הרומנטי לבין תחילת תקופת הנאורות, הכניסו מרכיב משמעותי בדמות המוזה המלווה את הופמן בסיפוריו ומנסה להחזיר אותו לכתיבת שירה, אותה זנח מחסר השראה. מוזה ההופכת בהמשך לידידו הטוב וחוזרת לעצמה בסוף האופרה. כל הרקע של משורר המחפש השראה הוא עמוק יותר ונותן מימד משמעותי אנושי לדמות הגיבור.האופרה מתחילה בפרולוג המתרחש בפונדק שבו הופמן השתוי מספר לחבריו הסטודנטים על השטן או השד שהתערב בחייו וגזל ממנו את אהבתו. אלא שהופמן מאוהב בסטלה, זמרת אופרה שקולה אינו נשמע כי היא על הבמה לכל אורך ההתרחשות בסיפורי הופמן. הידידים מבקשים ממנו לספר על אהבותיו.במערכה הראשונה הוא פוגש באולימפיה נערה יפהפיה, אלא שבשל משקפיים בהם צייד אותו השד שלו הוא איננו יודע שזו בובה מכאנית, עד שהיא חוזרת מפורקת בסוף התמונה. סמליות האישה המושלמת והרס הבובתיות שלה נותנים עומק למערכה המצחיקה למדי ומפורסמת בשל אריית הבובה.במערכה השנייה הופמן מתאהב בנערה חולנית שהייתה זמרת. בגלל השחפת (כנראה) אסור לה יותר לשיר. השד הלובש בכל תמונה שם חדש ודמות אחרת מופיע כאן כרופא הגורם לה לשיר עד מוות.בתמונה השלישית הופמן מתאהב בקורטיזאנה וונציאנית שבהשפעת אותו שד גונבת מהופמן את בבואתו, מעוררת את קנאתו והופמן רוצח את מאהבה הקודם.

האפילוג מחזיר אותנו לפונדק. שם המוזה עוזרת להופמן להבין ששלושת הנשים הן אישה אחת, סוג של פסיכואנליזה מהירה ואופראית מוקדמת ל-פרויד. סטלה הזמרת הממשית, בה הוא כלל איננו מבחין כשהיא נכנסת לפונדק ולכן יוצאת עם מישהו אחר. הופמן משלים עם ייעודו הפואטי.ההפקה באופרה הישראלית היא קופרודוקציה של בתי האופרה של מדריד, טולוז, טורינו והאופרה הישראלית. זו פעם שלישית שהאופרה הזו מועלה אצלנו, והפעם בצורה סוחפת מאוד.את האופרה במקור ביים ניקולא ז'ואל, והוא עשה עבודה נפלאה. כשעולה המסך, הופמן המוצג כהומלס שיכור שוכב מכוסה קרטונים לפני מסך פנימי שעליו מצוירים ציורי קרקס של אותה תקופה. כשעולה המסך על התפאורה הממשית, הופמן נכנס לפונדק הבמה נראית מדהימה. סוג של תחנת רכבת צרפתית או גרמנית מתקופת הארט נובו. עם חלונות עגולים גדולים מזכוכית . ואמנם מקום המזכיר בהחלט את תחנת ד'אורסי שהפכה למוזיאון. זו באמת אחת התפאורות המרשימות ביותר שנראו כאן. השינויים בתאורה והוספת אביזרים שונים בכל מערכה מאפיינת היטב את מקום ההתרחשות. כדי להמחיש שזו תחנת הרכבת עולה קטר קיטור על הבמה. המקום משמש את כל שלושת המערכות בשינוי קל ותוספת פריטים. אולימפיה, הבובה, מופיעה כשהיא נוסעת (כנראה- שמלתה מכסה-) על מערכת מונעת בשלט רחוק וכך היא משייטת על הבמה. בסופה של המערכה מתגלה גופה המכאני של הבובה שחולל בהתקף אלימות.התמונה בביתה של אנטוניה, הזמרת השחפנית ישנם מיני כלי נגינה שבשלב מסוים מתחילים להתנגן מעצמם.התמונה השלישית המתרחשת בוונציה מתחילה בשתי גונדולות החוצות את הבמה ואנשים העומדים בכיכר. היופי וההידור של הבגדים, הצבעים המרהיבים של הבדים הביאו את הקהל למחוא כף רק למראה התמונה.באפילוג חוזרת ההצגה לפונדק בו מסתיים סיפורו של הופמן, אלא שהבמאי שזלן שינה את הקטע הסופי, והוא מתרחש שוב לפני הפונדק, הופמן השתוי שוכב מתחת לקרטונים שלפני הפונדק, תמונה הנותנת משמעות של חלום אלכוהולי, וכך כל המבנה המעוגל שבתוכו מתנהלים הספורים הם הגולגולת האנושית או למעשה בתוך גלגל העין, כשעיגול הזכוכית הפנימי מסמן אישון עין עצומה. כשנקודת המבט היא מהעין הסגורה לכיוון החוץ. פרשנות המסבירה חלק מההתרחשויות המוזרות. השטן המחליף דמויות אמצעי התעבורה שלו. פעם קטר פעם עגלה עם סוס גונדולות, כלי מוסיקה המנגנים מעצמם. חלום שאחרי שלוש וחצי שעות לא זכרתי מספיק פרטים ממנו. אינטרפרטאציה ממש פרוידיאנית, ובאותו זמן כל כך מתאימה לסגנון התקופתי שנבחר.

הביצוע הקולי היה בין נפלא למדהים.יש באופרה המוני תפקידים קטנים מלבד אלו הגדולים. לכל מי שלא היה קול נפלא הייתה אישיות בימתית ויכולת משחק.למרות שאף אחד מהזמרים איננו צרפתי הזמרה של כולם הייתה מצוינת ובסגנון הצרפתי כאילו היינו בפריז. הנשים כולן צעירות, יפות, דקות גזרה ובעלות יכולת משחק ותנועה. אלנה בלפיורה שרה את המוזה המתחפשת לניקולאוס. תפקיד מצו המזכיר כמה מתפקידי הגברים שנשים שרות אצל מוצרט ורוסיני. הקול שלה גמיש מאוד והאישיות הבימתית שלה מרנינה.יקטרינה לוקחינה – הבובה אולימפיה - היא בעלת קולורטורה עם יכולות וירטואוזיות. נכון שקולה לא לגמרי חלק ונעים בטונים מסוימים, אך תפקיד הבובה, המכאניות והקולורטורות האכזריות שאופנבך כתב לה מאפילות על כל בעיה קולית, מה גם שיש לה חן בימתי והיא משחקת את הבובה המכאנית להפליא.אנטוניה הוא התפקיד הלירי שבאופרה. ניקולטה ארדלן היא בעלת קול זך ויכולת הבעה רגשית גדולה. את ג'ולייטה הקורטיזאנה שרה לריסה טטויב. לה יש את האריה המפורסמת ביותר באופרה, אך את התפקיד הקטן ביותר. וכמו שלושת האחרות, היא אישה יפה בעלת יכולת תנועה והבעה.אנטוניו נגורה שר את הופמן. בהתחלה הקול שלו היה עדיין סגור קצת אך כבר אחרי דקותיים קולו נפתח. אין לו קול ענק, אך יכולת ההבעה והתנועה מחפה לחלוטין על הקשיים הקוליים, הוא יותר ממשכנע.דוצ'ו דל מונטה שר את ארבעת תפקידי השטן. בכל פעם בשם אחר ובדמות אחרת. יש לו קול בס מדהים ויכולת משחק כזאת שהוא נראה כאילו הוא שר בארבע אופרות שונות.פרדריק שזלן הצליח להדליק את התזמורת. הקצבים והדרמה שהתמורת תמכה בה בכל כוחה היו מצוינים.מזמן לא נראתה כאן פרודוקציה הקרובה כל כך לסוג של שלמות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן