אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לה בוהם בפילהרמונית


התמונה של דן לחמן

פוצ'יני

פוצ'יני

פוצ'יני, שהלחין את האופרות שלו בין סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, חיפש לו דרך ובעיקר נושאים מרתקים. לא עוד אופרה על נסיכים חטופים או כוהנות דרואידיות.הוא כתב אגדת עם סינית כמו "טורנדוט" ואפילו על המערב הפרוע האמריקאי "הנערה מהמערב" הוא השתמש במחזות שהיו פופולאריים כמו טוסקה. אפשר לחלק את הגיבורות שלו לנשים גדולות כמו טורנדוט נסיכת הקרח, כמו טוסקה הסוערת, אך גם נשים קטנות כמו צ'ו צ'ו סאן הקטנה, הרי היא מדאם בטרפלי.בחלק מדרכו הוא התקרב לזרם ה"וריזמו", ב-לה בוהם הוא מחבר את הזרם הזה העוסק בחיי היום יום לשתי אהבותיו האחרות. מחזה מצליח ואישה קטנה. הפעם הסיפור נוגע בחיי היום יום של הבוהמה בפריז. הגיבורים הם צייר, משורר, זנזונת ורוקמת בדים וכובעים שחפנית. הלברית התבסס על ספר שהומחז למחזה פופולארי. אך פוצ'יני העדיף להסתמך על הספר יותר מאשר על העיבוד הבימתי שלו בשל קרבת אפשרית אסוציאטיבית ל-לה טראוויאטה של ורדי.גם לאון קוואלו, מלחין הליצנים, כתב אופרה המבוססת בדיוק על אותו רומן. פוצ'יני הקדים אותו אך הבכורה של פוצ'יני הצליחה חלקית. דווקא האופרה של קוואלו זכתה בפופולאריות לזמן מה אך עם ההפקות הבאות עלה קרנו של פוצ'יני והאפיל על קוואלו. היום האופרה של קוואלו כמעט ולא מנוגנת. המנצח הראשון שניצח על לה בוהם של פוצ'יני היה צעיר בשם ארתורו טוסקניני.האופרה מתחילה בדירתם של האמנים וכל הסצנה הראשונה עוסקת בשאלה איך ישלמו שכר דירה, מה יאכלו ואיך יתחממו בקור המקפיא. נושא ממש לא אופראי עד אז.בהמשך האופרה הופכת להיות רומנטית עד כלות. כשמימי, הרוקמת הקטנה נכנסת לדירה לבקש שידליקו לה אש והנה רודולפו ומימי מתאהבים. דואט ההתאהבות הגדול בסוף המערכה הראשונה הוא אחד משיאי המוסיקה הרומנטית ואחד היותר יפים שאני מכיר.פוצ'יני מתחיל את הדואט בהכרות הראשונית האחד את השני, כי נפגשו לראשונה כרגע, מסיים בתהליך ההתאהבות הגדול. ברוב האופרות הזוגות נמצאים כבר בתוך הסיטואציה הרגשית של האהבה. כאן הם זרים המציגים את עצמם אחד בפני השני ומתאהבים תוך כדי.התמונה השלישית המתרחשת בשערי העיר לפנות בוקר, כי פעם היו לפריז שערים שהיו נסגרים ללילה, התמונה מתרחשת בחורף. קר שם בחוץ. פוצ'יני מצליח להקפיא את האווירה גם בלי תפאורה. אני לא מכיר עוד מוסיקה כמו הפתיחה המוסיקאלית הנוטפת קור ושלג כמו הפתיחה לתמונה הזאת. המוזיקה הלירית רומנטית באופרה הזאת כובשת לב. היא איננה בומבסטית כמו זו של ורדי אלא הרבה יותר מעודנת. צריך גם לזכור ש-פוצ'יני כבר הכיר את המוסיקה המודרנית ולמרות שלא ממש השתמש בה כבר יש עליו השפעות מסוימות.בתמונה מאוחרת יותר הם פרודים ומתאחדים מחדש לקראת הרגע האחרון שסופו מותה של מימי הקטנה. לפני כמה שנים הועלתה האופרה בארץ בביומו של פרנקו זפירלי. לא ראיתי את ההפקה בארץ אך ראיתי אותה פעמיים ב-ניו יורק. זפירלי כדרכו חולל נפלאות. כשעלה המסך על התמונה הראשונה מקום ההתרחשות, חדרם של האמנים היה בסוף הבמה כשבקדמת הבמה התפתלו גגות פריז. במת המטרופוליטן היא ענקית ולא הבנתי למה הוא הרחיק את הסצנה הרומנטית הזאת מהצופים ותקע אותה בסוף הבמה. אך כשעלה המסך על התמונה השנייה המתרחשת ברחוב בפריז הקהל קם על רגליו והריע למראה שנגלה לעיניו. זפירלי החייה שוק רחוב של המאה התשע עשרה על כל פרטיו וצבעיו.ג'רלד מור, הפסנתרן הגדול שליווה את כל גדולי הזמרים בחצי הראשון של המאה העשרים מספר באוטוביוגרפיה שלו על הפרמיירה שבה ויקטוריה דה לוס אנג'לס הספרדייה שרה את מימי בלונדון. היא הייתה כל כך משכנעת שהוא רץ אל מאחורי הקלעים לבדוק אם לא מתה באמת.על הביצוע בפילהרמונית ניצח ברגש וסערת חושים ג'מפאולו ביזנטי. כידוע דניאל אורן היה אמור לנצח על האופרה אך הודיע שהוא חולה ו-ביזנטי החליף אותו ברגע האחרון. וכדי לגמור את סיפור הרכילות, דניאל אורן החולה מנצח בימים בהם חתם עם הפילהרמונית והודיע על נבצרותו בבתי אופרה אחרים באירופה.יש באופרה שישה תפקידי גברים נכבדים. כמעט אף אחד מהם לא היה מספק באמת. ל-ולטר בורין, ששר את התפקיד הראשי של רודולפו יש קול קטן מאוד, בדואטים ובאנסמבלים הוא נבלע בקולות האחרים ולצערי הוא לא היה מענה מוסיקלי הולם למימי.לא אמנה את חמשת האחרים אך היחידי שקולו היה בשל וזמרתו נשמעה היטב היה הבריטון בוריס סטאטסנקו בתפקיד מרצ'לו. את מוזטה, אהובתו של מרצ'לו שרה דונטה ד'אנונציו לומברדי. מוזט היא ההיפוך של מימי. היא זו המפלרטטת עם גברים אחרים ומשגעת את רודולפו המאוהב בה. לומברדי היא אישה יפה, תמירה שמתאימה מאוד לתפקיד, יש לה קול קטן אך בסוף האריה הגדולה והמפורסמת שלה אותה היא מסיימת בפיאניסימו הראתה יכולת קולית מצוינת, והיא גם אישיות בימתית ומצליחה להעביר את דמות השובבה גם במשחק.אך הערב שייך כולו לסוזנה ברנקיני ששרה את מימי. בצלילים הראשונים שלה כשהיא נכנסת לבמה היה לי חשש שקולה כהה מדי וכבד, אך היא הראתה מיד שהיא זמרת מדהימה. ומיד אחרי כמה טונים הרגשתי שעורי הופך להיות עור ברווז מהתרגשות גדולה. יש לה קול יפה להפליא רבגוני מאוד. יכולת שירה מוסיקלית מאוד ורבת רגש. כל סצנה שלה הייתה מרטיטה, כל צליל במקום ובעל איכות פסיכולוגית, רגשית ומוסיקאלית. היא אישה צעירה ויפהפייה, דבר שתרם רבות לאמינות הדמות. עליה אי אפשר להגיד שהאופרה לא נגמרת עד שהגברת השמנה מסיימת לשיר. היא רזה מאוד ותמירה. לא שמעתי עליה קודם לכן אך לא אתפלא אם תוך תקופה לא ארוכה תיהפך לזמרת מובילה בעולם.ואי אפשר בלי לחזור ולשבח את ביזנטי המנצח. הוא הצליח לעורר את התזמורת, להוציא ממנה מקצבים מסעירים כשהצטרך ועדינות לירית אין סופית לאורך רוב האופרה.זה היה ביצוע קונצרטנטי שלא הצריך ביום, אך הצריך יכולת הבעה גדולה יותר מאשר באופרה שהתפאורה התאורה והבגדים עוזרים למשחק. אין ספק שבשל המנצח ובשל ברנקיני זו הייתה חוויה גדולה. ואם צריך הרי שהביצוע הזה הוא גם הוכחה שאומן גדול אחד יכול לסחוף קהל ולגרום לו לחוויה רגשית עמוקה גם אם שאר המשתתפים היו בינוניים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר