אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אנטיגונה: הפקה משותפת הבימה-קאמרי


התמונה של דן לחמן

ההחלטה להעלות טרגדיה יוונית, כמות שהיא, על בימת התיאטרון היא יום חג לתאטרון. שני התיאטראות הגדולים, תיאטרון הבימה ו-תיאטרון הקאמרי חברו יחד להעלות את הטרגדיה התובענית הזאת. אוריפידס נחשב לגדול הטרגיקונים היוונים. רבים ממחזותיו זכו בפרסים הראשונים בהצגות הפומביות באתונה. הוא עשה כמה שינויים במבנה במחזות כפי שהיו מוכרים עד אז. הוסיף קולות למקהלה המדברת, אך בעיקר הוסיף דמות נוספת לסצנות הדרמטיות ששוחקו בידי שני שחקנים בלבד קודם לכן וכך אפשר ליצור מעמדים דרמטיים שלא נראו קודם.

אצל סופוקלס, ו-אנטיגונה היא דוגמה מצוינת, המוות איננו בהכרח הטרגדיה הגדולה, המוות יכול להעלות את הדמות לדרגת גיבור. כדי לרדת למלוא עומקו של המחזה צריך לדעת שהמניע לכל ההסתבכויות בתקופה בה מתרחש המחזה מתחיל דור או שניים קודם. למלך תבי, לאיוס נולד בן, האורקל מנבא שהבן ירצח את אביו וינשא לאמו. המלך שולח את התינוק להרים, אך שם במקום למות מוצא אותו איכר המגדל אותו כבן ושמו אדיפוס. באחת הפעמים בדרכו הוא פוגש איש אציל בדרך ובקטטה שמתפתחת הוא הורג אותו, מבלי לדעת שזה אביו. הוא מגיע לעיר תבי, ושם עקב נסיבות שונות הוא מקבל את המלכה האלמנה, אמו, להיות לו לאישה. נולדים להם ארבעה ילדים. שני בנים ושתי בנות. בעיר מתחוללת מגיפה והנביא מחייב את אדיפוס למצוא את הגורם למגיה. וכך אדיפוס מגלה את אמת על עצמו, מנקר את עיניו ויוצא מהעיר תבי.סיפר המחזה הממשי מתחיל כשב-תבי עולה על כסא המלוכה מלך חדש, קריאון, פולינקס ואטאוקלס, שני האחים בניו של אדיפוס נהרגים במלחמה זה נגד זה במלחמה על הכתר. קריאון מוציא צו לקבור את אטאוקלס בכבוד וכמצווה בעוד שאת פולינקס הנתפס בעיניו כבוגד, איננו מרשה לקבור. אנטיגונה, אחותו מחליטה להתנגד לצו המלכותי ולקבור את אחיה כפי שציוו האלים. אחותה איסמנה מהססת ורוצה להישמע לחוק המלכותי. סופו של דבר אנטיגונה קוברת אותו לבדה, קריאון דן אותה למוות, בנו של קריאון האוהב את אנטיגונה מתאבד והמלכה מתאבדת כשנודה לה על מות בנה. סיפור דמים אמיתי.במחזה הרעיוני הזה מתחרים שני עקרונות ממשל האחת בשנייה. החילונית, דבר המלך וצוויו ומולה דעת האלים, הדת והמסורת. אמנם מותה של אנטיגונה שמתה על קידוש המסורת הוא עצוב אך הזכר שלה בעיני הצופה הוא של גיבורה. המתים האחרים במחזה הם טרגיים של ממש. מותם הוא מוות שלא לצורך ואיננו הכרחי.

אסור לחשוב על המחזה הזה בקנה המידה המוסרי הנוצרי יהודי. בעיני האתונאים להחלטותיו של קריאון היה תוקף מקובל, והמקהלה, נציגת דעת העם אכן מקבלת בתחילה את הצו המלכותי. מה שמעמיד את אנטיגונה הסרבנית באור שלא כולו קדושה או גיבורה. רק בהמשך הדעות מתחלקות ומשתנות. החידוש המרכזי הוא בזה שהפעם יש לנו שתי דמויות טראגיות אמיתיות במחזה אחד. כי קריאון גם הוא דמות טראגית הנלחמת על דעתה ושלטונה, שאפשר להבין אותו ואפשר שלא לשנוא אותו.ההפקה, למרות כמה הסתייגויות שאביא בהמשך היא יום חג לתאטרון. חנן שניר הבמאי ביחד עם שמעון בוזגלו המתרגם ערכו מחדש את המחזה. קיצרו מונולוגים ארוכים, הורידו סצנות והפכו מונולוגים לדו שיח, דבר המקל על הצופה לעקוב אחרי המתרחש ובעיקר הנאמר, כי כאמור במחזה זה הנאמר לא פחות חשוב מהמרחש. אך לדעתי חלק מהניסיון להוריד את רמת השפה הארכאית לשפה בת ימינו לא הצליח. ישנם מקומות שביטויים רבים אינם מתיישבים עם תחושת המחזה, ומפריעים גם לשחקנים לשחק "גבוה" כי הטקסט שלהם מודרני מדי ונמוך. אינני זוכר כבר מימי לימודי, אך נראה לי שתפקידה של אנטיגונה קוצר במקצת והעמיד על ידי זה את קריאון כתפקיד כמעט ראשי.חנן שניר ביים הצגת מופת. מבחינה צורנית ואסתטית. הוא העביר את המחזה מהתקופה העתיקה לזמן לא זמן. מדים לא מדויקים ושמלות שאינן קשורות לאופנה מסוימת. הצגת כל זמן.על הבמה חסרת המסך עומד סוג של שולחן לכל רוחב הבמה עליו נראות גופות בתכריכים. המחזה מתחיל בטקס שהוא מאין קידוש המת. התאורה וקצב הדיבור מרשימים מאוד ומכניסים את הצופה מיד לאווירה מיוחדת במינה. מה גם שהמוסיקה הנפלאה המלווה רקיעת ידיים קצבית בשולחן על ידי החיילים שומרים על קצב דיבור מיוחד.חנן שניר הוסיף סצנת הקדמה המסבירה את סיפורו של אדיפוס, דבר שהיוונים לא הצטרכו, הם הכירו את המיתוסים היטב. ומשם מתגלגל המאבק הדרמטי בין הדמויות.הבמה שאת אחוריה סוגר קיר אפור גבוה משמשת את כל הסצנות להפליא. בקצה העליון של הקיר חקוקות המלים "מלים גבוהות ויהירות יביאו רק מכות גדולות" המלים חוזרות בשלוש שורות לכל אורך הקיר ומהוות מחווה לפיסול היווני. השולחן שלרוחב הבמה משמש זירת התרחשות לכל המחזה.

מבחינה צורנית אפשר להגיד שהמחזה מתקרב לאיזו שלמות שלא נראתה בארץ מזמן. התפאורה של רוני תורן, הביגוד של עפרה קונפינו, המוסיקה המדהימה של יוסי בן נון והתאורה של פליס רוס מהווים לא רק עיטור אלא אחידות והנאה לעין ולאוזן.המשחק ברובו טוב. ל-אולה שור יש גם את ההדרה הנדרשת מטרגיקאית ואת המראה המיוסר הנכון המלווה אותה לאורך ההצגה. היא מתמודדת עם טקסט לא פשוט, ויפה עשו הבמאי והמוסיקאי שקטעו את המונולוג הגדול שלה לקראת הסוף, הפכו את חלקו לשיר והשאירו לה רק את סוף המונולוג לדיבור מתרגש, כך קל לה יותר להתמודד עם קצב המלים להוכיח שהיא גם זמרת תאטרון טובה וסופו שהיא נשכרת ומרשימה.ל-יגאל נאור יש נוכחות פיזית עצומה העוזרת לו להיות מלכותי. הוא מצליח להעביר את הדמות, לתת לה עומק ועניין, והוא שולט בדרישת המונולוגים שלו שאינם נשמעים כאוסף מלים שעליו לגמוע ולתת משמעות וצורה לכל סצנה. הילה פרידמן בתפקיד איסמנה האחות אכזבה מעט, ואולי לא באשמתה, הטקסט שהושם בפיה קרוב מדי ברמתו לשפה שבמחזה רכוש נטוש ולכן הייתה לי אישית תחושה שהיא מוציאה אותי לרגעים מהמחזה היווני.יוסף כרמון, אהרון אלמוג, יוסי קאנץ ו-אברהם סלקטר הם רביעית הזקנים, הממלאים את מקום המקהלה היוונית. חנן שניר הפך אותם לזקני העיר, חזם מעוטר מדליות ממלחמות ישנות והם מהווים מקהלה מדברת בצורה כמעט מושלמת. העיבוד מעמיד בפניהם דרישות גדולות של שינוי קצבים בדיבור והם עומדים במטלה בכבוד. ביותר מכבוד.אלון דהן הוא שומר בית הקברות הבא לבשר על קבורתו המסתורית של פולינקס. הוא מהווה את האתנחתה הקומית שבמחזה, אך שוב, אולי באשמת העיבוד ואולי בשל עצימת עין של הבמאי הוא משחק אותו מודרני מדי, "מצחיקני" מדי. כמעט סטנדאפיסט, וחבל כי את המלים הוא יורה בשטף הנכון.וכאן באים שניים שלו רק בגללם צריך לראות את המחזה, ואם היה לי כובע להוריד בפניהם הייתי עושה זאת במקום. אלכס פלג ו-יוסי גרבר בשני תפקידים קטנים מאוד. סצנה אחת לכל אחד. כש-יוסי גרבר כנביא תרזיאס עולה לבמה, עולה אתו איזו הדרת כבוד מיוחדת במינה. לרגע אחד נדלקת כל מסורת הטרגדיה היוונית. השליטה המופלאה שלו בקולו, בגאווה שלו, בידיעה שהוא נביא ויהיה נביא גם אחרי שבית קריאון ימחק. העושר הייחודי שלו הוא מדהים.אלכס פלג בתפקיד השליח המסיים כמעט את המחזה יש את כל העומק הטראגי של הטרגדיה, גם אם מבחינת נוכחות וטקסט יש לו מעט מדי וחבל.שני ענקים אלו מראים מה זו מסורת משחק, ניסיון מצטבר, כשרון אדיר ויכולת להפוך רגע אחד לבלתי נשכח. אין ספק שלמרות מעט ההסתייגויות זה ערב בלתי נשכח של התיאטרון הישראלי והדיו יזכרו וישפיעו על כל התיאטרון בארץ גם בעתיד.* תמונות מתוך תוכניית המחזה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן