אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קולות בתיאטרון


התמונה של דן לחמן

לורנס אוליוויה. קול גבוה ודי צורם
לורנס אוליוויה. קול גבוה ודי צורם

נזדמן לי לראות ב-ניו יורק מחזה שבו שיחקו שתי נשים. האחת שחקנית אנגליה, איילין אטקינסון, שחקנית נחשבת בבריטניה, אולי לא מהכי גדולות אך מקצועית ומהוקצעת, מול צעירה אמריקאית מוכרת פחות. כבר בדקות הראשונות ניתן היה להבחין בהבדל שבין צורת המשחק האנגלית לזו של האמריקאית, אך לא זה מה שמשך את תשומת לבי, אפילו לא המבטאים השונים ביסודם. מה שתפס את אזני היו הקולות של השתיים. שתי נשים, שני קולות עגולים, מהוקצעים עם שליטה טכנית מצוינת בהבעת רגשות. אין ספק ש-אטקינסון הדגימה איך מדברת שחקנית אנגליה, אך לא רק הצורה. במקומות בהם הייתה צריכה להרים את קולה, היא הגבירה עוצמה, ווליום, ולא עלתה לצעקה. חשבתי על זה שבארץ אני לא מכיר קולות נשלטים כאלה בדור השחקנים הצעיר והצעיר יחסית. ששחקנים כאן אינם מבינים את ההבדל בין עליה בעצמת הקול ובין עליה לצעקה. איכות הקול היא אחד המרכיבים החשובים ביותר בטכניקה של השחקן. לא בכישרונו כמובן. הקול הוא מתת שנולדים אתו, אך אין ספק שאת המתת הזה אפשר וצריך לפתח. לא אחזור לדוגמה של מריה קאלאס שלא מעולם התיאטרון, זו שהיה לה קול נורא, לא נעים ובכל זאת "שיגעה" את העולם ביכולותיה. אם אביא רק כדוגמא, שני שחקנים גדולים התחרו על תואר גדול השחקנים האנגליים בימינו. האחד לורנס אוליוויה והשני ג'ון גילגוד. לורנס אוליוויה היה בעל הקול הבעייתי. היה לו קול גבוה ודי צורם, אך הוא היה מודע לו ולמד לשלוט בו והפך את צבע הקול לחלק מצורת המשחק שלו. בבגרותו שהחליט לשחק את אותלו הלך ללמוד מחדש פיתוח קול, והוריד את גובה קולו לכיוון בריטון, לבס שחור לא הגיע. אך הוא ידע את נקודת התורפה וניסה לגוון בכל תפקיד.

ל-ג'ון גילגוד היה קול מופלא. יפה מאוד, מתנגן, ומוסיקלי להפליא. לא לחינם אמר עליו המבקר קנט טיינן שמכתפיו ומעלה גילגוד הוא גדול השחקנים האנגליים אי פעם. לגילגוד הייתה בעיה פיזית עם גופו, הוא חשש להראות נשי מדי על הבמה ופחד להתנועע. לורנס אוליוויה יכול היה להתנועע כפנתר על הבמה. לפני שנים רבות מאוד הגיע גילגוד לתל אביב, הוא הביא לכאן ערב קריאה שאותו שיחק בלונדון ואחר כך בכל פסטיבל נחשב. לערב קראו "גילו של אדם" וכולו מבוסס על מונולוגים מ-שייקספיר. החל מ-רומיאו ויוליה הצעירים ועד למונולוג המסיים של המלך ליר. קשה להאמין אך בהיכל התרבות שמענו כלי נגינה בעל צליל מדהים, מדויק ויפה להפליא שהצליח להגיע לכל פינה באותה עצמה וריגוש.שנים אחר כך הגיע לכאן לערב קריאה השחקן איאן מק'קלן. גם הוא עם ערב שייקספיר. סוג המוסיקה שהפיק מגרונו היה שונה. כשהגיע לקרוא את המונולוג של מקבת הוא הסביר איך הוא בונה את המונולוג. הוא ניתח את המבנה והסביר איך הוא משתמש בקולו כדי להדגיש את המלים החשובות לו. אחר כך עשה את המונולוג והכל נהייה ברור.אם דוגמאות מהעולם, אי אפשר שלא להזכיר את השחקן הצרפתי ג'רר פיליפ וקולו המופלא או השחקנית מריה קזרס שביחד עם פיליפ הקליטו סדרת תקליטים עליה הנציחו את מיטב השירה הצרפתית. והקול היה בעל משמעות מיוחדת במינה.

ניסיתי להיזכר אם שמעתי באנגליה שחקנים עם קול " מכוער" צפצפני או לא נעים ולא יכולתי להעלות על דעתי אלא שחקנית אחת. אישה מבוגרת מאוד כשאני שמעתי אותה. קראו לה אדית אוונס. דיים אדית אוונס. לראשונה שמעתי אותה בהקלטה של המחזה "חשיבותה של רצינות" של אוסקר ווילד שכבר נכנסה לקלאסיקה. ג'ון גילגוד היה הצעיר והיא הליידי האימתנית. הייתה לה בעיה של קול, אך מעולם קודם לא נתקלתי בשחקנית שהפכה את הבעיה הקולית שלה לחלק מצורת בניית הדמות. לשנים ראיתי אותה בשנים שלושה תפקידים קטנים בקולנוע. נתקלתי בתיאור שתיאר אותה טיירון גטרי, במאי גאון שביים גם בהבימה, בספרו. הוא סיפר על ההתנסות שלו כשביים אותה ב"כטוב בעיניכם" כשהיא כבר לא עלמה צעירה.יש שם מקום בו היא נשאלת במחזה לגילה והיא עונה "שמונה עשרה". טיירון גטרי ניסה להציע לה להגיד קצת יותר, אך היא ענתה, שייקספיר כתב שמונה עשרה. כשאמרה זאת על הבמה, טיירון גטרי נשבע שאם הייתה אומרת שמונה, היו מאמינים לה גם. בעניין הבגדים ניסו להציע לה איזו חצאית לסצנות היער, היא שאלה, מה לובשים בדרך כלל? מכנסי עור קצרים אמרו לה. אם כך גם אני אלבש מכנסיים קצרים. אך הסיפור המצחיק ביותר הוא היום שבו טיירון גטרי מתחיל לביים ולהעמיד את התמונה האחרונה בה נפגשים כולם ביער והבלבול נפתר. אדית אוונס ניגשה אליו: "טיירון יקירי, אתה עובד קשה מדי. כי כשאני אכנס מצד ימין של הבמה, בשמלה האדומה שלי (לא התכוונו לתת לה שמלה אדומה, אלא לבנה לפי המסורת) ואלך מצד אחד לצד השני, כשאחזור למרכז, ואתה תאיר אותי כך וכך אף אחד לא יסתכל על העמדה היפה שאתה בונה עכשיו. אתה יכול להתאמץ פחות". ואכן, זה מה שקרה, אף אחד לא הסתכל על המתרחש, כולם עקבו אחרי אדית אוונס בשמלה אדומה נעה מצד לצד על הבמה עד שהתייצבה במרכז.הזדמן לי לשמוע פעם אחת את צ'ארלס לוהטון בערב קריאה. הוא כבר היה מבוגר מאוד. קולו לא היה בהיר כמו פעם, אם היה שיעור נפלא בשימוש בקול הרי שזה היה הערב הזה. לוהטון היה שחקן שלפני תקופת "אנדר אקטינג" האנגלי. גם בימים של המשחק המוחצן הוא היה מוחצן יותר מאחרים, האנגלים קראו לסגנון המשחק ההוא "האם", שחקן של טריקים, רעמים וברקים, ייתכן שהיה כזה אך באיזה חן ושליטה. הוא עלה לבמה מחבק ערימת ספרים שהגיעה מכרסו ועד לקצה אפו, הניח אותם על השולחן, הביט בקהל רגע ואמר, "אני לא באמת זקוק להם, אני יודע בעל פה את כל מה שאקריא הערב, אך אני אוהב אותם על ידי." בערב הקריאה הקריא שני פרקים מהתנ"ך. אחר כך עבר לנאום של מרקוס אנטוניוס אחרי רצח יוליוס קיסר. הוא לא קרא לא רק את הנאום אלא גם את קריאות הביניים של הציבור. וכל אחד מהקולות היה מובחן אחרת. וכשהקריא את סצנת האהבה של רומיאו ויוליה היה משכנע בקולו כיוליה לא פחות מ-רומיאו.

אדית

אדית אוונס. קול " מכוער" צפצפני

לפני שנים אחדות ביקר כאן התיאטרון הלאומי השוודי והעלה מחזה בביומו של אינגמר ברגמן. חמש נשים על הבמה, ולמרות שאינני דובר שוודית היה תענוג גדול להקשיב להן, עד כדי ויתור לשבת עם אוזניה צמודה לאוזן.עד כאן לשחקנים בעולם. אני מעלה את הנושא בגלל קולות שמאוד מפריעים לי על הבמה בארץ. לא אמנה שמות. זה לא ממש חשוב, אך מזה שנים לא נולד לנו שחקן חדש עם קול גמיש ורב הבעה. ואתן כמה דוגמאות משחקני הארץ הוותיקים.אפשר היה להגיד על רובינא למשל הרבה דברים רעים, אך איכות קולה, יופיו והרושם שידעה להפיק ממנו היה מדהים באמת, שלא לדבר על הבס הרועם של מסקין ואחר כך יוסי ידין. וזה לא רק עומק הקול, לשניהם הייתה יכולת לנגן עליו נכון.ב-הבימה כמובן אי אפשר שלא לציין את אלישבע מיכאלי בשנים המעטות מדי בהם שיחקה על הבמה. היה לה קול גדול, בעל צבע ייחודי מאוד והיא ידעה להשתמש בו ברבגוניות גדולה, בין אם שיחקה פצצת מין או את הגברת הזקנה של דירנמט. שרגא פרידמן בזמנו ו-יוסי בנאי כמובן שידעו לנצל את קולם במדויק. והיו רבים אחרים.שחקנית הקול הגדולה ביותר בארץ הייתה ללא ספק חנה מרון. היה לה קול עשיר מאוד, רחב טווח ובעל יכולת הבעה מוסיקלי. מבין כמה וכמה שחקני תאטרון שהרחיבו את פעילותם, היא הייתה לא רק שחקנית גדולה, גם כשהצטרכו לה להיות הקריינית בתוך יצירות של מוסיקה מודרנית, בין אם היו אלו השירים "פאסאד" של וולטון. או ללוות את פיירולונאר של שנברג היא הצליחה להכנס לריתמוס המיוחד של הדרישות המוסיקאליות. את פירו לונאר שרה פעמיים באותו ערב, פעם בעברית ופעם בגרמנית. חנה מרון הצליחה להעביר בתסכיתי רדיו את כל האמוציות, את יכולת השכנוע הגדול ביותר רק דרך קולה.

זהרירה חריפאי הייתה בעלת קול יפה להפליא לאורך שנים אחדות, אחר כך התחילה ללחוץ על הקול, גרמה לו להישמע יכנאי והתחילה להשתמש ברגיסטרים גבוהים מדי ומעצבנים. היום אולי קשה להאמין, אך לפני שנים היא הרכיבה ערב קריאה של שירה ישראלית. בחרה את מיטב השירים ומיטב המשוררים. ואנשים באו לשמוע שחקנית קוראת שירה ולגרום לקהל לשקוע במרחבי קולה. בלי בימוי, בלי התחכמויות בימתיות. אני לא בטוח שהייתה מצליחה לעשות זאת היום.כדי שיהיה ברור. אין לי שום דבר נגד מבטאים שונים על הבמה. אנחנו ארץ קולטת עליה וכשמגיע שחקן מוכשר מאוד, גם אם הוא בעל מבטא זר קולטים אותו ומתרגלים אליו. אם אמנה כמה קולות כאלה ומבלי להתייחס למבטא הרוסי של ותיקי הבימה. מרים זוהר הרגילה אותנו בכשרונה ויכולותיה להתעלם לא רק מהמבטא הזר שלה אלא גם מטעויות ביטוי של מלים. ליא קניג שהיום כבר אינני יודע בכלל אם ניכרים בה שרידי מבטא, אך כבר מרגעיה הראשונים על הבמה היא התגלתה כשחקנית אדירה. לעולם לא אשכח אותה בערב הראשון שלה בהבימה המחזה היה "מר פונטילא" של ברטולד ברכט, היא נראתה שם יושבת בתוך ערימת גרוטאות ועוד לפני שפצתה את פיה הפנטה את הקהל ומשכה אליה את העיניים (המחזה ירד לאחר כחמש הצגות, אך לא בגללה) גם גיטה מונטה בתפקידה הראשון ב"נמר חברבורות" בהפקתו הראשונה בחיפה התגלתה כשחקנית גדולה עד שלא שמו לב כל למבטא שלה במונולוג הסיום. אני מציין את המונולוג כי לכל אורך המחזה התפקיד הזה הוא אילם, ולא היה לה טקסט. שחקן גדול יכול לגרום לנו לשכוח ולסלוח לו על הרבה דברים על הבמה.איך זה שאין היום שום שחקנית "שתענוג" להקשיב לה, לשמוע אותה. גם כשיש כשרון ויכולת משחק אין אף אחת מהצעירות שיכולה לעשות פרויקציה רגשית עם הקול שלה. כולן שטוחות, צווחניות, צפצפניות. אצל הגברים ישנם דווקא כמה כאלה שקולם ויכולת השליטה בו היא מתקבלת על הדעת. ייתכן שלא לומדים כאן פיתוח קול מספיק? נכון שב-לונדון – ניו יורק יוצאים לשוק מכל בתי הספר עשרות רבות של תלמידי משחק קל יותר לבחור ביניהן את אלו שיש להן גם קול. אך גם באמריקה אם מופיעה "פתאום" אחת כמו ג'רלדין פייג' שהי לה קול קטן והיסטרי הרי שבזכות כישרונה האדיר היא הצליחה לבלוט גם מעל אלו שקולן היה מהוקצע.כשמיכאל אוהד כתב וביים תכניות רדיו, לא רק כתסכיתים אלא על נושאים שונים, כמו תולדות העיר וינה, ברלין, כש-יוסי בנאי, חנה מרון או לאה פורת הצטרכו להגיש תכנית, לקריין קריאה "אמנותית" ולא לשחק משחק דרמטי אוהד הצליח להביא אותם לשימוש קולי חדש.ואולי זה מה שנעלם וחסר בימינו. אין יותר תסכיתי רדיו. אין מקום ללמוד בו תרבות דיבור ויכולת הבעה דרך הקול בלבד. וכשאני חושב על זה, לו הייתי צריך לביים תסכית רדיו, אינני יודע כלל אם יש קולות רדיופוניים גדולים כאלה. המשחק מול מצלמת הטלוויזיה איננה התחליף.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר