אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסיפור שמאחורי הבול של בית הספר למל


התמונה של הרצל חקק

חוזרים לילדות, לסיפור היהודי

השנה החדשה נפתחה בתחושה של זיכרון ושל תקווה. אני עדיין זוכר את הימים הנוראים במעלה רחוב ישעיהו, בבתי הכנסת של השכונה, בשכונת גאולה הסמוכה. על בית הספר "למל" שמענו ממורינו, על היותו בית מדרש בעבר ועל הפיכתו לבית ספר שנאבק על העברית. כשיצא לאור הבול שהנציח את בית הספר "למל", הרגשתי שהנה חוזרים לימי הילדות. בולי דואר ישראל מצליחים להקיף נושאים שונים במורשת היהודית, בהווי הישראלי, בחגים המקודשים. בולים רבים משרטטים נופים ומקומות בהיסטוריה היהודית, ובפרקי היישוב העברי החדש בירושליםלקראת השנה החדשה באתי לספר לכם על הילדות שלי בירושלים, על בול בית ספר 'למל' המצליח להעיר רוחות ישנות – ולהחזיר אותנו קצת לימים מקדם: ימי ילדותנו, ימי היישוב הישן.כילדים זכרנו תמיד את בית הספר "למל" כבית הספר ששוכן ליד הקולנוע. הקולנוע, היה כמובן, קולנוע אדיסון – ושם אהבנו לראות את הסרטים התנ"כיים וסרטי ההרפתקאות. לבית הספר היסטוריה הצוללת אל מכמני היישוב הישן בירושלים. מתברר שהיסטוריה אינה נעלמת, וגיבורים ישנים אינם נשכחים לעולם...השירות הבולאי החליט באחרונה לעשות מחווה לביה"ס הוותיק "למל" בירושלים ולא בכדי, מוסד חינוכי זה מאיר באור מיוחד את היישוב בירושלים הישנה. ננסה בכמה מלים לשרטט את סיפורו של "למל", סיפורה של תקופה.בשנת 1856 נוסד בירושלים בית הספר "למל", ואחריו הוקמו בתי ספר אחרים ביוזמת חברת "כל ישראל חברים", "חברת העזרה ליהודי גרמניה" ועוד. כילד למדתי בבית הספר 'אליאנס' של חברת 'כל ישראל חברים' ובשכונה שלנו, "בתי סיידוף" היו בנות שלמדו בבית הספר 'למל'. את המקום של בית הספר היה קל לזהות. 'למל' שכן קרוב מאד לקולנוע "אדיסון" שהיה מקסם חלומות לכל ילד: סרטי התנ"ך, סרטי פעולה, סרטי 'טרזן' והצגות לילדים. כיום, כאשר השירות הבולאי מסיר את הלוט וחושף את הבול של בית הספר 'למל', זה הזמן להציץ אחורה, לשנות החמישים, לשנים שבהם הילדים למדו במסגרות חינוכיות, שבהן ידעו להעניק ערכים לאומיים עם הדרת כבוד כלפי המורים ומערכת החינוך, שילוב של לימודי חול ולימודי קודש.שעון האותיות – הזמן לא עמד מלכת הצופה אל פסגתו של בית הספר רואה את שעון האותיות העבריות, ולא פלא שהמקום זכה לשם "הבית עם שעון האותיות העבריות". האותיות העבריות הן חלק מהסיפור, הן סמל לזהות העברית, ובאופן סמלי שם פרץ מאבק השפות ב-1914. מתחת לשעון שני חלונות בדגם של שני לוחות הברית. ובאבן הראשה של הבית" עץ דקל המסמל את הפסוק "צדיק כתמר יפרח", נוף חומות ירושלים ובור מים המסמל את ההשכלה, הבור שממנו ישקו העדרים. היום העברית החדשה מתערבבת בעברית של קודש – המקום הפך למשכן של חסידות רוז'ין.הסיפור של 'למל' הוא סיפורו של היישוב העברי: במאי 1856 הגיע לירושלים המשורר ואיש הרוח היהודי ד"ר לודוויג אוגוסט פראנקל, שהיה נציגה של גברת ליפט הרץ. לודוויג אוגוסט פרנקל היה איש חינוך ומשורר, והוא טרח להנחיל לנו את זכרונותיו מתקופת בית הספר בספרו "ירושלימה". גברת ליפט הרץ רצתה שיוקם בית ספר מודרני לזכרו של אביה, שמעון פול למל. בית הספר נחשב באותם ימים מוסד מודרני המטפח ערכים של השכלה, ותכנית הלימודים החדשנית שלו שמה דגש על ערכים אסתטיים בצד שמירה על ערכי היהדות. הציבור הדתי האשכנזי לא רווה נחת מן הכיוון החינוכי של בית הספר, ובשנותיו הראשונות סבל בית הפסר מהתנכלויות, מהתנגדויות ומנידוי. בשנת 1887 מינו את אפרים כהן רייס למנהל בית הספר והוא הצליח להשיג תמיכה מחברת יק'א , שעסקה בגאולת קרקעות ויישוב יהודים בארץ ישראל.סערת רוח – מאבקים על חול וקודש סיפורי ההיסטוריה שסיפרו לנו כשהיינו ילדים עד היום מסעירים את הרוח: מאבקים על ערכים, על מקראות קודש, על עברית מתחדשת. למל הפך לסמל. המרד שפרץ בבית ספר למל נישא על ידי סגן המנהל דוד ילין כנגד המנהל אפרים כהן רייס, שנשאר נאמן לתכתיב של חברת "העזרה", אשר הורתה ללמד את כל המקצועות בגרמנית. הסופר אליעזר שמאלי, כתב בספרו "זהב בירושלים" את סיפור המרד של התלמידים כנגד הנהלת בית הספר:

"האות ניתן ביום הולדתו של אותו וילהלם הפרוסי. בית הספר למל והסמינר למורים אשר לידו קושטו בדגלי גרמניה למכביר. ממש ים של דגלים. ובתוך הים הזה לא נראה אף דגל ציוני אחד לרפואה. מורנו לזמרה לימד את כולנו לשיר את ההמנון הגרמני ושירים גרמניים אחרים- אולם אף לא שיר עברי אחד... כן, מרדנו! והמרד היה גלוי ופומבי. בשעה שנתכנסו קונסולים וכמרים, נכבדים ונכבדות באולם הגדול שבבית הספר, והתזמורת החגיגית פתחה בנגינת ההמנון הגרמני- מילאנו אנו, תלמידי בית הספר למל וחניכי בית המדרש למורים, פינו מים. וכאשר כל האורחים קמו והתמתחו לכבוד ההמנון- אנו ישבנו בעיניים מושפלות לארץ והחשינו... ורבו הביזיון והקצף.... קצף עלה על שפתי המנהל הראשי ועל שפתי הקונסול הגרמני, פקידיו והמורים הגרמנים. 'איזו חוצפה יהודית', 'איזו כפיות טובה'...ואנחנו פרצנו כולנו החוצה, קרענו בזעף את ספרינו ומחברותינו הגרמניים ושרנו שירי ציון". (עיינו בספרו של א' שמאלי, עמ' 193).

חניכי בית הספר תיארו בזכרונותיהם איך עשו שביל של מחברות קרועות וספרים גרמניים קרועים מבית ספר למל ועד הקונסוליה הגרמנית שהיתה לא הרחק משם ברחוב הנביאים. היום שוכן במקום שהייתה בו הקונסוליה הגרמנית מגרש חניה סמוך לכנסיה האוונגלית.כאשר הוקם בית ספר למל הוא שכן בראשיתו בעיר העתיקה ברובע היהודי, ומכיוון שלימדו בו אז בעברית, הוא עורר את חשש אצל החרדים – חשש מהכנסת השכלה ורוחות של חילון. מיד הוכרז חרם על בית הספר: "ויהי ביום כ"ז טבת עבר כרוזא וקרא בחיל מטעם אנשי אמת ונעריהם בכל בית הכנסיות, להתאסף כאיש אחד אל בית הכנסת הגדולה (כך במקור!), ובאוזני כולם הוכרז חרם חמור מאוד, לאמור: כל איש אשר ייתן את בנו או בתו אל בית הספר יהיה מוחרם ומובדל מעדת ישראל, ותרבץ בו כל האלה הכתובה בספר התורה. ואחרי כן תקעו והריעו תקיעה גדולה ופתחו הארון (ארון הקודש) והדליקו נרות שחורות (כך במקור!) וקראו שלוש עשרה מידות" (מתוך עיתון "הלבנון", כ"ו בשבט תרכ"ח (1868).סיפורו של לודוויג פרנקל הפך לסיפור של מאבק, של מחנות: בספר זכרונותיו של דוד ילין "ירושלים של תמול" הוא מתאר את החרם הקשה שהוכרז על לודויג אוגוסט פרנקל:

"העדה האשכנזית ניצבה אז כצר לו, ותרדפהו ותדריכהו מנוחה, והאיש האידאלי הזה, אשר עלה מארצו בכל תוקף עזוז רגשותיו הפיוטיים לכונן על הר ציון מכון לטובת ילדי אחיו, זכה לקבל את החרמות והנידויים" ובהמשך הוא מציין שהחרמות נגד פרנקל הודבקו "בכל מקומות הציבור, על שער בית מעונו" וגם נכתבו על גבי כלבים. (עיינו בספרו של דוד ילין, עמ' 406).

מבנה מסתורי – שילוב של אירופה וקסם המזרח

המבנה מושך את העין : תכנן אותו האדריכל הגרמני תיאודור סנדלר, אותו אדריכל שתכנן גם את בית החולים שערי צדק (אשר שכן בשעתו מאחורי שכונת הטורים, המשמש היום את בניין רשות השידור) ואת בית החולים הגרמני ברחוב הנביאים.אם תשאלו בעלי מקצוע , הם יידעו לספר לכם, שהבניין נבנה בסגנון ניאו קלאסי אירופי ושולבו בו גם יסודות מזרחיים. על אבן הקודקוד של הבניין רואים עץ דקל ובאר מים ומעל יש כתובת. חרוטות שם בעברית ובגרמנית האותיות " בית ספר להאציל לבית למל".אפשר לזהות שם חלון עגול ובו מגן דוד ובראש הבניין שעון מיוחד: האותיות בו עבריות במקום הספרות המקובלות. לאחרונה יצא לאור ספרה של הסופרת רעיה בלטמן, המתאר את ילדותה וחינוכה בבית הספר "למל" - "הבית עם שעון האותיות". בית הספר זכה לפרסום, ועל כך למדנו בשיעורי ההיסטוריה, כאשר נלמדה פרשת "מלחמת השפות". מורים שחפצו בעליונות השפה העברית יצאו למאבק, ובית הספר עבר לרשות ההסתדרות הציונית. את דגל המהפכה נשא בגאון דוד ילין שהיה מנהל הסמינר למורים, ובעקבות מאבקו התמנה מנהל חדש ל"למל" – ישעיהו פרס.ברבות הימים הפך בית הספר למוסד לבנות – וייחודו היה לשם דבר: מוקד לחיזוק העברית. לימודי ארץ ישראל ולימודי הטבע הלכו ותפסו מקום של כבוד, ובספרי ההיסטוריה קשה להתעלם מתרומתו להפצת העברית. כיום משמש הבניין לבית מדרש חרדי, ואם אתה חולף שם אתה שומע לעתים את שפת הקודש העברית מתנגנת בצד שפת היידיש. "למל" הוא היום מוסד של חסידי רוז'ין. קולנוע "אדיסון" נעל דלתות זה מכבר, ירושלים השתנתה, ומשהו מן המורשת של בית הספר 'למל' עוד מהדהד באוויר. הרבה חלומות נותרו בלבבות. "למל" נותר לנצח: העברית שהיתה המעוז של בית הספר לא ויתרה. עתה היא חזרה לצור מחצבתה, לעברית הקודש. ללמדנו: אמא עברית נשארת תמיד על המפה. ל"למל" יש זכרונות ויש זוכרים: העברית חייבת לו הרבה ואותם ילדים וילדות שקנו בו את תורתם ואת חינוכם, יכולים לחייך בסיפוק : "למל" על המפה, על מפת הבולאות העברית. השיר שכתבתי מחזיר אותי לאותם ימים – ונותן זווית ראייה אחרת על הילדות, על בית הספר למל. ראש השנה נקרא יום הזיכרון, מצווה לזכור אותם ימים. והאמיתות אינן עוזבות אותנו:בית הספר למל ממשיך להיות משכן של תרבות ויהדות: בית הספר שהיה מעוז העברית החדשה משמש היום בית תלמוד תורה. עברית הקודש לא ויתרה על מקומה.

בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל לֶמֶלתורה נוהרת "במכחלתא דכספא" (בבלי, בבא קמא, קיז, ע'א)הרצל חקקיְלָדִים הָיִינוּ וְרָאִינוּ אוֹתָהּ, עִבְרִית בְּמִכְחוֹלחַי, עִבְרִית נִכְסֶפֶת.כְּשֶׁנָּגַעְנוּ בָּאֲבָנִים שֶׁל לֶמֶל רָאוּ עָלֵינוּאוֹר. אָדוֹן סֶגַל הַמּוֹרֶה הָיָה אוֹמֵר:"מי שלומד פניו נוהרות".מִי שֶׁנָּגַע בָּאֲבָנִים בִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁיםרָאָה אֶת הָעִבְרִית נִלְחֶמֶת עַל חַיֶּיהָּיוֹדַעַת סְעָרוֹת. קָמָה מִמַּצֶּבֶת.בָּאנוּ בְּלוּיִים לִרְאוֹת סֶרֶט תַּנָ"כִי בְּקוֹלְנוֹעַ אֶדִיסוֹן מִמּוּלוְצָדוּ עֵינֵינוּ שְׁעוֹן אוֹתִיּוֹת נִרְגָּשׁ , "לֶמֶל", מָגֵן דָּוִדחָשַׁבְנוּ שֶׁזֶּה לֹא בֵּית סֵפֶר, זֶה מִקְדָּשׁוְגַם בְּלֶב הַקַּיִץ, תָּמִיד הָיְתָה עָלָיו אֲרֶשֶׁתסְתָוִיתאֲנִי רוֹאֶה אֶת הֶחָכָם יוֹצֵא מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵללְגוּפוֹ חֲלוּק וְתַרְמִיל, שׁוֹמֵעַ דְּבַר תּוֹרָהנַפְשִׁי שׁוֹאֶלֶת הַאִם לְכָאן, הַאִם כָּאן רַגְלוֹ, אִם הִרְגִּישׁכָּל הַבָּרָה וּרְעָדָה שֶׁל בֵּן לַקִּישׁאוֹתוֹ מַרְאֶה בַּעֲרָפֶל כָּחֹל, אוֹתָהּ נְשָׁמָה נִשְׂרֶטֶת עֶצֶבבְּמִכְחוֹל שֶׁל כֶּסֶףהַסֶּרֶט הַתַּנָ"כִי בְּאֶדִיסוֹן נִגְמַר, הַקּוֹלְנוֹעַ נָדַם,וּבִשְׁעוֹן הָאוֹתִיּוֹת כְּבָר לוֹמְדִים גְּמָרָאעִבְרִית קְדוֹשָׁה וּגְוִילִים חַיִּים, כָּאן נֵעוֹרכָּל הָעוֹלָםהַמּוֹרֶה אָדוֹן סֶגַל רָאָה אֶת פָּנֵינוּ הַמְּאִירוֹת וְרָאָהאֵיךְ הָפְכוּ חַיֵּינוּ לְסֶרֶט, צִיּוּר בְּמִכְחוֹל פְּלָאִיםאֵיךְ הָיִינוּ חָגִים כִּמְחוֹגִיםעֵינֵינוּ לָעִבְרִית וְלַמִּדְרָשׁ תְּלוּיוֹתוְשַׁבְתִּי לַזְּמַן,לִנְשֹׁם אוֹתָהּ קְדוּשָּׁה סְתָוִית, וְחַשְׁתִּי רְעָדָה : אוֹתָהּ עֶרְגָּה עוֹדֶנָּהבֵּין הָאוֹתִיּוֹת

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק